מי שדבריי אינם מקדמים לו את ההחלמה מתבקש שלא לקרוא אותם, אני רק מקווה להשתדל ולהעמיק את ההחלמה שלי, ושל מי שהדברים יכולים לקדם את החלמתו שלו.

קראתי עכשיו את הסיפור האישי של אחד מבכירי החברים כאן, ולאחר סיפור ארוך כתב משהו שלחלוטין סותר את נתיב ההחלמה ששלח לי הקב"ה ברוב חסדו, נקודה שחוזרת ללא הרף כאן בפורום ובחדרים של SA.

ובכן, ותסלחו לי על הזעקה, אני מבקש לחלוק איתם נקודה יסודית בהחלמה שלי:

חולה = חוטא.
מחלים = בעל תשובה.

זהו, שחררתי את זה מהלב. מקווה בע"ה לשוב ולפתח את הנושא במהלך השבוע הבא עלינו לטובה.
יסוד הדברים פררק א' מהספר אורות התשובה לרב קוק זצ"ל, ולענ"ד גם מח' פרקים לרמב"מ ועוד קודם לכן בדברי חז"ל ש"אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות".
מקורות רבים והבנה עמוקה בעניין.

ישר כח. מזדהה מאד

שבת שלום לך.

איך אתה מסביר אטואיסט שמדליק אור בשבת "כי בא לו"? האם הוא חוטא? האם הוא "מתחייב בנפשו"?

לי יש בעיה מאוד ספציפית. (לא מאשים אף א'. זה לא מקום להאשמות) אותי מציאות החיים והדברים איתם התמודדתי ללא כלים וללא אפשרות גררו אותי שוב ושוב לאוננות ולפורנו. האם זה אומר ש"התחייבתי בנפשי"?

תראה, אני לא מחפש אשמים ולא תירוצים. אני פה ובטיפול כי אני רוצה להשתחרר מזה. אבל בשבילי, הדרך להשתחרר זה לחזור אחורה ולראות מה גרם למה. ולתקן את הטעון תיקון. וזה אני עושה עם פסיכולוגית מעולה. בנוסף יש לי דרך צעדים שאני עושה עם חברים. ובשביל זה גם יש לי ספונסור. להגיד שאני חוטא לא רק שלא עזר לי,, זה גם ריחק אותי מהמטרה. וחטאתי לאמת. אני מאמין באמונה שלימה שכשהגיע למרום הם לא הסתכלו על מעשי כמו שחבר היה מסתכל עליהם אם הייתי נתפס על חם...

שלום לך קווה היקר,

נכתב כאן רבות על הנושא. הוא טיפה רגיש. יש מוגלה.

אבל אם זה ממש חשוב לך, אגלה לך את דעתי בקצרה.

מבחינה פילוסופית: בעומק העומקים אין הבדל.

מבחינת ההחלמה: כל אלו שהתייחסו אל עצמם כחוטאים לא נשארו נקיים, ולא נשארו איתנו. וכל אלו שהתייחסו אל עצמם כחולים הרי הם מחלימים שנה, ושנתיים, וארבע, ושמונה, ועשרים וחמש.

תבחר מה יותר חשוב לך. אמיתה פילוסופית? או להיות חלק מאלו שמדברים בטרמינולוגיה של "חולה = לא חוטא" והם אלו המחלימים ו... הלא חוטאים!

אוהב
הושיעה

אצלי המשוואה הייתה שונה:
חוטא = בעל תשובה
חולה = מחלים
כל טוב

שלום לכולם,
סליחה על הדריכה על יבולת של אנשים כאן, אין לי כוונה להרע לאיש, תבינו אותי אני חולה... המטרה המשותפת של כולנו פה היא ההחלמה, ואני הרגשתי לעצמי שהזעקה הזו תסייע לי בדיוק בעניין זה, בתקווה שלא לפגוע באחרים, על אף שסביר להניח כי התקווה הזו תתבדה...
ויכוח לא יסייע להחלמה לא של חבריי ולא שלי, ואם להיות כן עם עצמי - גם הצורך לזעוק לא בהכרח בא ממקום בריא. כן, אני חולה...

אנסה להתמקד לא בשאלה האם אני צודק או לא, אלא בנקודה שהבאיה אותי לזעוק משהו למרות שאני עלול לעורר טינות (מה שמרחיק את כולנו מהחלמה). מקווה להשפיע יותר בריאות, וכדי לא להשאיר את העניין מופשט אציג את זה מהמקום הפרטי שלי, למרות שלא משם הכל מתחיל:

הקב"ה פיתח אותי גופנית בגיל מאד צעיר ('בוגר' הלכתית בגיל 8...), נפילה ראשונה בגיל 11 (לפי ראש הישיבה שלי וודאי לא היתה לי אז בחירה חופשית, לענ"ד יש מקום לדון בזה...). עברו מאז כ-25 שנים, הפגיעה הנפשית שרטה בנפשי, אני חולה נפשית. הקב"ה העמיד לי תנאי פתיחה שקרבו אותי למחלה זו.
ועדיין, אני מחוייב לקב"ה שלא לשז"ל, ואף לא לתור אחרי לבבי ועייני...
אין לי אלא להתוודות: מאות ואולי אלפי שעות של עיסוק בשז"ל, כמה וכמה ליטרים :o, מאות ואולי אלפי שעות של צפיה בפורנוגרפיה, מאות ואולי אלפי שעות של גלישה סתמית, תיור אחרי לבבי ועייני...  :'(
חז"ל אמרו שאני מתחייב בנפשי? אכן כן! נפשי אינה שלי, היא נמכרה. אני מכור! ...

אבל הקב"ה עשה לי נס וממשיך להחיות אותי ברוב רחמיו, למרות שהנפש שלי מכורה. על הנס הזה יש מקום לתכנית לפעול, לההעצים את החיים ולהבריא את הנפש.
וכך גם אומרת התכנית, כי ד' הוא שיכול להשיב אלי את נפשי.

והתחושה שלי: בלי לאמר "ד'! חטאתי עוויתי פשעתי!, התחייבתי בנפשי, ובמקום לרצות בנשמה, בחיים שנתת בי אני הולך יותר יותר לעבר השאול, אני חולה! אין לי חיים אלא בך!"
בלי כל זה אני חש חוסר אונים, אך מחליט למסור את חיי למשהו אחר.
בלי כל זה אני הולך לאלוהים אחרים. "בדה לך דת" אמר הפילוסיף למלך כוזר שחלם כי כוונתו רצוייה אך מעשיו אינם רצויים.

ואולי אני טועה בזעקה שלי: גם אם עבורי יש בזה אמת, יש כאן חברים שזה לא פועל עבורם (ויש מקום לבחון עד כמה זה פועל עבורי...). החיבור המודע לקב"ה, כולל היכולת להתוודות לפניו מגיע בשלב מאוחר יותר, ואף זה חלק מהנס, שהקב"ה שולח החלמה (לא רק חיים חולים) גם למי שכ"כ חולה שהוא עדיין לא יכול להתוודות לפניו...

הדברים כאן מבולבלים, השתדלתי כאן לחלוק את תחושותיי, לא בהכרח להוסיף החלמה לאיש מלבדי.

תודה לכם שאתם איתי בדרך ומקשיבים לי. ושוב, סליחה מראש אם אני פוגע במישהו  :D

הושיע נא,


אני חושב שזו בדיוק הנקודה: אני משתדל להתיחס אל עצמי כאל מי שחי בנס ("ניסך שבכל יום עימנו") והקב"ה ברוב חסדו נותן לו חיים ע"מ לשוב לפניו, לא כאל חוטא.
אני אסיר תודה לפני הקב"ה שמאפשר לי חיים 'למרות' חטאי, וממילא ממשיך לבקש את קרבתו.

זה שהקב"ה לא 'חיסל אותי סופית' לא נותן לי את הפריווילגיה לטעון שלא חטאתי לפניו. חטאתי, ואני מודה לד' על האפשרות לשוב אליו.

"... אל ד' אתחנן: מה בצע בדמי ברדתי אל שחת, היודך עפר? היגיד אמיתך?? שמע ד' וחונני, ד' היה עוזר לי!"
"שובה ד' חלצה נפשי והושיעני למען חסדך, כי אין במוות זכרך, בשאול - מי יודה לך?"

בלי כוונה בפס' אלה, סביר להניח כי הייתי היום קבור תחת סעיף אדמה בודד וגלמוד, אשתי שתח' לא היתה אשתי, וילדיי לא היו באים לעולם...

רוב ברכה, ומקווה להישמע בטוב 

קוה אל ד'

תודה. לפי מה שהבנתי בתכנית, זה בסדר להרגיש שאתה חוטא בתנאי שזה לא גורם לך לייחס לעצמך את ההצלחות, לא גורם לך אשמה שמרעילה אותך, ולא מביא אותך למלחמה ביצר, אלא לכניעה. אם תרצה אפרט בכל אחד משלושת התנאים הללו.
וגם: כדאי לבדוק היטב עם עצמך למה אתה מעדיף לחשוב שיש לך בחירה חופשית, אפילו כנגד דעת ראש הישיבה שלך. מה אתה מרוויח מזה? מי תהיה ללא המחשבה שאתה בעל בחירה חופשית? (שים לב, אני לא שואל מה האמת הפילוסופית העליונה, אלא איזו הרגשה צומחת בתוכך עם הבחירה החופשית ובלעדיה).
וראה עוד בדבריו הנוקבים של החבר דב

תודה ד"ר,

אשמח אם תפרט, אשמח להרחיב את דעתי כאן בפורום גם בעניין זה (לא מבטיח להיתחס, רק אם זה יתרום לי להחלמה אנא קבל זאת בהבנה...)

לגבי השאלה שכדאי שאבדוק עם עצמי, בוא ננסה מעט, ותודה על הכדור שאתה זורק לעברי:
סיעור מוחות קטן (ולא מחייב) בעניין:
א. בהתחשב בבגרות הגופנית שהיתה לי כבר בגיל 8, אולי דוקא ההנחה מהסביבה כי היתה לי נפש ילדותית וחסרת בחירה היא שהובילה\דחפה אותי אל המחלה. (בעניין זה: קשה לי לדעת איך להתיחס לבני בכורי שהלך בגיל 9וחצי חודשים, דיבר משפטים מורכבים בגיל שנה ורבע, שר לי שירי סוכות בפסח בגיל 3 וחצי, ונוגע בהנאה ולא מעט במקום מוכר?... :D ) 
ב. באופן כללי - קשה להודות בחוסר אונים - אני מניח שבעקבות הפעמים הראשונות, ואלה שבאו אחריהם, ניטלה ממני בחינה מסויימת של הבחירה החופשית. זה שבעצם נועדתי מראש להיות נטול בחירה חופשית בעניין זה? קשה מאד לקבל. ואולי תפקידי בהחלמה הוא דוקא לאמר שאף אם בגרתי למציאות ללא בחירה חופשית, בע"ה אפשר לעות פעולות החלמה ולזכות בהם מחדש - עד לכאן מגיע החסד האלוק'!...
ג. סה"כ לא דחיתי הדברים, רק כתבתי שיש מה לדון בהם, תודה לך שדחפת אותי לכתוב מעט מזעיר מן הדיון הזה, אשמח לשמוע אם יש כאן אחרים שחושבים דברים דומים על עצמם.

תודה!

תראה, אני לא רוצה להיכנס פה לדיון פילוסופי. זה לא נותן לי החלמה.
אני אסביר קצת יותר מה התכוונתי כשהצעתי לך "לבדוק".
נסה לעצום עיניים, ולחשוב לרגע שזו האמת. אין לך בחירה חופשית. תארח את המחשבה הזו בתוכך. תעשה אתה היכרות. שב אתה לכוס קפה. רק לזמן קצר. אחרי הקפה היא יכולה ללכת. מה אתה מרגיש עם עצמך כשאתה חושב ככה? שוב: מרגיש, לא חושב. רגשות זה למשל: כעס, אכזבה, פחד, שמחה, יאוש, אשמה, אומץ, שחרור, תסכול. ויש עוד הרבה. איזה מין אדם אתה כשאתה חושב שאין לך בחירה חופשית?
אולי זה יעזור לך לזהות למה אתה מעדיף לחשוב שיש לך בחירה חופשית.

שלם ד"ר,

הנה משהו שכתבתי, בעקבות השרשור שלו והפנייותיו פתחתי את הפוסט הזה http://www.guardyoureyes.org/forumheb/index.php?topic=4599.msg48193#msg48193.
זה נכתב כמובן לפני שקיבלתי את ההצעה הזו שלך. לצערי לא יכול להספיק לבצע אותה היום, אבל בהחלט שווה לנסות... מאמין שרק טוב יבוא לי ממנו בהבנת המושג 'בחירה חופשית'.

בלנ"ד אשתדל ואחזור לכאן. 

כל טוב בינתיים, ותודה!

וודאי שיש מקום לדון בזה! מה זאת ההדגשה על "אז"? מתי כן היה? ואני שמח שהדוקטור הנכבד עורר נושא זה.

wow
תודה על כל החיזוק חברה

"אז" זה בגיל 11, גיל ילדתי, לא בוגר, חסר דעת. ממילא חסר בחירה. הבחירה נעשית ע"י כוחות גדולים יותר: הורים, משפחה, סביבה. חסרי הבגרות והדעת אינם בוחרים מה לפעול, אלא מנוהלים ע"י כוחות אחרים, גדולים וחזקים יותר.

אנחנו, המכורים, הופסקה לנו ההתפתחות בגיל צעיר, לכן למרות שכרונולוגית אנחנו "בוגרים", נפשית אנחנ ועדיין ילדים. אין לנו כמעט בחירה, חיינו מנוהלים ע"י כוחות שלא בהכרח רוצים בטובתנו.

מתי כן היה? נתחיל עם ההחלטה להפסיק להשתמש בתאווה, ועם ההחלטה להתחיל בהחלמה.
נמשיך עם ההחלטה לקום בבוקר, ההחלטה ללכת ללמוד, ההחלטה ללכת לעבוד...

למעשה, כל החלטה שאינה מתקבלת ע"י המחלה שלנו מתקבלת ע"י הבחירה החופשית שאלוק' נטע בנו. גם אם המחלה לא מותירה הרבה מקום - זה קיים.
והשאיפה היא כי ההחלמה תרחיב את השליטה של הבחירה החופשית הזו.

היכולת להחליט שלא ליפול רק להיום היא נס הבחירה החופשית שהותיר הקב"ה בידך, האמן בו, והוא יצמח ויתפתח. לאט לאט יצמח!