לאחרונה קראתי את הספר "AA בבגרותו", ומכיון שהוא עדיין לא תורגם לעברית, חשבתי להביא כאן קצת היסטוריה, לא בהכרח בנוגע לדברים השייכים להחלמה אלא דברים שעניינו אותי באופן אישי. הספר נכתב על ידי ביל וו. והוא בעצם אסופה של הדברים שהוא אמר בכנס העולמי שהתקיים בסנט לואיס לציון עשרים שנה לארגון - תאריך המצוין לפי הפעם האחרונה בה ד"ר בוב שתה אלכוהול (האירוע עצמו התקיים שנים רבות אחרי שד"ר בוב עצמו כבר לא היה בין החיים).

ביל מספר את כל ההשתלשלות של כתיבת הספר "אלכוהוליסטים אנונימיים" הידוע כיום בתור "הספר הגדול". את מלאכת הכתיבה הוא לקח על עצמו, ולצורך כך הוא קיבל משרד בנוארק שבניו ג'רסי, ובמשך כשנה הוא ישב וכתב, כשלצידו מזכירה (לא אלכוהוליסטית) וכן חבר ותיק שהיה בעצם החבר הראשון שהחלים בניו יורק (מספר חודשים אחרי הקמת הקבוצה הראשון באקרון שבאוהיו), בשם הנרי פ.

ארבעת הפרקים הראשונים של הספר התקדמו מהר, אבל כאשר הגיע הזמן לכתוב את הפרק החמישי "קדימה לפעולה" - התעוררו הרבה בעיות. עד לאותה תקופה לא היו צעדים, ובודאי לא 12. היו כמה עקרונות כלליים, וביל היה צריך לנסח אותם לתכנית פעולה שיוכלו להעביר בהדרכה בכתב. צריך לזכור שעד לאותה תקופה לא היה דבר כזה, וכל מקרי ההחלמה (100 במספר) היו רק על ידי חברים שהדריכו חברים נוספים באופן אישי ובפגישות פנים אל פנים. בערב אחד כשהוא היה עייף ומותש, הוא לקח דף ועט ובמהירות ניסח שישה צעדים כלליים.

לאחר מכן החברים בקבוצות טענו שצריך לפרט אותם יותר, וגם הנוסחה החדשה שכללה 12 צעדים היתה מקור לויכוחים רציניים. היו חברים שטענו שיש כאן יותר מידי "אלוקים", וגם רצו למחוק מהצד השביעי את הביטוי "ירדנו על ברכינו", אבל ביל התעקש שאין על מה לדבר. בסוף החברים ניצחו ובאמת בצעד השני נמחקה המילה אלוקים ובמקום זאת נכתב "כח גדול מאיתנו", ובפעמים הבאות הוסיפו "כפי שאנו מבינים אותו", ובצעד השביעי נמחקה הירידה על הברכיים. כמו כן נוספה הקדמה לצעדים לפיה צעדים אלו הם בגדר "הצעה" בלבד.

אחר כך היו ויכוחים אין סופיים לגבי האופי הכללי של הספר. החבר'ה הפחות דתיים לא רצו בכלל שיוזכר אלוקים, וטענו שאם מישהו ירצה הוא יוכל לעשות זאת בעצמו, ואילו אחרים רצו שזה יהיה ספר נוצרי כולל ציטוטים ועוד. (בספר נוסף אודות התפתחות AA המוקדש לד"ר בוב מסופר שגם בנוגע לחלק הסיפורים האישיים של הספר היו ויכוחים כל כך עזים עד שהקבוצה כמעט התפרקה בגללם).

לבסוף הספר היה מוכן לדפוס, אבל לפני כן הוא הודפס בארבע מאות עותקים לדוגמא שנשלחו לאנשים שונים כדי לקבל את הערותיהם. הערה חשובה ביותר התקבלה משני רופאים מפורסמים שהציעו לשנות את הנוסח ובמקום "אתה חייב" לכתוב "אנחנו צריכים". במתכונתו הראשונה הספר נכתב אל האלכוהליסט עצמו, והם הציעו לכתוב מה אנחנו צריכים לעשות, במקום לומר למישהו אחר מה עליו לעשות. גם כאן היה ויכוח עם ביל עד שלבסוף הוא הסכים והשינויים נעשו (למרות שעריכת שינויים כאלו לאורך כל הספר במציאות בתי הדפוס של אותה תקופה היתה משימה קשה ביותר).

שאלה אחרונה היתה איך יקראו לספר. הרבה חברים רצו את השם "הדרך החוצה", וביל עצמו היה ביניהם. הוא מספר שהוא העדיף את זה על פני "אלכוהוליסטים אנונימיים" כיון שהוא חשב שכך יוכל להוסיף מתחת "נכתב על ידי ביל וו". היה לו רגע שהוא מכנה "רגע שחור" בו חשב לקרוא לספר "התנועה של ביל וו", ואז הבין שמשהו עלה לו למוח, והוא עבר לתמוך בשם אלכוהוליסטים אנונימיים. הבעיה היתה שרוב החברים העדיפו את "הדרך החוצה" (בעיקר החברים באקרון, שם היתה קבוצה גדולה מאוד). לכן הוא שלח את אחד החברים לספריית הקונגרס לבדוק כמה ספרים בשם "הדרך החוצה" יש, והוא חזר עם התשובה שיש כבר שתיים עשרה ספרים בשם זה, מה ששכנע את החברים שהם לא רוצים להיות הדרך השלוש עשרה, והשם אלוכוהליסטים אנונימיים נבחר.

היתה גם שאלה גדולה באיזה מחיר למכור את הספר. היו חברים שרצו למכור אותו בדולר (דולר אז היה שווה ערך ל16 דולר כיום). אבל ביל והנרי (האיש שדחף את כל ההוצאה לאור) רצו למכור בשלוש וחצי דולר, זאת כדי שתהיה הכנסה מהספרים לטובת משרד עבור AA. לבסוף אכן הודפס על הספר המחיר 3.5 דולר, אבל כדי שאלכוהוליסטים יסכימו לשלם סכום כזה עבור הספר, הם ביקשו מבית הדפוס שזה יהיה על הנייר הכי עבה שיש, מה שנתן תוצאה קצת משונה, ובעקבות כך הספר קיבל את הכינוי "הספר הגדול", על שם הדפים העבים...

גם ההיסטוריה של הספר עד שהתחיל להימכר היא ארוכה, אבל מה שאותי תפס היתה דוקא הערה של ביל כשסיים לספר את כל השתלשלות הדברים. אחרי שהספר התחיל להימכר באלפים והמצב הכספי ב AA השתפר, ביל רצה לעבור למשרד בניו יורק, אבל הנרי (שכנ"ל היה המחלים הראשון בניו יורק והאיש שבלעדיו הספר לא היה רואה אור) התנגד כי הוא עבד במערב ניו ג'רסי ורצה שההוצאה לאור תהיה בקרבת מקום אליו. התחיל ויכוח גדול שבסופו המשרד עבר לניו יורק, אבל הנרי עזב את התכנית וחזר לשתות עד למותו.

באותה נקודה ביל מזכיר גם את "הספונסר שלו", אבי ת. (האיש שסיפר לביל על הפיתרון הרוחני לבעיית האלכוהול) שגם הוא חזר לשתות, וכפי שביל אומר "נכון לרגע זה לא הראה אף רצון להפסיק לשתות".

איזה יופי.

על הנרי נאמר, דפק את ניו יורק 

תודה על השיתוף

תודה סוד
בתור חובב היסטוריה מושבע, נהנתי מאוד.
אבל יש פה הרבה תמיכה ברעיון של עקרונות לפני אישיות.
תודה

מקסים. תודה רבה. דווקא ליבי עם הנרי... לדורות לימד הוא בגופו (ובחייו) מהו המחיר כשלא מרפים. המסורת הראשונה - 'טובתנו המשותפת קודמת' נצבעה על ידו באדום בוהק.

תודה סוד.
אני לוקח מכאן את ההבנה כמה האינטרסים שלנו, הרצונות העצמיים, יכולים לדפוק א כל ההחלמה. בין אם אלה אינטרסים של כבוד, או של כסף או דברים אחרים.

שלום ותודה לסוד הכניעה.
גם אני בתור מתעניין גדול בהיסטוריה בכלל, ובפרט בעסק שאני הולך להכנס אליו, נהניתי מאד.
אך בניגוד לאסירותודה ולדוקטור, אני לומד מכאן לקח אחר, מאבי ת. "הספונסר" של ביל, שגם הוא חזר לשתות, וזה מלמד אותנו שלאף אחד - ללא יוצא מן הכלל - אין בטחון, כי אכן כולנו תלויים בחסד אלוקי כל הזמן.

יפה מאוד
תודה רבה

תודה רבה!
נהנתי מאוד לגלות את ההיסטוריה המעניינת של הספר הגדול.
התובנה שלי, של עקרונות לפני אישיות מתחזקת מאוד.
ביל לא הושפע מכך שסביבתו הקרובה נפלה חזרה לטיפה המרה, גם שאבי ת .והנרי חזרו לזרועותיו הפתוחות של המשקה הוא המשיך בדרכו.
רק דבקות בתכנית תביא אותנו לנקיות.
ירוחם

תודה.
אסירות תודה שהספר לא מלא בציטוטים מהברית החדשה, מה שבטח היה מונע מיהודים רבים להצטרף לתכנית. (והאמת טוב שבגדול אין ציטוטים מהתנ"ך וגם לא מהתניא..)
אני אישית מאוד מתחבר לזה שהתכנית היא לא תכנית דתית.

תודה חברים על התגובות.

ממקור אחר (לא רשמי) מובן שאבי ת. ("הספונסר") נפל כאשר ביל חזר מאקרון ושם התחיל את הקבוצה עם ד"ר בוב, כשהוא הרגיש שהוא הפסיד את החלק שלו בעסק הזה של ההחלמה. לא ברור לי עד כמה המידע הזה נכון, אבל אם כן - זה די הגיוני ומסביר עד כמה מסוכן לנו להיות במקום הזה של גאווה והעמדת אישיות (של עצמנו ושל אחרים) לפני עקרונות.

אגב, מהקריאה של הספר כולו די ברור שביל היה אדם ענק אבל מנופח מאגו בצורה יוצאת דופן. מצד אחד הוא חשב בענק ודחף דברים בצורה מעוררת השתאות, ומצד שני הוא לא ממש ראה שיש עוד אנשים חוץ ממנו (דוגמא לזה היא הרצון לקרוא לספר "התנועה של ביל וו"). רואים במוחש עד כמה התכנית הפכה אדם שדי ברור כיצד הפך למכור, לאדם אחר שמוכן לסבול ולשנות את דעתו בפני דעת אחרים.

וליוסי - הדברים שלך הם דבריו של ביל עצמו שמודה לאלוקים על השינויים שנעשו ואומר שבזכותם מליוני אלכוהוליסטים קיבלו החלמה, דבר שלא היו יכולים לעשות במקרה שהתכנית היתה נוצרית.

ואם כבר היסטוריה, מעניין לציין שהמסורות לא היו כל כך חד משמעיות כאשר הן נגעו להתפחות הקבוצות בראשיתן. נכון שזה היה לפני שהן נכתבו בצורה מחייבת, אבל ברור שהעקרונות שלהם כבר היו בשטח. כך למשל הם התחננו לתרומות מבחוץ ואפילו ערכו ערב התרמה, אלא שהתורם המרכזי "הבריז" ובמקום תרומה הוא נשא נאום על כך שלדעתו AA צריך להתקיים בכחות עצמו... רק כאשר היה מספיק כסף בקופה (ממכירת הספר הגדול) הם הודיעו לתורמים החיצוניים שהם לא רוצים תרומות חיצוניות.

אבל הדוגמא הבולטת ביותר קשורה בנקודת המפנה בהיסטוריה של AA. בתחילה, הספר הגדול היה כישלון חרוץ ולא היו לו קונים בכלל. את המימון לספר לקחו על עצמם כל החברים שקנו "מניות" בהוצאה לאור, אבל בתכל'ס - כל הספרים עמדו ללא דרישה. גם נסיון של קמפיין ברדיו הניב תוצאה "מבורכת" של שתי הזמנות ספרים בלבד... לבסוף התגייס ג'ק אלכסנדר, הכתב של saturday evening post והסכים לערוך כתבה מקיפה עליהם. לאחר השקעה רצינית וראיונות ונסיעות, הכתבה היתה מוכנה, אבל אז היתה בעיה חדשה: העורך לא הסכים לפרסם את הכתבה בלי תמונות, אבל AA לא הסכים לפרסם תמונות כיון שזה שובר את האונינימיות. לבסוף הכתבה פורסמה - עם תמונות (כפי שניתן לראות בלינק הבא: www.saturdayeveningpost.com/2011/12/10/archives/post-perspective/alcoholics-anonymous.html)

הכתבה הזאת הביאה אלפי מחלימים ל AA, והיא למעשה היתה פריצת הדרך שבעקבותיה הפכה החברותא למשהו מוכר וידוע ובסדר גודל לאומי ולאחר מכן עולמי. ביל כותב שהיו מחאות מחברים שמרנים, אבל הוא לא מתחרט על פרסום הכתבה והתמונות.

ועוד נקודה אחרונה - שדוקא אנחנו יכולים ללמוד ממנה הרבה. כאשר הכתבה פורסמה והמשרד הוצף באלפי פניות נואשות של אלכוהוליסטים, ביל והצוות עמדו בפני הפיתוי להכין מכתב תשובה סטנדרטי ולשלוח לכולם כיון שלא היה אפשר לעמוד בעומס הרב, אבל הם בסוף הבינו שזה לא יעבוד, ובמקום זה גייסו כל אלכוהוליסטית או אשת אלכוהוליסט שהיתה בסביבה, ובמשך שבועות ישבו וכתבו מכתבים אישיים לכל אחד מהפונים. הגישה הוכיחה את עצמה, והמכתבים האישיים שענו לכל אחד לפי מה שהוא כתב וסיפר - היו הבסיס להקמת קבוצות AA בכל רחבי ארצות הברית.