בס"ד                                     
עומדים להם שני מצורעים קרחים כדלעת בפתח העזרה, אחרי שבועות של הסגר ריחוק ובדידות, גם של האחד מזולתו, סוף סוף חוזרים הם לציביליזציה. הם התקשו לזהות את עצמם לאחר התגלחת היסודית, עכשיו גם הפדחת של שניהם מבריקה משמן, זה עתה היא נמרחה מלוא כף היד מהנוזל הדביק הזה, הוכחה ניצחת שאף שערה לא נשכחה, הגם שבמבט מהיר יכולת להבחין שלא נח לשניהם עם המעמד, יכולת לעמוד על ההבדלים ביניהם.

האחד נראה בוטח בעצמו, צמד הכבשים שהחזיק בידו האחת לא העיזו לזוז ממקומם, כמו ידעו עם מי יש להם עסק... ראתה אותם הכבשה הנוספת שבידו האחרת ונשמרה אף הוא מלהתנועע... לידו עמד נכלם, 'החבר הנוסף', מבוייש נאבק הוא בכנפי התורים שחבטו בפרצופו מעידים ברעשם על מעמדו, אינו רק מצורע שמיטהר, בנוסף לכל, 'דל' הוא. ידו לא השיגה מעבר לבני היונה הללו. יש לו אמנם כבש, אחד. גם הוא ניסה להימלט ללא הצלחה ממקורן של העופות שניסו למצוא מזונן בצמרו...

המלבי"ם מכריח את הכפילות - גם דל וגם שאין ידו משגת - וכותב שמדל לבדו ומחוסר ההשגה לבדה לא ניתן להסיק סיבת אי יכולת קניית קרבן של 'עשיר' – כי חיסרון בהשגה יתכן גם אצל מי שלא מצליח לקנות מסיבות שונות... ודל יכול להיות גם מי שיש לו אך הוא 'מדולדל' ביחס לערכו הקודם, או אפילו לאחרים... הוא מביא גם את הגמ' (ערכין יז') שדורשת מהמילים 'אשר תשיג ידו', מצבים שונים - עשיר שנהיה עני, עני שנתעשר וכו'...

ולעצמי חשבתי שיתכן לומר אותו הדבר לעניינינו - על כל אדם לבחון את מצבו ומעמדו ברגע נתון לפי ערכו הנוכחי, ורק אז להתאים את סוג הקרבן שעליו להקריב... כי רצונו הוא שיתן כל אחד כפי יכולתו...

לשם המחשה נדמיין שני מכורים בהחלמה (מצורעים?!) המגיעים לבי"ד של מעלה... נעמדים נרעשים אל מול כיסא הכבוד, לא רק לכאן הם הגיעו יחד, גם לפיתרון הם הגיעו בערך באותו הזמן, הראשון 'עשיר', במשך עשרות השנים שחלפו רכש כניעה וקנה הרגל לא רק בויתורים ובפעולות הפוכות, אלא גם בימי נקיון רציפים, מעת שעלה על 'רכבת ההחלמה' זכה ולא ירד ממנה... רעהו, מרגיש עצמו 'עני', לא בפעולות או בויתורים, ברצף. מבוייש ונכלם בעיקר בגלל שבעשרות השנים שחלפו היו לו גם כמה עשרות נפילות..

אמנם אי אפשר להשוות את חייו ונפילותיו כמו בעידן טרום הפיתרון, אך עדיין, לצערו הגדול אחת לכמה זמן הוא שוב חזר לשם, 'דאג' שהרצף יפסק.... עצוב ומדוכדך הוא יפסע אל תוך אולם הדיונים ושם כנראה שנכונה לו הפתעה רבתי, שם לא יתנו את אותו המשקל 'לעשירות' 'ולעניות', בעולם האמת יתבוננו מעבר למתנת הרצף, יבחנו את הפעולות שלו. לפני הנפילות ובמיוחד אחריהן, יבחנו את תפקודו לפי תפקידו האמיתי, לא לפי מה שהוא היה רוצה שיהיה התפקיד שלו..   

יבחנוהו לפי נכונותו לא לפי הצלחתו, שם, בעולם האמת כשהווה עבר ועתיד חוברים ליחידת אחת שמעל לזמן יהיה ברור שמבחן התוצאה הקובע הוא השתדלות לעשות, לא החובה להצליח. והיכן שהאמת שלטת, כשלמלבושי העשיר והעני אותו הערך, סביר שהעשיר לא יהא כל כך בטוח בעצמו ובהצלחותיו והעני לא כל כך מדוכדך מכישלונו... שאלה אחת ישַאלו שניהם – העשית מה שיכולת?
- - - - -
אין לי מושג איך מרגישה נפילה בתוך התהליך. אבל ממקום של מי שקיבל במתנה ניקיון רצוף (רק להיום) כמי שזכה 'לעושר' ארשה לעצמי לכתוב כמה מילים אישיות עבור מי שחש עצמו כדל, למי שידו אינה משגת...

אחי היקר, בכל פעם שאתה חש את הבושה – איפה אני והיכן אחרים... איך זה שמי שהגיעו אחרי עקפו אותי מימין ונמצאים במרחק עצום ממני, חוגגים ציוני דרך בזה אחר זה.. 'משתפים' בחוויות הרוחניות שלהם בעיניים בורקות... או כשהיאוש תופס פיקוד – ניסיתי, לא הצלחתי. זה לא בשבילי... אולי אני שייך לאלו שאינם יכולים להיות כנים עם עצמם ולכן לעולם לא יצליחו. התוכנית פשוט לא עוזרת לי ... מי אמר שהיא מיועדת לכולם... ממש לפני שהחושך עוטף אותך, דווקא ברגעים שאתה חש שמאמציך לא נשאו פרי, ואין לך כח לצ'אנס (או סיבוב) נוסף, תנסה לחשוב על ההשראה שאתה מהווה עבור אלו שכן הצליחו.. כן, כל אלו שמסתובבים עם פוזה של 'עשירים' שיש להם הכל.. (אני יודע על מה אני מדבר...)

אתה שלמרות כל התסכול והבושה, מיד אחרי נפילה בא לקבוצה, פשוט כואב את העובדה שזה לא מצליח לך ומוסיף לבוא, מלמד חברים רבים פרק בקבלה עצמית, דרכך אפשר ללמוד אמונה אמתית מהי. אכתוב לך על עצמי בכנות, שלא פעם גם לי עברו מחשבות מהסוג הזה בראש, הספונסר אמר לי אז שהן נובעות מהחולי הרוחני שלי, מחוסר קבלה, "זו נקודת מבט של מי שנעול על כך שעליו להיות 'מצורע עשיר' בכל מחיר..." מההרגשה מוטעית שלהיות 'מצורע עני' זה 'פחות שווה'...

ובנינו בלי שאף אחד יקשיב, אלחש לך - בסיפור שלנו בכלל לא ברור מי העשיר ומי הוא העני...

תודה על העידוד.
זה באמת עוזר.

אבל האגו שלי.
כמה שהוא נפגע.
והקנאה.
לי לא יתנו להעביר מסר.
אפילו לא להיות פותחן.
מרגיש סוג ב'

ממש תודה,
את האמת התחלתי לקרוא וכבר התייאשתי, השבוע לא יצא לך פוסט חזק,
אבל הסוף פתח לי את העיניים, ממש מזדהה, ונותן הרבה כוח לנופלים שממשיכים לבוא,
אני צריך לזכור בשבילי ובשביל להעביר את המסר הלאה.
אוהבים.

יהודה היקר, כואב אותך אח שלי. לא יודע מה לומר לך. אני גם לא יודע אם יש בכלל מה לומר. אין לי מושג למה האחד מקבל את המתנה הזו והאחר לא. הרי אתה כל כך רוצה וזה לא קורה... אני מאמין שיש מי שרואה ושומע שם למעלה, הוא חש את הצער האמתי שלך. חשוב לי לכתוב בכנות שאני מבין גם את ההגיון האחר, כולנו מעוניינים לקבל תקווה ממי שזה כן הצליח אצלו, הרי המסר עובר כדרך חיים, לא כידע. וביחס לתפקידים, היו מספיק פעמים שאדם משומש 'שכח' לפתוח... החברים המתינו לו בחום בקור ובגשם...

והאמת היא ידידי, שאתה מסר. כשאתה מוסיף לבוא, בעצם נוכחותך. את זה אף אחד לא יכול למנוע ממך. בן של אבאל'ה ולא שום סוג ב'. עזובתך מתפקידים פורמלים, אין מי שימנע ממך לעשות שירות, לפתוח לנקות ולסדר.  להיות שייך. אינך זקוק לאישור ממישהו כדי להגיע כמה דקות קודם ולארגן את מקום המפגש.

והעיקר שנמשיך, עוד יום. בהחלמה.

אחד הפוסטים הכי יפים שקראתי כאן. תודה לך.

במחשבה נוספת, ובעיקר לאור התגובה של יהודה-יחיאל, אני מרשה לעצמי להעלות כאן נושא לדיון.

מי אמר שאנחנו צודקים כאשר אנחנו הופכים את זה ל"תכנית למצליחים"? אני לא אומר שזאת "תכנית למוצלחים", כיון שראיתי הרבה כאלו שאינם מוצלחים בחיים ומצליחים כאן, אבל כפי שיהודה אומר - אם הוא לא מצליח, אין לו מקום בקבוצה. כן, נותנים לו לשבת ולהקשיב, וגם "מותר לו" לשתף במספר הימים שהוא נקי, אבל שהוא יתן מסר? מה פתאום! תאמרו: "ודאי שהוא אינו יכול לתת מסר. איזו החלמה יש למי שאונן אתמול להעביר?", ואני הקטן אומר: לאו דוקא.

בכל מחקר אמפירי, ניתן ללמוד יותר מאלו שלא הצליחו, מאשר מאלו שהצליחו. נניח שאני רוצה להיות מליונר, לא אנסה לחקור את סיפורי ההצלחה של המליונרים הקיימים כיון שאין לי הרבה מה ללמוד מהם (כולם עברו בערך את אותו מסלול, והנסיון שלי לשכפל את זה לא יצליח), אבל אני כן יכול ללמוד מאלו שנכשלו.

העובדה שישנם כל כך הרבה חברים שלא מצליחים והנסיון שלהם לא מגיע לידי ביטוי בזמן ההתמודדות עצמה - היא מנורת אזהרה חמורה עבורנו. בזהירות הייתי כותב שהמצב בו מגיעים חברים שלא הצליחו, והם צריכים לשמוע רק את הנסיון של החברים שכעת בהחלמה - הוא מתכון לכישלון. נכון שחברים משתפים גם את התקופות בהן הם לא הצליחו, אבל הם לא נמצאים שם היום וזה משהו אחר לגמרי לספר על משהו מתוכו או ממרחק.

לא רק שהחברים שאינם מצליחים מפסידים מכך, אלא גם מי שכן זכה במתנת ההחלמה. אם כל המסרים שאני שומע הם מחברים בהחלמה, אני לא באמת לומד מהנסיון של הכלל אלא מנסיון של חלק בלבד (ולא החלק החשוב).

בספר "הברבור השחור" מביא נאסים טאלב דוגמא לטעות שלנו כאשר אנו צופים רק בחלק מהתמונה ולומדים רק מההצלחה. ניקח תרנגול הודו במשך מאה ימים מאכילים אותו ודואגים לו. המסקנה שלו היא ש"זה עובד". עובדה שכל יום זה חוזר על עצמו. המסקנה היא שהיה שווה להגיע לאן שהוא הגיע. הוא רק לא יודע שלמחרת זה חג ההודיה וישחטו אותו.

לא ניתן ללמוד רק מסיפורי הצלחה. חייבים ללמוד גם מכשלונות.

תודה לך סוד. אנסה להרים את הכפפה ולכתוב בכנות - גם אני חש שזו לא תוכנית למצליחנים בלבד... שאפשר וצריך ללמוד גם ולעיתים בעיקר ממי שלא מצליח. זו הסיבה שרשמתי את המאמר הזה. מועיל לי להתבונן בניסיונם של אלו שממשיכים לבוא בכל מחיר ולמרות הנפילות. אגב, גם כספונסר, אני מקבל המון 'מסר' מהנופלים, דווקא מהם. כואב לי לראות ספונסרים שאחרי כמה נפילות 'מפטרים' את הספונסי... שולחים אותו כאוב לכתובת אחרת. אני הייתי רוצה חיבוק. זה מה שאני מנסה לעשות וזו גם הגישה שאציע לכל חבר בתוכנית.

יחד עם זאת כדאי להזכיר את המסורת החמישית - "לכל קבוצה מטרה עיקרית אחת, לשאת את הבשורה לסקסוהוליסט שעודנו סובל"... מניסיונם של הצועדים לפנינו היה חשוב להדגיש  שבקבוצה צריכה להיות התנהלות אחרת. הקבוצה קיימת כדי שתהיה אפשרות להעביר את זה הלאה. חבר חדש זקוק לתקווה. אחרת הוא לא ימשיך לבוא. למרות שהנופלים יותר קרובים לליבם, והם חשים מאויימים פחות ממי שלא נקי כמותם,  רובם המוחלט של החברים החדשים לא יכולים להבין 'שכדאי' להם ללמוד גם ממי שנופל... בפנימיותם הם ירצו את התקווה שמקרינים המפוכחים.

גם מקימי התוכנית כותבי המסורות הבינו שההזדהות חשובה. שהביחד קריטי. אבל המציאות הוכיחה להם שבלי תקווה לא יהיה לאנשים סיבה אמתית להשאר, וגם אם באמת יהיו מי שישארו תשרור שם אווירה של חדר המתנה לרופא בקופת חולים... (ביטוי ששמעתי לפני שנים מחבר עם ניסיון) על עצמי אעיד שמה שתפס אותי היה האמונה שאפשר אחרת.

בישירות אכתוב - תוך תפילה  שאף אחד לא יפגע - שלמרות שאין לי דרך להוכיח את זה, לא סביר בעיני שהייתי חובר לקבוצה אם הייתי שומע ממישהו 'שיש פיתרון' אבל לי זה לא הצליח, עלי הוא לא עובד...  עם כל הכאב כנראה שהייתי שואל אצל מי כן ופונה אליו. חיפשתי שינוי. את הסיפור של השימוש אני כבר מכיר.. כל העניין של העברת המסר (כדאי לקרוא בספר הגדול של AA בפרק "עבודה עם אחרים") בנוי על מה שניסיתי והצליח אצלי.

מבלי להתכוון לאיש או לזלזל בשום רגע של נקיון ולמען הצגת הדברים באור הכי נוקב שיש אציע שישאל עצמו כל קורא בפורום מהן תחושותיו כשמגיע חבר חדש ומתחיל לתת עיצות או אפילו לצטט מתוך תשובות של רבנים למתקשים או סגולות 'מהספרים הקדושים', כותב לאחרים מהם צריכים לעשות כי זה עוזר מאוד והוא אפילו נקי בזכות השיטות הללו כבר... כמה שעות. בכנות, יהיה מי שינשנה מהותית את חייו וינסה לחיות על פי השיטות הללו? יניח את כל מה שהוא מכיר וילך אחריהן באש ובמים? 

משפט אחרון לסיכום, מה שאני למדתי מהקבוצות שהשתתפתי בהן שבקבוצה ותיקה ויציבה שאין בה חבר חדש, לנופל משומש יש המון מה לתת. בעצם ההגעה שלו ובמה שיש לו לומר (אלא אם קשיי הריכוז גורמים לו להיות מבולבל ולא מובן) השיתוף שלו היה פשוט מנוף מדהים. בקבוצה לא יציבה המורכבת ברובה מחברים חסרי ניסיון ושיש בה חבר חדש, לא. היו גם פעמים שהנוכחות של נופל סדרתי הפכה למשקולת של ממש.

שיהיה לתועלת ובהחלמה. 

ע"ז נאמר
"התוכנית היא לנופלים"
לאסירתודה שלחתי משהו בפרטי, מקווה שלא אפגע

למרות הסטיה מנושא הפוסט, להבנתי ידידי היקר הדברים חשובים דיים (ואולי ארחיב לאחר התייעצות בפוסט נפרד) ולכן אודה על רשותך לצטט כאן את מה ששלחת לי בפרטי:




להלן תשובתי, כפי שכבר שמעת ממני:

- זכיתי ויש לי שלושה ספונסיים שנקיים ימים ספורים.
- ספינסרתי עשרות, רבות, למעט שלושה פעמים, תמיד עזבו אותי.
- אחד הספונסיים האהובים ביותר עלי היה "תקוע" בצעד ארבע למעלה משנתיים..
- יש לי ספונסי מקסים "שתקוע" חודשים בצעד תשע. כחבר, תיזכרתי אותו. פעמיים. בחיבה.
- אתה לא צריך לעשות איתי צעד תשע, אולי כדאי שתכתוב צעד ארבע על מי שאיתו דברת...

כבר כמה שנים שאיני (כמעט) לוקח ללב את מה שנאמר עלי. זכיתי והפנמתי שכמו שאני חווה את המציאות דרך ההיסטוריה שלי, וזה לא תמיד עולה בקנה אחד עם מה שנראה לאחרים, כך גם אנשים חווים אותי דרך ההיסטוריה שלהם. וזה בסדר, למרות שהמציאות מנקודת מבטי שונה בתכלית. אבאל'ה אוהב עוזר לי להפסיק לקחתי ללב כל מילה לא נכונה (וגם דברים נכונים) שנאמרים עלי.

תודה לך על ההזדמנות להבהיר זאת כאן.
בהחלמה.

תודה על הכנות, זה נותן לי הרבה מאוד כוח להמשך הדרך, לשים הכול על השולחן,

תודה אסירותודה.
אותי תפס ודקר משפט אחד שכתב כאן יהודה - על זה שלא נותנים לו להיות פותחן. דיברתי עם הרבה חברים שהביעו תסכול דומה. אני ממש לא מבין למה חברים שנופלים לא יכולים למלא תפקידים טכניים בקבוצות. אני מבין שיש תפקידים שדורשים יותר מפוכחות, כמו מזכיר הקבוצה או גזבר. אבל פותחן? לא מדובר כאן באלכוהוליסטים שעשויים להירדם ליומיים בלי לשים לב. מדובר מאנשים שמיומנים מאוד ב"לחזור לשגרה". לסגור את הרוכסן וללכת לעבודה כאילו לא קרה כלום.
כשמונעים מאנשים למלא תפקידים טכניים, מונעים מהם את הדבר שהם הכי צריכים - תחושת השייכות. בעיניי הנזק כאן גדול בהרבה מהתועלת.
אשמח לדעת האם זה חוק בל יעבור שדרושים ימי נקיות כדי לתת שירות, אפילו טכני, או שזה משהו שמצפון הקבוצה יכול להכריע כרצונו.

תודה דוקטור. גם אני כואב את כאבו של יהודה. אבל, כפי שכתבתי לו, הניסיון מוכיח שהיו פעמים שאנשים משומשים לא פתחו והקבוצה ניזוקה (אגב, גם הרוכסן נשאר פתוח לא פעם...) היו גם כאלה שהתחייב ולך סגור ולא סגרו, השאירו מקום מבולגן ומלווכלך בשאריות של דברי מאכל והקבוצה סבלה - המתנ"ס לא איפשר את קיומה ועוד כהנה.

שלא לדבר על כך שהיו גם 'גיזברים' שלקחו את הקופה הציבורית ושילמו טבין ותקילין עבור השימוש שלהם (זו גם הסיבה להמלצת חבר הנאמנים אף לגזברים ותיקים שלא להחזיק סכומי כסף גדולים אלא להעבירם הלאה לחשבון הבנק של האינטרגרופ לו נזקקים חתימות של כמה אנשים) אז נכון שמשך נקיון אינו ערובה להתנהלות תקינה, אבל אדם מפוכח הוא גם אדם מפוקח. יש לו היכולת לקבל ביקורת ולהתנהל תוך שיתוף פעולה, מה שמורכב יותר לומר על אדם משומש. לצערי.

ולעניין שאלתך, האמת היא שניתן רק להמליץ. המסורת הרביעית קובעת שעל כל קבוצה להיות עצמאית לחלוטין. מלבד בענינים הנוגעים לקבוצות אחרות... יש קבוצות שהחליטו שלא לקבל את המלצות הותיקים ועל מנת לתת שם שרות לא צריך ניקיון כלל. גם לא עבור שרות כמזכיר או גזבר... הניסיון מוכיח שקבוצות אלו מאותגרות יותר מאחרות. הן בהתנהלותן - חברים מחלימים לא באים כי מזכיר משומש מתנהל בדרך כלל כמו שאני מתנהג בזמן שימוש (רוכסן פתוח?!)  וממילא הרוח והשיח גם הם בהתאם.

לא אציע זאת לכל אחד, אבל חבר שמאוד רוצה, אדם שמבין את המשמעות של אחריות כלפי אחרים, ויכול לעבוד עבודת צוות, לטעמי יכול וצריך לעשות את שרות, בטח שטכני. ראיתי גם כאלו שזה נתן להם סיפוק גדול והעלה אותם על דרך.

בהחלמה.

וואו,

תודה רבה על הפוסט ועל התגובות הייתי צריך את החיבור הזה!

יהודה,

מאוד התחברתי לדבריך הקצרים אך הנוקבים, אך אתה צריך לזכור שמדובר בבני אדם עם פגמי אופי ויש כאלה שאוהבים את הניהול והשליטה וממרומי מאות ימי הנקיות שלהם אתה יכול להישאר לעד סוג ב'.

תודה
אכן למרות התחושה הבסיסית שהעשיר הוא זה שעלה על דרך מיד או כמעט מיד, והעני הוא זה שמדשדש עד ועד בכלל,
האמת לא תמיד כך,
גם אני לא חוויתי נפילות ע"פ ההגדרות הרשמיות כאן ובSA אך בהחלט ידעתי ימי מצוק ותסכול, מעידות והצפת רגשות שליליים,
אבל שמעתי וגם ראיתי חברים שחוו נפילות ואף התרסקויות ארוכות טווח, והם קמו מהם בחסד הא-ל חזקים או בעצם חלשים וחסרי אונים מאי פעם, הנפילות רוממו אותם לגבהים שלולי היו מתנסים , לא היו זוכים לחוות.

באופן אישי חוויתי את הנ"ל עם חבר קרוב, הספונסר הראשון שלי שליווה אותי בימים הקשים של תחילת הדרך והוביל אותי בסבלנות ובנאמנות שלו ושל ספונסרו, אל חווית הצעדים עד אמצע הצעד הרביעי. נפל , לא , התרסק לחלוטין ( נכתב באישורו) ושקע אל תקופת דימדומים איומה ומדכדכת לכל סביבתו, הוא השתמש חפשי והיה בטוח במאת האחוזים שיש לו לגיטמציה מלאה לעשות זאת כיון ש.... לא חשוב הטיעונים האומללים,
תקופת שפל זו נמשכה חודשים ארוכים והותירה אותי נבוך כחבר לחפש ספונסר אחר,
הוא המשיך לבוא למפגשים והצהיר פעם אחר פעם בכנות על כמה שעות ימים או שבועות, ותמיד התרסק אל קרקע המציאות המשומשת.
באותם ימי אופל שאלתיו לא פעם, אז למה אתה ממשיך לבוא, לא יודע ענה לי, בסופו של יום אין לי מקום אחר, לכאן אני שייך.
ואכן הוא שייך לכאן, והוא שב והתחבר ועלה על הדרך, ממקום הרבה יותר נעלה מאשר בתחילה, וההחלמה שלו מזה כשמונה חודשים משובחת,
ומעוררת השתאות,
לאחרונה ראיתיו מתמודד עם דברים ממש ממש לא פשוטים באופן יוצא דופן , ולטענתו זה רק בזכות השפל שחווה בזמן הנפילות,
כמובן שאין בכל האמור לעודד נפילות כדי לקום מהם חזקים מאי פעם, ואני מכיר חבר שטען זאת ואף ביצע אימרתו, וחיש גז ונעופה ואיננו כי לקחה אותו המחלה,
אך יש בדברים אלו כדי לעודד את מי שאלוקים בחר עבורו את הדרך הקשה גם מתוך ההחלמה,
בהחלמה
מוטי

גם שנה נוספת בהחלמה לא פתרה את הנעלם: מיהו העשיר? האמת, היא אפילו סיבכה אותו. היו לי מצבים שחשבתי 'שהתרוששתי', שנהייתי עני. ופתאום התבררו לי אי אלו מעות באמתחתי. היו לי גם רגעים הפוכים, שחשבתי שיש בצקלוני מעות וכשפישפשתי בו לא מצאתים... ובכלל הכרתי גם כמה עניים מזה עשירים... לאלוקים פתרונים. כן למדתי עוד קצת שלכל אחד מבניו של מקום יש מקום. מסלול. דרך. וכשהוא נוכח ומחובר לצעידתו בה כנראה שהוא עשיר.

אגב, היום חשבתי שגם את מטמוניותיהם של האמוריים, ישראל מצאו בקירות ביתם רק לאחר 'שנאלצו' לנפצם...