חברים, אני רוצה לשתף אתכם בחווייתי האישית בשבועות האחרונים, מכיוון שיש בה מימד תורני בחרתי לפרסמה דווקא בתווית הזו.
***
המלך המשפט. אימת הדין מתוחה, מלך, לא אל. מופיע במלוא הדר גאון עוזו. מי באש ומי בחרב.
מלך אביון,
צועק, צורח, בוכה, כואב, מלך עליון - אמת, אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם.
מתחנן, מייחל, לא יודע מה לומר, לא יודע כיצד להתחייב, האם אני יכול להתחייב, הרי רק לפני יומיים, וכבר ארבע עשרה שנים זה 'רק לפני יומיים', ובכלל - מי אני שהוא יקשיב לי, חוץ מזה, אני אשם - אני מגרה את עצמי, הבהמיות הזו, אז כן, אלוהים, אמת אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם, אתה יודע איך זה מרגיש, את רתיחת התאווה, את הדם שפועם בלב בדפיקות כל כך מהירות, שהרגליים שלי לפעמים רועדות, את ה'קליק' הזה שקופץ לי בראש כשאני מגלה משהו חדש שלא חשבתי עליו, פירצה או סבון או אפשרות או רעיון, את הריגוש הזה של החיפוש.
אמת, אתה הוא יודע יצרם.
וכפי שמוכר מהסליחות האשכנזיות - 'בקרבו חבוי ארבו', חרס הנשבר. חציר, ציץ. בהמה.
אבא, צעקתי, אני לא רוצה את זה.
זה לא אני. באמת, זה לא אני. אבל באמת באמת, זה לא אני. וביום כיפור, הייתי כותב את הדף ההוא, המלא בכל מיני המעשים המיניים שבצעתי באותה השנה, וזה שרף צרב והרג כל זיק של הכחשה. הנה, זה אני, זה מה שעשיתי, ואיכה אוכל לשאת כפי פני יושב מרומים?
בכיתי הרבה. אבל באמת. הנוקבות של ימי הדין הרעיד כל נים בנשמתי, לא אפשר לי להתכחש למי שאני באמת.
באחת הפעמים, איני זוכר מתי, אמרתי לו בדמעות שאני רוצה שירדו לי יותר דמעות מטיפות הזרע שהוצאתי, מידה כנגד מידה.
והרגע שאחרי הה' הוא האלוקים, בו צרחתי את נשמתי וכיוונתי כנגד עצמי וכנגד המברכים - ה' הוא האלוקים ולא..., הטהרה הזו, בה אני יודע, בידיעה פנימית, שזהו, הפעם אני באמת אחרי.
חזרנו לומר 'האל הקדוש'. מידת הדין מותקה. ואני, רועד מהתרגשות על פירצה חדשה או ישנה...
***
התחלתי את הנקיות שלי לפני שנה וחמש וחצי חודשים. כשהתחלתי הייתי בטוח שהתוכנית תלמד אותי שלמרות שאני כל כך גרוע יש בי ניצוץ טוב, שלמרות שאני כל כך שפל, אביון, בהמי, ירוד, בכל זאת, ואף על פי כן, ה' מלא רחמים.
במקום זאת, חברים וותיקים לימדו אותי על תכונה שלילית אותה לא היכרתי 'אשמה רעילה'. זה לא מופיע אצל כולם, יש אנשים שדווקא הכעס והטינה שולטים יותר ברגשותיהם, אבל אצלי זה כמעט פגם האופי מספר אחת.
כל דבר, אבל כל דבר, מוכיח לי עד כמה באמת אני לא שווה. לא יכול, חסר אישים, אשם.
אשם
אשם
אשם
לכתוב את זה הרבה פעמים לא מתחיל מלתאר את עוצמת המצוקה. אני אשם בכך שאלוקים לא סולח לי, אני אשם בכך שאני ממשיך, אני אשם בכך שאשתי כועסת עלי, והנה, אני מביא ראיות - זה באמת, זה לא סתם אני אשם, כאן התנהגתי בווידוי פה, כאן בתמהון לבב, כאן אשמתי, כאן בגדתי, כאן סיקרתי עין, כאן רצו רגלי להרע, כאן התלוצצתי, כאן זלזלתי בכיבוד הורים ומורים, כאן הייתי בזדון ובשגגה, ובשגגה שמביאה לזדון, ובזדון המביא לשגגה, וכן הלאה...
זו הייתה הדרך שלי להתמודד עם אלוקים. אתה הצדיק ואני ומעשי הרשעים.
אותם החברים לימדו אותי שההיאחזות באשמה הרעילה הורגת כל זיק של תקווה, מייאשת, מדכאת, ובעיקר - באופן פרדוקסלי, מהווה סוג של שליטה. אני אחראי. אני אחראי על זה שאלוקים לא מכפר לי, אני אחראי על כך שאיני יכול להפסיק. אני אחראי על מצבי הרוח של אשתי. אני אחראי על ריצת רגלי, על סיקור עיני, על בגידותי ועל כל דבר הנמצא מסביבי, ביודעין ובלא יודעין.
והאחריות הזו אינה רק בחינת לפנים משורת הדין. כל כולה תביעה.
תביעה מחייבת - עשה זאת או שתראה לכולם את פרצופך האמיתי.
לאחר התקפת אשמה רעילה, גם כשאני מצליח, עומד בניסיון, מתנהג יפה לאשתי, רץ לבית המדרש - איני מרגיש אדם טוב, אני מרגיש אדם שהצליח להימלט מגזר הדין 'מוות' שרחף מעל ראשו. ברוך ה', אני אומר לעצמי בחוסר מודעות, הפעם זה עבר בשלום.
אבל מה קורה בתוך הלב? האם אני מאמין שהשתניתי?
אני מתנהג כאילו אני מאמין בכך, אבל באמת, עמוק בלב, אני מפתח שנאה.
זו לא שנאה כלפי אחרים, זו שנאה כלפי עצמי.
כשאני לבד, כשלא יודעים, אני יודע מה אני עושה, אני יודע מי אני באמת. ואני שונא את זה שנאת מוות. שונא ומפחד.
כל כישלון מהווה סוג של ראיה - הנה, פרצופי האמיתי, ההוא שיורק על היד בפנים מעוותות ורוצה לצעוק כאחד הריקים, התגלה.
חשבון נפש אין כאן, נחשים ועקרבים יש כאן - כל מכה עם היד על הלב היא כמדקרת חרב - לא רק שאתה מאונן, לא רק שאתה האדם הכי גרוע עלי אדמות, צבוע שקרן ובהמי, אתה גם אומר לשון הרע, ליצנות, מקשה עורף, עולה, כרת, מיתות בית דין...
וביחד עם ההתחננות הדומעת לכפרה, רובצת לה שנאה, שנאה לאותו יצר תופח והולך, שרוחש בירכתי תודעתי ואומר לי: תפסיק לשחק, אתה יודע שמחר תהיה בדיוק אותו הדבר, המחשב של ההורים...חופש...שנאה לדבר הזה, שאני יודע שהוא מבטא את מה שאני באמת, ושכל המילים שאני מנסה לטייח בהם את עצמי הם ריק לעומת עוצמתו.
ואני מוביל את השנאה לצעקה ולבכי, במעין יאוש מלא חמת זעם. די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אבל גם הצעקה הזו, מופנית כלפי פנים ולא רק כלפי חוץ.
כי אני יודע שאני לא אפסיק.
***
כיום, בהחלמה, אני מופתע לגלות עד כמה עיוור הייתי.
קודם כל, מעולם לא שמתי לב לכך שהכעס על עצמי היה למעשה גם כעס על אלוקים.
אמרתי את כל המילים - אמרתי שהוא אוהב, אמרתי שהתשובה היא דבר טוב, וקל, ושאלוקים בצד שלי, ושכל מה שצריך זה הרהור וכו' וכו', למדתי חסידות, לימדתי את הדברים האלה. אבל היה מעין מחסום ניילון בינם לביני, לא חדיר. הרי אני באמת אשם, אני באמת יודע מי אני, ומה זה אומר על אלוקים, ששם אותי במצב הזה, הרי אתה יודע יצרם כי הם בשר ודם? אז מה אתה רוצה מהם? האם זה באמת מה שאתה מצפה? שאני אתריס מול עצמי בשנאה ובתיעוב, בחוסר יכולת לזוז? מה זה אומר עליך, שזה מה שאתה רוצה ממני? האם אני באמת רוצה להתקרב אליך, אם אתה, אומן, בראתי כלי מכוער כמותי?
השאלות האלה הרי היו שם כל הזמן, אבל לא הרשיתי להם לצוף. אני אשם. אני שולט. אני אחראי.
דבר שני, למרות שכל המילים היפות האלה, על זמן של פיוס, ועל חידוש הקשר עם אלוקים, והמלך בשדה, וכל השח החסידי, והשיח של הרב קוק, שינקתי מבית המדרש בו גדלתי נגעו עמוק עמוק בנשמתי. לא הצלחתי ליישם אותם.
כיום, שנה וחצי בלי פורנוגרפיה, ואני מצפה לימי הרחמים בציפייה.
באמת מצפה להם.
לא דין מתוח. לא אימה, לא רתת ולא זיע.
האשמה, ההיא שמיררה את חיי, הולכת ומתנקזת לה החוצה, בחסדו של אבא אוהב.
ופתאום אני מגלה אפשרויות חדשות, זאת אומרת - ידעתי להעביר עליהם שיעורים ולדבר עליהם, אבל מעולם לא הרגשתי אותם.
וואו, איזו הזדמנות יפה לעשות צעד שתיים וצעד אחת עשרה, איזו אינטנסיביות של תפילה. איזה כיף.
לא צריך לבכות על מה שהיה. סוף סוף יש דברים חדשים בתוך חיי. איני תקוע במעגליות האינסופית הזו של חרטה ריקה ומאשימה שהורגת את כוח הרצון שלי ורק דוחפת אותי לבריחה נוספת, שגורמת לי לחרטה ולאשמה, שהורגת את כוח הרצון...
אני יכול באמת לדבר איתו על השינויים שאני עובר, על הקשיים שיש לי אתם.
הוא כאן.
האמת, שבמובן עמוק יותר, אלול לא מרגש אותי. הרי אני צמוד אליו ביום יום, אין לי ברירה. הציפייה שלי היא דווקא מימי הרחמים, בהם נפתחת לי, לראשונה בחיי הבוגרים, הזדמנות שלא חוויתי בעבר. להיות שם, נוכח, מקווה ,מייחל ליום בו יופיע בהדר גאון עוזו, ולא להרגיש את מרירות האשמה הזו, את הדמעה המלוחה מזעם.
בשנה הזו, כשאכה על חטא, זה יהיה אחרת. כמו כל השיעורים האלה שכתבתי ושהעברתי, וכמו בתוכנית שאני אומר לאלוקים שאני רוצה החלמה אבל אני לא יכול לא לקחת תאווה, ושאני מתפלל שיתן לי את הרצון לרצות, כך גם כאן.
השנה אני מפנים שאני בצד של אלוהים. לא בצד האחר.
יש עוד הרבה מה להוסיף, ובעז"ה עוד אוסיף כשציפייתי לא תוכל להישמר בד' אמותי.
בתקווה
נתן במתנה.
