בס"ד                                             
קרה לכם שיצאתם מהבית בשביל משהו ספציפי, טרחתם, הכנתם, נסעתם, ורגע לפני שאתם מתחילים את המשימה שמתם לב שאתם ללא אחד המרכיבים החיוניים לביצועה? לי, כן. המון. זו יכלה להיות המעטפה שנשארה על השולחן בסלון במקום להיות ביד שלי ואני תופס את זה רק אחרי תור של רבע שעה בדואר... או טופס תשלום הארנונה שנשאר במגירה ואני מגלה שאינו עימי רק אחרי שפקיד (לא) חייכן שואל 'במה אפשר לעזור'...  היו גם פעמים שהשארתי צמודים למקרר רשימות מכולת שאשתי הכינה וגיליתי זאת רק אחרי שמצאתי חניה (ורונדלים של רבע שעה...)

מיד לאחר ההלם הראשוני, בו אני חש בטלן גמור, מגיע תור הכעס, הוא מציף אותי ויוצק לי 'בטון' ברגליים, אני גורר את עצמי בחזרה לנקודת היציאה מתוסכל, מעצמי וממי שגרם לי לשכוח את המשימה (אשתי. אלא מה, לפחות הייתה מזכירה לי.. ) הגל השני שייך לבורא עולם – הוא שוב 'דפק' אותי. הרי אם הוא היה רוצה שאני אזכור הייתי זוכר, לא? למה לעזאזל הוא נתן לי לצאת מהבית סתם? ואיתו יש לי הרי 'חשבון ארוך'... שנים שהוזנחתי על ידו, ללא עזרה מצידו במאבק בתאווה... בודד במערכה נשארתי בזמנים הרבים שבאמת לא רציתי להשתמש... היו גם סיטואציות שהרגשתי "סיוע" מיוחד ממנו לשימוש... גם כשהגעתי להחלמה, עדיין התפלאתי, לא הבנתי מדוע כעת זה כן מצליח.

חבר יקר הפנה אותי לרש"י בפרשתנו (פר' כח' פס' יז') שמספק תשובה נפלאה, יהי רצון שיהא לתועלת.

לאחר לימוד בלתי נתפס בישיבת שם, במצוות הוריו, יוצא יעקב אבינו למסע לחרן, בדרכו הוא עובר בהר המוריה, במקום המקדש, ללא התייחסות. מה שאירע שם לאביו וסבו (עקידת יצחק על ידי אברהם)  לא חולף במחשבתו, ולכן הוא לא זוכר מאומה, מיד כשהוא מגיע לחרן הוא נזכר היכן עבר, תופס מה החמיץ, ומחליט לחזור ולהתפלל שם, ללא מנוחה, ברגע שהוא שם פניו לשוב על עקבותיו, למרות הקושי העצום בהליכה בלי כלום –  במקלי עברתי את הירדן. ואז הדרך קופצת לו. ללא מאמץ הוא מגיע לאן שרצה. אגב, באותו היום הוא גם זוכה להבטחה הישירה הראשונה שלו מבורא העולם.

התמיהה גדולה, בקלי קלות היתה נחסכת ההקפצה הזו – תזכורת קלה בהלוך... מדוע מי שהקפיץ לו את הדרך, לא הזכיר לו את קיומו של המקום בדרכו הראשונה לחרן? ולא פחות תמוהה גם ההקפצה עצמה, רק בגלל שהיה בדעתו להתפלל שם (יהב דעתיה למהדר) והוא מתחיל לחזור, הוא זוכה להיות מוקפץ? הרב דסלר זצ"ל מסביר (מכתב מאליהו ח"ב עמ' 70)  שיעקב לא התעורר מעצמו בהליכה הראשונה ולכן לא 'זכה' שיעוררהו מהשמיים, 'הראש שלו' לא היה שם... כשרק התחיל את ההתעוררות אצלו, 'נתן את דעתו לשוב', כשהחליט לשוב מיד, הוא גיבה את המחשבה בפעולה מיידית, עבר למצב של מסירות הנפש, ובדרגה הזו אין זמן מרחק ופער של מקום, כך 'קופצת הדרך'.

- - - - -

המרחק מהאבות הקדושים הוא של שנות אור, אין יכולת להשוות בין האישים והדורות, והמעבר לזמנינו חד ובלתי אפשרי, אבל עדיין, ניתן ללמוד מהדברים אלינו, אלי, במרחק לאחור אני יכול לומר בוודאות מוחלטת – 'כשהראש שלי' היה באמת בכיוון הנכון, כשהייתי מוכן 'למסור', נעשו לי ניסים מעל לדרך הטבע. קפצה לי הדרך.

כי לאבאל'ה זה לא משנה, אתה בא? הוא מסייע אותך.

זה בעצם הצעד השלישי, הם לא? ומי אמר שהצעדים לא נעוצים ביהדות...?
זה ממש יפה אסירותוה! ממש נתת לי איזה הבנה עמוקה! שכוייח! שבת שלום!

תודה רבה.

הזדהיתי מאד, בעיקר עם ההתחלה, שמתכננים משהו ובסוף בשניה האחרונה הוא נתקע. והכי קשה שזה בגללי..

עדיין קשה לי לקבל את הסוף, אבל ב"ה רואה התקדמות גדולה בכך.

לפני יומיים נסעתי לקחת רב חשוב למקום קצת מרוחק, ובחזור הGPS השתגע, פיספסתי יציאות, ונסעתי המון בדרך שאח"כ הייתי צריך לחזור אותה.. בקיצור, נסיעה של חצי שעה נהפכה לשעה וחצי..
בזמן ההוא עברו לי שני מחשבות, א' הכל מאלוקים, קבלה, התפללתי אליו לקבל את המצב כמו שהוא. ב' לעזאזל למה תמיד זה קורה לי??

מקווה לזכות למתנות שדיברת עליהם.

מוכר מאוד... אלא שאצלי לא הGPS השתגע... הנהג השתגע... (ברור שזה יותר קל להאשים את מישהו אחר בכך שאני מפספס יציאות, מדרך-התאווה, ולא מצליח להשאר בחוץ, אבל התוכנית מלמדת אותי לחפש את האוצר בחצר שלי... זה לא מתחת לפנס ולא מתחת לגשר...)