אחד הספרים שמלווים אותי בימים נוראים במיוחד הוא "דברי חיזוק" על פי שיחותיו של ר' צבי מאיר זילברברג. כל פעם מעניין לי לגלות איך הדברים שכתובים שם נעשים עבורי יותר ויותר רלוונטיים מאז ההחלמה.
למשל, יש לו מאמר בשם 'לעשות נחת רוח' שהכי טוב היה אם הייתם פשוט עוזבים הכל והולכים לקרוא אותו. אבל בשביל מי שזה קשה לו, אנסה להביא את מה שנגע בי במאמר הזה. הוא כותב בסגנון חסידי, אבל כאן 'אתרגם' פה ושם לשפה של התכנית.
בראש השנה אנחנו מנסים להמליך את ה' יתברך עלינו. אנחנו מקדישים לכך תשומת לב מיוחדת, שה' באמת יהיה המלך שלנו ולא שום דבר אחר. הבעיה היא שבדרך ליעד הנפלא הזה, שמכונה בלשוננו צעד שלוש, אנחנו עלולים לטעות בניווט. הטעות העיקרית היא המחשבה שיש דרכים ופעולות מסוימות שרק בהן ממליכים את ה', ושכל שאר הדברים בחיים שלנו טפלים לכך.
למשל, אנחנו עשויים לחשוב שאת ה' ממליכים דווקא בתפילה, כשאנחנו עטופים בטלית. ושגם בתפילה, יש חלקים שהם העיקר, כמו ה'למנצח' שלפני התקיעות, או שלוש ברכות אמצעיות של מוסף, וששאר קטעי התפילה היותר רגילים טפלים להם.
אבל האמת היא שאת ה' ממליכים לא רק בשלוש הברכות ובתקיעות, ולא רק מתחת לטלית, ואפילו לא רק בבית הכנסת. ה' שולח לנו בלי סוף הזדמנויות להמליך אותו .
אחד המבחנים שהוא מביא בספר הוא איך אדם מתייחס לשיבושים בתכניות שלו: הוא תכנן לישון מוקדם, ולקום בעלות השחר, וללכת למניין מסוים של בני תורה, והנה חמיו האריך בסעודה ועכשיו הוא לא יכול לקום מוקדם ולהתפלל בהתעוררות הלב כמו שהוא קיווה.
אם הוא סובל מפגמי אופי כמו שלי, אדם כזה יהיה מלא טינה כלפי מי ששיבש לו את התכניות הקדושות שלו. אבל אם הוא באמת רוצה להמליך את ה' הוא מבין ששום דבר לא קורה בעולמו של אלקים בטעות, ושיש כאן הזדמנות לקבל את התכנית של ה' במקום להחליט שהתכנית שלי היא הנכונה והטובה עבורי.
אני לא יכול להתאפק מלצטט כאן קטע מקסים:
"לפעמים היצר מכניס הרגשה שרק אם היה צריך לטרוח טרחה מיוחדת, למשל אם טרח עבור אחד שלא היה מי שיעזור לו, שהיה בבית חולים בין אנשים שאינם מכירים אותו, והתייגע בשבילו כל הלילה או הלך עבורו במסירות נפש לפנות בוקר, כשמכל הצדדים היה ניכר שזו מצווה מיוחדת ביותר ובאה לו מתוך הקרבה מיוחדת, רק אז זה נחשב למצווה חשובה וחסד אמיתי.
אבל סתם חסד פשוט - בזמן רגיל, במקום רגיל, באופן רגיל, שממלא את רצון זולתו ומשמחו - זה אינו עבודת ה' חשובה.
וידוע המעשה מר' לוי יצחק מברדיטשב, שבדרך לכל נדרי שמע קול של תינוק בוכה שאמו הלכה לכל נדרי, ונכנס והרגיע את התינוק ושמר עליו עד שאמו באה.
וכששומעים מעשה כזה, מיד בא היצר וגורם שנחשוב שרק עבודה מיוחדת כזו - עם תינוק של מישהו אחר, בבית נידח ושומם, בשעה שהוא בוכה ומיילל, ודווקא בליל כל נדרי - רק היא נחשבת לעבודה חשובה ומיוחדת.
אבל סתם לשמח ילד יהודי - שאינו ילד של מישהו אחר אלא הילד שלי, ואינו תינוק קטן אלא ילד קצת יותר גדול, ואינו בוכה סתם אלא רוצה שאתייחס אליו, ואין זה בבית נידח ושומם אלא בבית מלא ילדים, ולא על חשבון כל נדרי אלא על חשבון דבר אחר שהיה חשוב לי לעשותו - דבר כזה אינו דומה למעשהו של ר' לוי יצחק, כי זה סתם דבר רגיל ופשוט."
נפלא, נכון? פגמי האופי שלי דוחפים אותי לחפש לעשות את "רצון ה'" דווקא היכן שהאגו שלי יוכל להרוויח מזה. קשה לי לעשות רצון ה' פשוט כי זה רצונו ותו לא. זה נראה לי סתמי מדי. לא מספיק מרגש ודרמטי.
בתפילת ראש השנה אני הרבה פעמים במתח: האם כיוונתי מספיק? האם התעוררתי מספיק? וכשהתפילה נשארת יבשה אני מתאכזב ומלקה את עצמי. הנה מה שיש ל'דברי חיזוק' לומר על זה:
"ה' יתברך רוצה שנשריש בנפשנו שאין הוא דורש מאתנו שום הצלחות ושום תוצאות ושום הרגשות בלב, רק דבר אחד ויחיד חפץ ה' יתברך מאתנו: להשתדל, ושוב להשתדל, ושוב להשתדל."
דוגמה נוספת שהוא מאריך בה היא איך אנחנו מתייחסים לקטעי התפילה השונים. משום מה נדמה לי שבראש השנה העיקר הוא הקטעים המיוחדים בתפילה. אל שאר הקטעים אני מתייחס באדישות יחסית, אבל אל הקטעים החדשים - בהתלהבות רבה. אני אישית כל פעם מתפעל מהמילים המקסימות של תפילת עלינו לשבח שבאמצע מוסף, ותוהה למה כל השנה הן לא כאלה מקסימות…
אז הנה קטע אחרון מדבריו, חריף ומתוק:
"לפעמים רואה האדם שהולכים לומר פיוט מסוים המעורר אותו ביותר, כגון 'וכל מאמינים', אבל הוא צריך לומר כעת דווקא… אשר יצר.
ואזי לפעמים היצר מכניס בו הרגשה של שקר, שכדאי להזדרז קצת עם ה'אשר יצר' כדי להספיק לומר את הפיוט, שהרי 'אשר יצר' הוא אומר מאות פעמים בשנה, והפיוט הוא דבר שאינו רגיל.
אבל מי שמשתדל לזכות לעבודת המלכויות, מרגיש בנפשו בבהירות שכל 'שהכל' הוא עבודת ה' לא פחות מ'ונתנה תוקף', וכל 'אשר יצר' זה עבודת ה' לא פחות מ'וכל מאמינים' "
שנזכה להמליך את ה' באמת.
