שמעתי פעם תאור מאחד המגידים על יהודי שהחליט לעשות סוף וקץ לנפילותיו הרבות ועשה סדר תשובה שכלל ש"י טבילות, אותו יהודי נכנס למקוה ומיד הוא קולט שיצטרך לדחות כמה מתוכניותיו להיום עקב הטבילות המרובות.
ואז עלה במוחו רעיון, נכנס ושיקע עצמו מתחת פני המים, והחל מכניס ומוציא ומניף את זרועו מעלה ומטה תוך כדי התזת מים לכל הרוחות,
ר' איד, ר' איד, פנה אליו יהודי ששיער שיבה כבר נזרקה בו, אל לך, אל לך להילחם, טהרת המקווה תלויה בעיקר בה-כ-נ-ע-ה, כופף ראשך אל מתחת פני המים ותבין שלא בכוחך להיטהר.
בזמנו נהניתי לשמוע את הוורט הזה, אבל נדמה לי שיותר משהבנתי את עומקו, נהניתי לדמיין את הסיטואציה.
ל"ג בעומר, היום בו פסקו תלמידי ר' עקיבא מלמות.
עם ישראל נוהג לשורר את משנת ר' עקיבא
אמר ר' עקיבא אמר ר' עקיבא אשריכם ישראל, אוי א-ש-ר-י-כ-ם א-ש-ר-י-כ-ם אשריכם ישראל, ההמון מפזז ורוקד בכל הכוח שוב ושוב את מימרת ר' עקיבא הידועה.
היום אני מתחיל להבין ומנסה ליישם,
מתחיל להבין ולחבר בין הוורט הנחמד ששמעתי לבין דברי ר' עקיבא 'לפני מי את מטהרים ומי מטהר אתכם' והתשובה לכך זועקת, התשובה היא אחת ואין בלתה 'אביכם שבשמים אוי אביכם שבשמים'.
ומיד אח"כ ההקבלה בין הקב"ה למקווה, 'מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל'. בדיוק כמו שאני לא מבין למה ומדוע המקווה מטהרת, ועכ"ז אני טובל כי אני נכנע, אני מבין שלא בכוחי להיטהר ומי שגזר על הטומאה הוא גוזר על הטהרה, ניכנס מתחת פני המים ולמתבטל לרצון השם.
מנסה ליישם בחיי המעשה ולא להילחם אל מול התאווה, לשחרר, להרפות, ואז אין לי ברירה אחרת אלא לפנות לאבא אוהב בתחינה ובקשה 'מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל'.
אבא תעזור לי אני לא יכול לבד, לא יכול, שנים של נסיונות להפסיק בכוחי לא צלחו, תודה אבא שהבאתי אותי למצב הזה שאני מבין שבלעדיך אני לא יכול ואין לי סיכוי.
