היום, לראשונה בחיי, פתחתי את הספר ״בית הלוי״. מקוצר הזמן, רק ראיתי רעיון קצרצר שהוא אומר ושתפס אותי מאד.
אחרי שנתתי את הקרדיט לבית הלוי, אני מרשה לעצמי לכתוב באופן חופשי יותר תוך שחלק מהדברים הם תובנות שלי. בקיצור - אהבתם? תפרגנו ל״בית הלוי״. לא אהבתם? לוקח על עצמי את האחריות.
בספר משלי מופיע הפסוק המפורסם: ״להנחיל אוהבי יש״. היש זועק לשמים שידרשו אותו. מה זה יש? וכי חשבתם שה׳ ינחיל לאוהביו ״אין״?. חז״ל דרשו בסיפא דעוקצין (ציטוט מהראש, לא מתחייב על הדיוק): עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשר עולמות שנאמר: להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא.
אם כן, חז״ל דרשו את המילה המוזרה והלא שייכת לגימטריה: יש = 310. מכאן שעתיד הקב״ה להנחיל לאוהביו 310 עולמות.
ובכל זאת - אין מקרא יוצא מידי פשוטו. מה הפשט של המילים?
מסביר בית הלוי שההבדל בין התאווה לקדושה הוא שהתאווה היא תאווה לכלום. היא אין אחד גדול. לעומת זאת ההשתוקקות של האדם לקדושה תוביל אותו בסופו של דבר ל״יש״ וזה הלקח של הפסוק.
ניסיתי לחשוב על זה קצת: אם אכן כל החלומות (ה׳ ישמור) של המתאווה יתגשמו - האם יהיה לו טוב?
במבט ראשון אני מניח שכולם יאמרו ״ברור! הרי על זה הוא חולם!״.
בהסתכלות שניה, אין ספק שהדבר האחרון שהאדם היה רוצה בביתו זה את חלומותיו. במחשב? נו, ולוואי שלא יראני אדם.. אבל בסלון? בחדר השינה?!
אנו מתאווים לכלום. אנו לא רוצים בשום אופן שתאוותינו יתגשמו. מדובר בסך הכל בבועה גדולה שאפשר לעבוד נכון ולהוציא ממנה את האוויר ומי שחלילה לא יעשה זאת ויתן לה לגדול ולגדול - אין ספק שהיא תתפוצץ בסוף. תתפוצץ לו בפנים, בפנים של אחרים, איך שלא יהיה זה יתפוצץ. זה יתפוצץ כי זה כלום. בועה ענקית מלאה בדמיונות שאנחנו מקווים שלא יתגשמו...
זהו להיום. מקווה שתרמתי למישהו. אשמח לתגובות. זה תפס אתכם במקום טוב?
