זה קשה הקטע הזה של הוידוי. המילים הכבדות "אשמנו, בגדנו, גזלנו", ההכאה על החזה. בכל מילה אני מעמיק את תחושת האשמה, את האחריות שלי על חטאי כל העולם, את המשא הבלתי אפשרי של העוונות, את הריכוז העצמי, ומשם הדרך לשימוש קצרה.
יש פה בפורום כמה התייחסויות לסוגיית החטאים והווידויים. בעיקר אצל אסירותודה (למשל כאן). אנסה לתאר את מה שעובד בשבילי כרגע.
השנה ניסיתי להגיד את הוידוי באופן קצת אחר. אני קורא אותו לא כרשימת עוונות אלא כרשימת פגמי אופי: יש לי פגם אופי של בוגדנות, יש לי פגם אופי של גזילה, של רכילות וכן על זה הדרך.
תשאלו, מה ההבדל? ובכן, כשאני מונה עוונות, אני מרגיש שזה לא בסדר. לא הייתי אמור לעשות את העוונות האלה. הם לא מתאימים לאיש זך וישר כמוני / לבן תורה כמוני / לאידיאליסט כמוני / לבעל פוטנציאל כמו שלי – מחק את המיותר. במילים אחרות: כשאני מונה עוונות אני עסוק בתדמית שלי. בשאלה "מי אני", שמשגעת אותי כל החיים.
כשאני מונה פגמי אופי, לעומת זאת, אני מוותר מראש על השאלה "מי אני", ועל הפוזה והתדמית החיובית שכל כך השתדלתי לטפח. אני מבין שהפוזה הזו לא נתנה לי כלום פרט לדמיונות שווא. אני כבר יודע שיש לי בעיה חמורה, ואני רק מחפש לפרט אותה. אין לי שום דמיונות שפגמי האופי לא אמורים להיות שם או שהם אינם מתאימים לי. והכי חשוב: אני מבין שהם לא באשמתי, כי לא אני בראתי את עצמי. זה מה שמאפשר לי לערוך חשבון נפש נוקב וחסר פחד, בלי ליפול לתחושת אשמה. אף אחד לא מצפה ממני להיות אדם ללא פגמים, אבל מצופה ממני לעבוד על פגמי האופי שלי כמו שהם, ולמצוא דרך לתקן, בעזרתו יתברך. אני מוותר על האחיזה בתדמית שלי. מבין שהעיקר זה לא "להיות טוב" (כי "להיות טוב" עוזר בעיקר לאיך שאני תופס את עצמי, ולא נותן שום דבר טוב לעולם) אלא לעשות טוב.
הרב שלי אומר שהיצר הרע יודע ללבוש הרבה פנים. ואחת המסכות המוצלחות ביותר שלו היא כשהוא עם זקן לבן שיורד לו על פי מידותיו, קיטל מבהיק, וספודיק לבן. הוא מסתכל עליי במבט מזועזע ואומר לי "אתה? שאתה תעשה כזה דבר? אתה מוכרח להזדעזע! אתה מוכרח להרגיש איום ונורא. אתה מוכרח להרגיש אשם!" לטיפוס הזה קוראים "מצפון", והוא כנראה ההמצאה המוצלחת ביותר להגברת הריכוז העצמי שלי, כלומר האגו, שרק מרחיק אותי מעשיית טוב. רגשות האשמה מעולם לא פעלו לטובתי, ודאי לא בטווח הארוך.
לכן אני שמח שהווידוי נפתח ב"אשמנו", שהוא אולי השורש פורה ראש ולענה של כל שאר פגמי האופי: ריבונו של עולם, אני אדם מלא רגשות אשמה. כזה אני. אני מודה על האמת שיש לי את הבעיה הזו, ויודע שאלמלא אתה עוזרי איני יכול להם. אני מתחרט, כלומר חורט על לוח לבי את ההכרה הזו, ומתחנן שתציל אותי מרגשות האשמה, כי אני לא יכול לבד.

תודה. מדהים.
אוסיף, תוך כדי קריאה התחדדה לי נקודה, שמשמעות המילה 'וידוי' הינה גם (ואולי בעיקר...) הודאה, להכיר בעובדות המסוימות אותם אני עומד לפרוט.
אנחנו רגילים עד היום, שביוה"כ אנחנו 'מכים על חטא', לנו כמכורים, זה גורם תחושות אשמה וכו', וההמשך ידוע.
נוכל להתיחס לענין בצורה של הודאה ברשימה הבאה, וכפי שהסברת לעיל בטוב טעם.
ובעצם הודינו בחוסר אונים מול התאוה ופגמי האופי.
נתת לי פרספקטיבה אחרת ליום הקדוש, אני כבר לא מוכרח לדלג/לברוח/לעצום עיניים/למלמל בשעת אמירת וידוי.

תודה רבה דוקטור. התחברתי לגמרי.

תודה רבה על הבהירות. מדוייק. כך הציעו לי.

סליחה. אבל לא כל כך הצלחתי להבין. פגם אופי הוא הגורם למעשה לא מוסרי וכו'. אז במקום להתוודות על המעשה אתה מתוודה על השורש והסיבה שלו? מה הרווח?

להבנתי לכאורה כשאדם מתנהג לא בסדר הוא אמור לא להרגיש טוב עם זה. אם אדם רצח חלילה בלי סיבה נכונה הוא לא אמור להמשיך להיות שמח למרות זאת. אלא אם כן מדובר על אדם לא שפוי שידיו לא בשליטתו ואז הוא לא אמור להאשים את עצמו כי זה לא בא ממנו אלא ממי שברא את ידיו ללא שליטה עליהם.
איפה אנחנו? אם איבדנו את השליטה על חיינו, ואין לנו אפשרות להחליט להתנהג כמו שאלוקים רוצה מאיתנו, אז מה ההבדל אם המעשה הוא לא מוסרי ולא מתאים לציווי הקל או שהרגש הפנימי שגרם למעשה הוא כזה?

אשמח אם אפשר לחדד קצת את הנושא. אני גם מבין שהרבה מחלימים עוברים שינוי ומתייחסים יותר בשלווה ובשלימות לחטאיהם, בהבנה שהם לא אשמים בזה, אבל אשמח לשמוע על כך יותר בהרחבה אם אפשר בבקשה.

תודה רבה ד"ר, דבריך פגעו אצלי בנקודה שאני מהרהר בה כל השבועיים האחרונים. אנסה להעלות את הדברים על הכתב, אך אין הם אלא בבחינת 'משנה ראשונה':
***
בצעד ארבע אני מודה שיש לי חלק בכל הדברים שמתרחשים סביבי וגורמים לי להיות מסכן או כועס או מפוחד. זה לא רק המציאות, זה גם אני - יש לי פגמי אופי שמופעלים על ידי המאורעות שה' מזמן לי, ועל פגמי האופי שלי - אני יכול לעבוד.
השאלה כמובן, היא איך לעבוד על פגמי אופי? הרי זה בדיוק הבעיה שלהם - הם משהו שבאופי, לא משהו שבהתנהגות.
משל למה הדבר דומה? לאדם שהחליט להפסיק לקלל, הרי הקללה מגיעה בדיוק כשהוא לא בשליטה, אז כיצד הוא יכול להחליט שברגע שהוא לא בשליטה - הוא יקח פיקוד על מה שהוא מוציא מהפה, הרי זו בדיוק הבעיה-שהוא לא בשליטה.
אני לא יכול להחליט לא לפחד מהתגובות החזקות של אימא שלי, או לא לרחם על עצמי כשאשתי מגלה רמז כלשהו לדחיה,
בצעד שש אני מגלה דבר נוסף, אני צריך לשאול את עצמי בכנות: אני רוצה להפסיק לרצות את אימא שלי? אני רוצה לוותר באמת על התלותיות?
לכאורה התשובה פשוטה - ברור שאני רוצה, די נמאס לי כבר להיות כלכך מנוהל מבחינה רגשית, אלא שהדברים לא פשוטים - אני גם מרוויח משהו, באופן עקום כל שהוא, נדמה לי שכשאני עושה מה שאימא שלי רוצה אני נעשה ראוי לאהבתה, אני מרגיש רצוי ומקובל. כשאשתי מקבלת אותי - יש לי ערך, האם אני מסכים לוותר על הרווחים האלה?
האם אני מבין שההפסד שהנפש שלי משלמת בעקבות הריצוי הרבה יותר כואב מהרווח שאני מקבל לערך העצמי המזויף והתלותי הזה,
בצעד שש אני מנסה ליצור מאזן - אני מתפלל לאלוקים שיעזור לי להבין, שיתן לי את הנכונות להשתנות.
***
הווידוי, כפי שאני מבין אותו היום, הוא מעין צעד  שש- אני מבקש מאלוקים, אבא - אני מזלזל בהורים ומורים, אני עז פנים, זה לא באשמתי- האגו העקום שלי מרוויח מזה משהו, עזור לי להבין שזה מזיק לי יותר מעוזר לי. בבקשה, תן לי את הנכונות להשתנות.
ואם עולה הרצון מלפני, אניאפילו מצליח לומר- בבקשה אבא, קח את זה ממני, ובמקום זה תן לי את...וכאן מגיעה הרשימה שאני רוצה: תאמצנו, תגדלנו, תביאנו ששים ושמחים, כשלג ילבינו, חדש ימינו כקדם, ושמחתם בבית תפילתי, ועוד היד נטויה.

בעז"ה מחר אכתוב באריכות כיצד הדברים מתבארים עם תוכן הווידוי של יום הכיפורים

תודה רבה על הדברים שכתבת.
נתן לי תובנה נוספת להתמודדות שלי.

naujrr12 כתב on 11 ספט' 2013 18:51:



כן, כשאדם נוהג לא כשורה הוא אמור להרגיש לא טוב עם זה. הוא אמור להרגיש כאב. אבל צריך לבדוק מה כואב לו בדיוק - הריחוק שלו מאלקים, או הפגיעה בתדמית שלו עצמו? כשאני מרגיש רגשות אשמה, יש שם הנחת יסוד כאילו אני מעל לזה. כאילו אני בעצם מושלם, וזו רק טעות, תקלה משונה, שנפלתי. כשאני מודה בפגמי האופי שלי, אני מבין שזו בעצם ברירת המחדל שלי. שכל פעם שאני לא פועל מתוכם זהו נס ומתנה גמורה, שצריך להודות עליה לה'. ואילו כשאני כן פועל מתוכם אין מה להתפעל כלל וכלל, כי זה הדבר הכי צפוי לאדם עם תכונות כשלי. כלומר, יש כאן היפוך: בדרך כלל אנחנו מרגישים "עסקים כרגיל" כשאנחנו עושים טוב, ומופתעים עד העצם כשאנחנו עושים רע. אבל באמת צריך להתפעל ולצאת מגדרנו דווקא כשאנחנו עושים טוב. זה חתיכת חידוש!
אז מה בכל זאת כואב? כואב לי שהתרחקתי מה'. כואב לי כי אני יודע שבלעדיו חיי אינם חיים. שכשאני עושה רצוני, אני לא עושה רצונו. שאני כופר בטובה שלו כלפיי. אבל שים לב, כל המחשבות האלה צריכות להיות מתוך רצון להתקרב ולסלק את הפער. אם הן מביאות אותי לייאוש, סימן שהן הפכו למחשבות אפלות. לרגשות אשמה.
עבורי, השמחה היא ממש אמת המידה לדעת האם ההודאה בפגמי האופי נעשית מתוך מקום חיובי או מתוך הלקאה עצמית ואשמה. כשאני מודה בפגמי האופי שלי, יורד משא כבד מעל כתפיי. פתאום אני לא מוכרח עוד לחבוש את המסכה שדורשת ממני כל כך הרבה אנרגיה, לעמוד ערום ועריה מול ה', ופשוט להודות באמת. תחשוב על ההקלה והשחרור שאדם מרגיש אחרי שהוא מספר לאישתו על משהו שהסתיר ממנה - זו ההקלה שאני מדבר עליה.
בדרך צחות דורשים כך את המנגינה החגיגית של הווידוי, אצל האשכנזים: אם אני עסוק בלספר לעצמי כמה אני חוטא ורע ולא בסדר, מה המקום למנגינה הזו? אלא משל למה הדבר דומה, לעבד שנקרא לנקות ולצחצח את ארמון המלך. על כל לכלוך שהוא מנקה, הוא ודאי נעשה יותר שמח, כי אכפת לו מהמלך והוא יודע שככל שהארמון יותר נקי מלכותו יותר ניכרת. הלוואי שאזכה להגיד וידוי, ולזכור שהנושא כאן הוא לא כמה אני דוקטור או מיסטר, אלא כמה אני רחוק או קרוב. לשים את הפוקוס על ה' ולא עליי.
מקווה שהדברים התחדדו.

הבהירות שלך הועילה לי, נראה ששוב זכית ברגע מואר. תודה.

אם אפשר להוסיף על הדברים של דוק' וכן של נתן:
השנה כשאני הגעתי למקום הוידוי הבנתי דבר נוסף, עד היום כשאמרתי "אשמנו, בגדנו..." הבנתי שהכוונה היא לכלל הציבור ואני בתוכם.
השנה הבנתי, שדבר ראשון אין לי זכות לומר על האחר שהוא אשם או בגד וכו', על עצמי כן אך אז שאלתי אז מי זה ה"אשמנו" הזה, הבנתי!
תודה לך אבא, נכון זה אתה שהיית איתי גם כאשר "שיחתנו" היית איתי כל הזמן, אני יודע, פשוט כאשר נפלתי, זה לא הייתי אני, אני מצטער, באמת אבא, אתה יודע כמה.
אבא, תודה לך, אתה נמצא איתי כל הזמן, התפקיד שלי מהיום והלאה הוא- למצוא אותך תמיד בכל מקום אליו אני הולך, בכל זמן.
אנא אבא יקר, תן לי את היכולת להתבונן ולראות אותך צועד איתי, לוקח ממני את המושכות שחשבתי שעד היום היו בידיים שלי ולהצליח למסור אותם אליך.
כן אבא אני רוצה בכך בכל מאודי! תודה אבא, תודה.

שלום חברים.

עבר עלי יום כיפור מחובר. לא מעט בזכות הפוסט הזה, ושכמותו.
אני רוצה להתרכז דווקא בחוויה שלי בנושא של הוידוי.

1. הבנתי שהוידוי הוא על פגמי האופי ולא על החטאים. אבל כשהתחלתי לדפוק לעצמי על הלב, הרגשתי שוב פושע שצריך להכות על חטא...
זכיתי להארה שונה על ההכאה. אני מאמין באמונה שלימה שכל הבעיה היא פגמי האופי. נו, מצויין! אז מה הבעיה? אמשיך להתנהל כמו בעבר, ואם מישהו יפגע ממני פשוט אסביר לו, תראה אני חולה, ויש לי פגמי אופי ולכן אין לי חשבון בשמים. וזהו.... חלילה! לכן עלי להזכיר לעצמי בווידוי, שפגמי האופי זה מוות-כאב-דפיקה בלב עבורי. ולכן אני עובד עליהם.

2. עוד הרגש בוידוי, אשמנו... ועדיין אנחנו אוהבים אותך. בגדנו... ועדיין אנחנו אוהבים אותך. גזלנו... ועדיין אנחנו אוהבים אותך.
ואז הוידוי מבטא את הקשר ואהבה שלמרות כל מה שעשינו, אנחנו רוצים שוב רק את הקרבה. לא וידוי של אשמה ומצפון.

3. הרגש טיפה שונה. אשמנו... ועדיין אתה אוהב אותנו. בגדנו ועדיין אסירות תודה אתה אוהב אותנו... גזלנו... ועדייין אתה אוהב אותנו...
שוב, זה בא לבטא את העומק של הקשר בינינו לבין אבינו שבשמים.

4. מעשה באיש חשוב ויקר, שאשתו בגדה בו. ברחה מהבית עם איש זר. כעבור זמן קצר הזר התחיל להתעלל בה, והיא נזכרה בחיים הטובים שהיו לה עם בעלה האהוב.
היא בקשה והתחננה על נפשה מהזר שיתן לה לצאת... לחזור לבעלה. אמר לה הזר, רק תתני לי עוד פעם אחת ואחרונה את אהבתך ואז אשחרר אותך. היא נתנה. הוא שיקר.
ביקשה שוב האשה והתחננה לשוב לאישה הראשון. אמר לה הזר, רק בתנאי אחד! שתעשי את הדבר המוזר הבא... והיא עשתה. וכך במשך שנה שלימה הזר מציב תנאים, והאשה האומללה נופלת בפח מאמינה שהפעם היא תמצא את הדרך לשוב לבעלה האהוב...

ויהי היום, ובעלה יוצא לשדה (המלך בשדה) ומוצא אותה, והיא מוצאת אותו. ומתרפקים חזרה באהבה אחד לשני, והוא מביאה חזרה אל ביתו. כשהם לבד לבד בחדר, מאוחדים שוב.. מספרת לו האשה באהבה: אוי בעל יקר, כמה חיפשתי אותך, כמה התגעגעתי וכספתי לראותך. כמה התחרטתי על בגידתי. מה לא עשיתי כדי לצאת מעבדותו של הזר בכדי לחזור הביתה... והוא ביקש ממני לעשות כך, ועשיתי את זה (אשמנו) אבל באמת באמת זה היה רק כדי להשתחרר ממנו ולמצוא אותך בעלי היקר. ואז הוא ביקש ממני לעשות לו כך (בגדנו) ועשיתי. מה לא עשיתי כדי לתת לו את מבוקשו ולהתפטר ממנו. וגם עבורך עשיתי כך וכך (גזלנו, דיברנו דופי..)

אבא, חיפשנו רק אותך. בכל תאווה בכל בריחה בכל חיפוש...

תודה שמצאת אותי. בבקשה אל תעזוב אותי יותר לעולם. בבקשה בעלי היקר אל תתן לי אף מרווח של בגידה בך...

חזרתי למאמר הנפלא הזה גם בעקבות שיחה עם איש קרוב מאוד לליבי. בעקבותיה הבנתי נדבך נוסף ביחס לאתגר של המכור המצוי לומר את הוידוי; יש בו הודאה. הודאה 'בדפקטים' הקיימים ביסוד מהותו. במעשיו. הצורך 'להיות טוב', מקבל פרופורציות בצעד החמישי. בחשיפת הסודות. ולמי שאין עוד סודות אמור להיות יותר קל לעמוד מול חוסר מושלמותו. היינו הך ביחס 'לשש והשבע'. הרי הוא התחבר לחסרים שקיימים במבנה אישיותו. למתקשה רצוי להבין שהפגם המשמעותי כאן אינו רק הפחד מפני העונש - הלא גם לשיטת החוטאים הרחמן חומל על השבים. בטח שמאהבה - אלא הפחד מלעמוד מול העצמי. קרי הגאווה. אם אני אומר את זה, סימן שבאמת עשיתי את זה...

ומול זה אין לי אלא לבקש; אבא, שחרר אותי מכבלי כדי שאוכל להיטיב למלא את בקשתך...