בס"ד
תמיד חיפשתי לי חיים קלים, זכורני שכילד קראתי "בכה עשו חכמינו" (סיפורי תנאים ואמוראים מעובדים לילדים) את הסיפור על הגר שקיבל את כל התורה על הרגל אחת והייתי משוכנע שפיצחתי 'את זה', למרות שלא הבנתי את הקטע של הלל עם 'האידך זיל גמור' קיפצתי על רגלי האחת תוך מילמול הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" מתוך אמונה (אמתית לגמרי) שכעת אני מקיים את כל התורה כולה... כשחלפו השנים (ולא הפסקתי לדדות) הבנתי שזה לא רק עניין של קפיצות, עלי גם ליישם את כללו הגדול של רבי עקיבא...
חיבור שקיבלתי לבר המצווה ובו ליקוט עניינים הקשורים למצות "ואהבת לרעך כמוך" סייע לי רבות בהבנת זו שכל התורה כולה כרוכה בה. בעיקר בתיאוריה... כי באותה התקופה המרחק הגדול שבין הידיעה לעשייה מנע התפתחות כלשהי בהתנהלותי. התפנית התרחשה בתוכנית. רק כשלמדתי מהי אהבה והתחלתי לאהוב אותי. אביא דברים בשם אומרם בתמצות וחיבורם לחיי ברוח התוכנית, לא יהיה קל, בטוח. בכל זאת הנני תקווה שתועלת תהא.
'ואהבת', מהי אהבה - הרב דסלר זצ"ל בספרו 'מכתב מאליהו' מתעסק רבות בסוגיה זו בקונטרס החסד (כדאי מאוד לכל מכור לראות בפנים, ח"א עמ' 37) הוא מבדיל בין אהבה הורית לזוגית, ואותה עצמה הוא מגדיר 'כדבקות', בין אדם לזולתו (ובין אדם לקונו) והיא תולדת הנתינה. הדרך לשם היא על ידי הפסקת הנטילה הנובעת ממהות אנוכיותו. כמאמר החכם מכל האדם "שונא מתנות יחיה"... (לא יאומן, שנים אח"כ גוי הסביר לי שכדי לאהוב עלי לצאת מעצמי, לחדול מאנוכיותי "ולעשות פעולות אהבה". להפסיק לקחת, לתת)
אהה, אז עכשיו כדאי אם כן צריך להגדיר אנוכיות מהי – האנוכי מרגיש עצמו כיחידה בפני עצמה, נפרדת מכל הוויה אחרת. הוא קודם לכל אדם... שואף תמיד לסיפוק רצונותיו ולמילוי חסרונותיו וכשהוא משיגם, אנוכיותו מתחזקת עוד יותר... לא זה לא הספר הגדול (ספר הבסיס לתוכניות 12 הצעדים - נכתב ע"י אלכוהוליסטים) וגם לא הספר הלבן (המדריך המפורט למכורים לתאווה) זהו הרב דסלר שכותב (מכתב מאליהו ח"ד עמ' 32) שהכלי האדיר הזה ניתן לנו כדי להגיע אל הדרגות הגבוהות בעבודת הבורא - "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת השם", ולכן הוא גם כלי מסוכן מאין כמותו - כשלא נעשה בו שימוש הגון – שיש בכוחו לדחות את האדם לגמרי מעל בוראו ח"ו.
טוב, הבנתי שמצוַת 'ואהבת' היא לא קפיצות ודילוגים על רגל אחת, אלא 'לתת'. אבל עדיין, מה ובעיקר כמה? גם כאן נסתייע ברב דסלר שכותב שמתוך אנוכיותו ילמד צרכי זולתו ואז תהא הנתינה "כמוך"... שהרי "ואתם ידעתם את נפש הגר", ובזה יבוא להתכללות במקום פירוד.
בחלק ג' (עמ' 88) הוא מביא שלוש דרגות. בראשונה הוא מצטט את הרמב"ן שכותב שמילת 'כמוך' אינה כפשוטה הואיל 'וחייך קודמין' ולא יתכן שלב האדם יקבל זאת אלא המצווה היא לבטל הקנאה מליבו, ולרצות הטובות לזולתו כבעבורו. ויכיר שלא יופחת מעמדו כשיקבל רעהו בדומה לשלו. הדרגה שלמעלה ממנה היא - כמוך ממש. בשיוויון מוחלט לשלך. כמאמר חז"ל (ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד) המשווה אדם המוחל על עלבון מחברו לחותך ידו האחת ע"י ידו האחרת... שהלא כל ישראל גוף אחד הם. אין לו תרעומת על חברו – על עצמו. הוא מאוחד עימו. הדרגה הגבוהה ביותר היא על פי פירושו של הרקנאטי בפרשת קדושים על הכלל גדול שבתורה "ואהבת" - 'והנה האוהב את חברו הנעשה בצלם אלוקים הוא אוהב השי"ת ומכבדו'. מי שמבטל עצמו כלפי השם ירגיש ההתבטלות כלפי רעהו שהרי בראו בוראו בדמותו.
אך עדיין, היתכן להשוות בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו? לפי החזון איש (פאר הדור ח"ד קנו') כן, מי שמוכן לשים את 'האני' בצד, 'לוותר' לזולת, מוכן גם לוותר לקב"ה... בויתורו הוא יוצר איחוד, שם את בוראו במרכז. רבי חיים ויטאל זצ"ל מסביר שמנין אהבה הוא 13 כפול שתיים = 26 = הוי"ה... יהודי שאוהב יהודי מקיים "ואהבת" ואז שניהם מגיעים לשם השם. אגב, ר' ירוחם ליבוביץ זצ"ל ממיר מסביר שהסיבה ש 12 אלף זוגות תלמידיו של רבי עקיבא מתו היא ביטולם את כללו של רבם. נתפרדו 'הזוגים' והפכו ל 24 אלף יחידים והעולם שמם.
לסיכום – כשהבנתי 'שכמוך', הוא הכל תלוי בך. בי. לא מתוך ריכוז עצמי – הכל סובב את רצוני וצרכי, אלא הכל תלוי בנתינה למעני. לנשמתי, 'בשלום הבית' הפנימי שלי. בשלום שלי איתי, יכולתי להתחיל לתת לי, וממילא להתחיל להתחבר לעצמי, ולאהוב אותי יותר. ומרגע שנהיה לי יותר 'כמוני', יש לי יותר אפשרות לחוות 'כמוך', עדיין אנוכיותי כלי מסוכן בידי אך במוסרי רצונותי וחיי 'בידיו' של בוראי, יש בי יותר אמונה שאולי ביום מהימים יש סיכוי להגיע לדברי המסילת ישרים בפרק יא', "כי בנפשך תמצא, אשר אתה והוא, אחד הנכם. ותרגיש הרגשה ברורה כי הוא לך, כמוך".
שנזכה.
