בס"ד                                               
אפשרויות שונות ניצבו בפניו, הראשונה להתעלם, לגמרי. לעשות עצמו כמי שהמידע החדש, הגילוי רגע לפני שהכל נגמר אינו נוגע לו כלל ועיקר. השניה, לפעול מאחורי הקלעים. לדאוג שהמציאות תשתנה, אך 'שהכביסה המלוכלכת' תכובס בבית. למלמל איזה משהו על כך שלאחר בדיקה מחודשת של הממצאים, התקבלה החלטה על פניית פרסה בכל מהלך העניינים. והוא, בוחר באפשרות היחידה מבחינתו – לספר את האמת, את כולה. החליט שלא לשמור לעצמו מאומה, אין לו שיקולים של פחד ממה יאמרו, 'כובויד התוירה', או חילול השם. אם יחשוב כך יתכן מאוד שיהא צודק. לדורות הוא עלול להיזכר כמי שסרח, את כל זאת הוא שם בצד, זה פשוט לא רלוונטי מבחינתו. יש לו מצפן אחד בלבד. האמת.

הוא אומר את הדברים כפי שהם. כי אין על האמת השפעה משום שיקול אישי, היא אינה יכולה להיות מושפעת מחשבונאות כזו או אחרת, חשובה ככל שתהיה, הרי היא אמת. הסיבה למתנותיה העצומות שכל כך מורכב להידבק בה. וכך מבלי לנסות להסביר לתרץ ולהצטדק, הוא מפרט את כל מהלך הענינים, מלמד אותנו הודאה אמיתית מהי. כנות מוחלטת, ללא כל הסתרה. ברגע אחד הוא עלול לאבד את הכל, מדיין גדול דור לעבריין שקלונו נפרש לעין כל, בלי לייפות את המציאות בעטיפה בסגנון של 'אני אלמן... הייתי עצוב... אשתי נפטרה לא מזמן'... הוא שם את הדברים על השולחן כמו שהם, טעות שלי, היא פשוט צודקת. לא מגיע לה למות - צדקה ממני... כי על כן לא נתתיה לשלה בני....

אם רק היה רוצה, יהודה היה מצליח בקלות להשאיר את תמר כלתו בחיים מבלי 'להתבזות', בכל בית דין שדן נפשות חיפשו בלי סוף נקודות זכות, עד כדי שההורגת אחת לשבעים שנה נחשבה לקטלנית... יכל, אך בחר שלא. כיון שגם אם יציל את חייה, את שמה הטוב לא יוכל לנקות כך, הכתם על משפחתה היה נותר. יש רק דרך אחת לנקות אותה כליל, לקחת אחריות. זה שלי. מורכב להודות בבזיון, בהחלט לא קל לבחור באמת, ר' ליב חסמן זצ"ל מביא את הילק"ש האומר שזו הסיבה שיהודה זכה לכל כך הרבה – שפע גשמי ורוחני בעולם הזה ובעולם הבא מלוכה וגבורה. 

- - - - -

הצעד הראשון בדרך אל הברכות כולן, הוא לעמוד אל מול האמת באמת, כפי שהיא, עם כל אי הנעימות, לשים את הדברים 'על השולחן', לומר קבל עם, כשלתי. ללא הסברים או חשבונות, בלי תירוצים והצדקות, גם אם ישנם הם אינם. כן, אין זה הזמן למצוא אשמים, לא אבא ואמא, אח או אחות. לא מורה או משגיח... אישה או חברים, יש מציאות. הרוצה להתחבר אליה ולחיות עליו לומר - חזקה ממני...

לא לשכוח חברים שאנחנו באמת חייבים תודה לכל אחד מאתנו ששומר את עצמו לכל יום בנפרד
אחז"ל: עשה מצוה אחת זוכה ומכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות
ופירשו בספה"ק שמי שמתגבר על היצה"ר מביא אור וממשיך רוח טהרה ממרום ועי"ז גם אנחנו מתגברים להילחם עם היצה"ר
ולכן לכולם תודה רבה שהתגברתם, ועי"ז התגברתי ג"כ
וז"ש חזק חזק ונתחזק

תודה מיוחדת.
התחברתי.

שכוייח. באמת.

תודה. אני זוכר שבמחלה תמיד ניסיתי לדמיין את יהודה במעמד הזה - זורק הכול, את כל הכבוד ואת כל המעמד רק בשביל להודות באמת - וזה היה נראה לי בלתי אפשרי. התירוץ שלי היה שהוא לא רצה שתמר תיהרג על לא עוול בכפה. אבל לקחת לי את התירוץ הזה - הוא באמת היה יכול להמציא איזה סיפור שגם יציל את תמר וגם יוציא אותו שלם.
רק בתכנית אני מתחיל להבין כמה האלטרנטיבה לאמת היא רק אחת - מוות. יכול להיות שיהודה החליט להודות באמת כי היא הייתה "עיקרון חשוב" עבורו. אבל יכול להיות - לפחות לי יותר קל לדמיין את זה כך, בעיניי הטרוטות - שהוא ברח מהשקר כמו מי שבורח מאש, מפני שהבין כמה זה ינתק אותו מאלקים. וממילא הבריחה הזו לא הייתה מתוך איזושהי התגברות עצומה ועשיית שריר מול השקר, אלא פשוטה וכמעט מובנת מאליה: כמו מי שישאלו אותו אם הוא מוכן לוותר על האצבע תמורת מליון דולר. אולי ככה הרגיש יהודה כששאלו אותו האם הוא מוכן לוותר על האמת תמורת הכבוד והמעמד שלו. כשאני מחובר לאצבע, האופציה להיפרד ממנה בכלל לא יכולה לעלות על השולחן. כשאני מחובר לאלקים, האופציה להיפרד מהאמת פשוט לא קיימת.

מעניינת קרבת הצליל בין הודאה להודיה. בחסידות אומרים "מודים - מכלל דפליגי". כלומר: כל הודיה מכילה מרכיב של הודאה. רציתי לחשוב שאני יכול להסתדר לבד, שאני ואפסי עוד, שהקיום שלי שלם ונושא את עצמו. אבל כשאני מודה, כלומר אומר תודה, אני גם מודה על האמת, שאני לא יכול לבד. שאני מוכרח להזמין את אלקים לחדור לחיים שלי ולרפא את השברים וההריסות שמהם הם מורכבים.

לגמרי.
האמת. וההודאה. מאוד מרגיש את זה לאחרונה
צריך יותר לעבוד על זה

תודה חברים. חשבתי היום שאולי 'לקיחת האחריות' הזו היא הסיבה שיעקב התרצה והסכים לשלוח את בנימין דווקא איתו. אדבר עם הרב שלי וארחיב בשבוע הבא. 

חזק מאד.




שמעתי מחבר שגר בחו"ל שיש כאן סוג של עליונות של אנשים מכורים נקיים על אנשים רגילים, למשל כשכותבים קורות חיים למצוא עבודה, מוסיפים (בגאווה) שאני מכור נקי.

תודה על זה