אז בשבת, כמנהג בית אבא, התיישבנו אחרי התפילה אני וחבר על פרקי אבות, משנה אני, משנה הוא. ככה, עשרים ומשהו משניות. סיימנו בפרק זמן קצר, אבל מסתבר שזמן של שנים שקוראים יחד הוא יותר משמעותי ויותר רחב, וככה גם המשניות. ניסינו למצוא, כל אחד, משנה אחת שהתחברנו אליה. הוא דפדף והצביע על המשנה הראשונה, הסתכל בשלושה דברים. להכנס לפורפרציות. להסתכל על הדברים בנקודת מבט יותר מחוברת לגודל. להבין שגם הקושי הכי גדול הוא בסופו של דבר ארעי כמו החיים שלנו. ושבסופו של דבר, הרבה מהקשיים חסרי משמעות כשקולטים את עצם קיומנו.
אני הצעתי את המשנה הכמעט האחרונה. שהיא מן המשך למשנה מהאמצע, שאמרה, כל שמעשיו מרבין מחכמתו, חכמתו מתקימת. וכל שחכמתו מרבה ממעשיו, אין חכמתו מתקימת. אבל היא לא מנסה להגיד מה מהם מתקיים אלא ממשילה משלה. כל שחכמתו מרבה ממעשיו, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מרבין ושרשיו מעטין, והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו, שנאמר וכו', אבל כל שמעשיו מרבין מחכמתו, למה הוא דומה, לאילן שענפיו מעטין ושרשיו מרבין, שאפלו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזין אותו ממקומו, שנאמר וזה. תוך כדי שקראתי את זה במנגינה של בית אבא קלטתי שיש משהו במשל הזה שנשמע לי מוזר, לא הגיוני, ובמלים אחרות, הפוך לגמרי מכל מה שאני מכיר. בלי להכנס מה זה אומר מרובים וביחס למה, זה שעם מעשים מרובים מחכמה מקיימים את החכמה זה סבבה, אבל במשנה עם המשל יש קומה נוספת, יש אילן, יש לו ענפים ושורשים. הנמשל המתבקש הוא, חכמה = שורשים, מעשים = ענפים/פירות/עלים. אבל לא, המשנה אומרת שבשביל להיות יציב שכל הרוחות לא מפרקות לו את הצורה צריך שורשים עמוקים שהם מעשים.
נכנסנו לדיון עמוק במה בדיוק הגדר של מעשה ומה הגדר של חכמה, לא אלאה אתכם. מה שכן, קלטתי עד כמה אני מתעסק בחכמה ובדיבורים ובתובנות כמו גם הפוסט הזה בזמן שכל זה הוא מאוד יפה אבל הוא הפלוס, כי כל הסיפור הוא בעיקר באיך הדברים הגדולים מתממשים בחיים, איך כל התובנות על אנוכיות וריכוז עצמי ונתינה וחיבור לחיים מתבטא בפועל בפעולה. את השימוש בשורש ע.ש.ה אנחנו משתמשים לביטוי שיוצא מהשגרה, ככה לפחות היה נראה לנו תוך הלימוד, יש להגיד, אכלתי ארוחת בוקר, ויש עשיתי ארוחת בוקר, כשאני עושה ארוחת בוקר זה אומר שהשקעתי, זה לא היה רגיל.
מעשה זה אומר משהו שיוצא מהרגיל, מהמובן מאליו הקלאסי, שאני עושה משהו אני עושה משהו בעצמי ויוצא, לפחות קצת, מהגבולות שתכלס קיימים לי בחיים ובעולם, כשהחכמה, כמה שהיא חשובה ומביאה אופק, נעלמת ברגע הראשון של מפגש ממשי עם העולם הזה, ועם איזה קושי. הסיפור שלנו בעולם הוא לעשות. לעשות חיים. עם כל הקשיים ונשיכות השפתיים, כי ראסמי זה הכי קשה, לעשות פעולה שמנוגדת לאינסטינקטים שלי, אבל זאת הדרך היחידה להיות באמת מחוברים, אל השורש ואל החיים על פני האדמה.
