אחי, אתה נמצא לבד בחדר, אין מי שיעזור לך..ואז היצר מתחיל לתקוף. כמו בעבוע באזור המעיים, מייסר אותך, אומר לך שאתה חייב לרצות אותו ו..רגע, מה איתך? ברצינות אחי, איפה שכחת אותך? נכון אתה ברגע של חולשה אני לא אמור להציק לך במחשבות מוסריות, אבל באמת תיתן ליצר הזה לנהל לך את החיים? למה מי הוא בכלל?? ואיך שכחת שה' יצר אותו כי הוא רוצה שתשתלט עליו וע"י זה תתקרב עוד אל הקב"ה ותפתח את האישיות שלך. לאן זה נעלם, השכל הישר הזה. אני אגיד לך מה הבעיה שלנו, אנחנו פוחדים מכל דקירה קטנה של כאב, ונח לנו לרצות את היצר שאח"כ נתפלל לא לעשות זאת שוב, וכל זה כדי להנצל מהמחט שלו. אחי האהוב, אתה נלחם על החיים שלך. מזמן בטח הבנת שזה כפשוטו מלחמה על החיים שלך ועל הזהות שלך. אתה רוצה להיות שלם עם עצמך, להפסיק את הדו פרצופיות, ובכן תן לי להציע לך משהו: תפסיק לפחד. תסתכל ליצר  בעיניים, ותחליט שאין"אתה והתאוות שלך", יש אותך, ויש אותו. והוא רק רוצה להזיק לך ולהחריב את הבטחון העצמי שלך, את האמונה שלך בעצמך, ותאמין לי אחי, אתה מתוק מאוד. אתה שווה את המלחמה עליך. דע לך, שהקב"ה לצידך, זה צריך לחזק אותך. כשתחליט שאתה לא נכנע ליצר, כמו שאני עשיתי, אתה תגלה שלפחות 90% מהנסיונות כבר אין סיכוי שאתה נופל בהם, רוב הנפילות שלך, רוב מוחלט הוא תוצר של הרגל של ציות כל פעם שמגיחה התאווה, אתה תופתע לגלות שכשתציב גבולות אמיתיים ותחליט שאתה לא עושה את זה, היצר יעזוב די מהר. אבל זה רק אחרי שתעבור את "ההתחלה", אז צריך לתת גז בעלייה וללמד את עצמך ואת היצר שלך שאתה עומד על שלך ולא נכנע לו. תצבוט את עצמך תתפלל תצעק על היצר ותזהיר אותו מלהתעסק איתך(במחשבה כמובן, שלא יחשבו שאתה משיגנע) תתרחק ממראות לא צנועים ואל תבהל אם ראית משהו לא צנוע ותיפול, זה שראית דבר לא צנוע לא אומר שאתה צריך ליפול. אחרי המשוכה הזו יהיה לך טוב בחיים, אתה תרגיש שלווה, היצר ירגע כי כמו בצום, הרגלת אותו לא להיות פעיל כלכך-"מרעיבו שבע", והכי חשוב תרגיש שלם עם עצמך. כל נסיון הוא הזדמנות להתקרב לקב"ה, בלעדיו אין תקווה להנצל. רק כשתרגיש שהוא איתך גם כשאתה יושב לבד בחדר והיצר מתעורר, ותתבייש מהקב"ה אז תדע שהגעת למנוחה. בנתיים כל נסיון תנצל כדי ללמד את עצמך שאפשר ושה' איתך והוא עוזר לך. אם לא תפחד לחיות את החיים שלך ולא את שלו אני בטוח שתצליח, אני הצלחתי. בהצלחה אחי!

זה לא עוזר לי.

גם לי לא

כנל

אחי, תודה. הדברים שאתה כותב כנראה שיכולים לעזור במלחמת היצר, לא כתרופה למחלה. ולמחלה שלי זה עוזר בדיוק כמו לכבות שריפה בנפט. כל החיים נלחמתי ושקעתי יותר בביצה, אוהו כמה שהמחלה שלי אוהבת מלחמות, מתה עליהם. זה מה שנותן לה את הכח הכי חזק עלי. כל החיים היא עשתה לי פרצופים כאילו נצחתי אותה, ורגע לפני חגיגת הנצחון שלי, או יותר נכון כחגגתי את הניצחון על התאווה עם תאווה,  קלטתי ששוב אכלתי אותה. שעוד פעם הביאה אותי בחצי.

הסתכלתי לה בעיניים ונשאבתי לתוכן, היא מתרגזת כשנלחמים בה, וכשהיא כועסת... הלך עלי. הייתי כל כך שבע שהיה ברור לי שאפשר לאכול מעט כי הרי אין בי כל רעב... ונעשתי כל כך שבע עד שהקאתי שוב, התביישתי מהקב"ה עד לשד עצמותי ומצאתי והלכתי למצוא נחמה מנוחה בעיניים שלה שוב... שניות אחרי נשבעתי שזהו וכששמעתי את הצחוק המתגלגל, את הדלתות נטרקות כאילו אומרות, אתה גמור, התייאשתי..

נכון, בלי אבאל'ה למעלה זה לא יקרה, אך זו תהיה התוצאה לחולה שנלחם. למי שמסתכל לה בעיניים, כשאני רואה את העיניים של המחלה שלי זה מאוחר מדי בשבילי, ב"ה יש לי היום את האפשרות לא לראות.

תודה אבאל'ה על ההזדמנות. 

שנה ו-8 חודשים הייתי נקי, מעט עזרה מחברים, מעט עבודה בתכנית, הרבה כח רצון, החלטה נחושה: אני דבק בד' לבדו, והתאווה מרחיקה אותי ממנו ומכלל ישראל!

ואז הקב"ה הראה לי דרך חדש בעולמו, אל תאחז בקרנות המזבח, צא לטייל מעט בעזרה, בסורג, בירושלים... ההחלטה הנחושה התאימה לסביבת המזבח, לא לירושלים על שווקיה!
ונפלתי.
ב"ה פעם אחת ולא עוד.
אך הבנתי: הכח לא נמצא אצלי!
א-ל חי שוכן בקרבי והוא הנותן לי כח לעשות חיל, הכח הוא שלו!
ב"ה זכינו להיות מאלה שלא יכולים להסתפק בפחו מאשר 100% דבקים ושותים מים חיים מאיתו ית',

2% מסתכלים לתאווה בעניים, ולא משווים את ד' לנגדנו תמיד, ואנו צוללים לתהומות. ורק ד' יצילנו.

אם ה" לא עוזרו לא יכול לו..נ קו דה.....לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי בְּךָ חֶשְׁקִי וְאַהֲבָתִי
לְךָ לִבִּי וְכִלְיוֹתַי לְךָ רוּחִי וְנִשְׁמָתִי
לְךָ יָדַי לְךָ רַגְלַי וּמִמָּךְ הִיא תְּכוּנָתִי
לְךָ עַצְמִי לְךָ דָמִי וְעוֹרִי עִם גְּוִיָּתִי
לְךָ עֵינַי וְרַעְיוֹנַי וְצוּרָתִי וְתַבְנִיתִי
לְךָ רוּחִי לְךָ כֹחִי וּמִבְטַחִי וְתִקְוָתִי
לְךָ לִבִּי וְדַם חֶלְבִּי כְּשֶׂה אַקְרִיב וְעוֹלָתִי
לְךָ יָחִיד בְּלִי שֵׁנִי לְךָ תוֹדֶה יְחִידָתִי
לְךָ מַלְכוּת לְךָ גֵאוּת לְךָ תֵאוֹת תְּהִלָּתִי
לְךָ עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה הֱיֵה עֶזְרִי בְּצָרָתִי
לְךָ אוֹחִיל בְּעֵת אָחִיל כְּיוֹלֵדָה בְּאַנְחָתִי
לְךָ שִׂבְרִי רְפָא שִׁבְרִי וְאֶת צִירִי וּמַכָּתִי
לְךָ אֶהֱמֶה וְלֹא אֶדְמֶה עֲדֵי תָּאִיר אֲפֵלָתִי
לְךָ נֶצַח בְּךָ אֶבְטַח וְאַתָּה הוּא אֱיָלוּתִי
לְךָ אֶזְעַק בְּךָ אֶדְבַּק עֲדֵי שׁוּבִי לְאַדְמָתִי
לְךָ אֲנִי בְּעוֹדִי חַי וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי
לְךָ אוֹדֶה וְאֶתְוַדֶּה עֲלֵי חֶטְאִי וְרִשְׁעָתִי
לְךָ יִשְׁעִי סְלַח רִשְׁעִי וְאֶת פִּשְׁעִי וְאַשְׁמָתִי
לְךָ אִכַּף וְאֶפְרֹשׁ כַּף שְׁמַע נָא אֶת תְּחִנָתִי
לְךָ אֶבְכֶּה בְּלֵב נִדְכֶּה בָּרֹב שִׂיחִי וְתוּגָתִי
לְךָ חֶסֶד לְךָ חֶמְלָה חֲמֹל עַל כָּל תְּלָאוֹתִי
וְגָדוֹל מִנְּשׂוֹא חֶטְאִי וְגָדְלָה יַד מְשׁוּבָתִי
וְלָכֵן גָּדְלוּ צִירַי וְקָצַרְתִי זְרִיעָתִי
וְאוֹי עָלַי וְהָהּ לִי אִם תְּדִינֵנִי כְּרִשְׁעָתִי
וְיִצְרִי צוֹרְרִי תָמִיד כְּמוֹ שָׂטָן לְעֻמָתִי
יְעָצַנִי וּפִתָּנִי בְּמוֹעֵצוֹת לְרָעָתִי
וְעָלָיו לֹא עֲלֵי בִּלְתּוֹ חֲמָסִי עִם תְלוּנָתִי
וְעֵת יַעֲלוּ עֲלֵי לִבִּי עֲוֹנוֹתַי בְּמִטָּתִי
מְאֹד אֶפְחַד וְגַם אֶרְעַד מְאֹד יִגְדַּל מְהוּמָתִי
וְאֶרְגַּז עֵת אֱהִי זוֹכֵר לְפָנֶיךָ מְעֻוָתִי
וְאֶעֱמֹד נֶגְדְּךָ עֵרוֹם וּמַה תִהְיֶה תְשׁוּבָתִי
בְּיוֹם בִּי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי וְאֹכַל מִפְּרִי דָתִי
וְיָבוֹאוּ יְמֵי שִׁלוּם וְתִקְרַב עֵת פְּקֻדָתִי
וְשִׁמְעָךְ עֵת שְׁמַעְתִּיהוּ מְאֹד זַעְתִּי וְיָרֵאתִי
וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ וּמִי יִהְיֶה תְמוּרָתִי
וְאֵיךְ חֶשְׁבּוֹן לְךָ אֶתֵן וְאֵיךְ אֶצְדַּק בְּטַעֲנָתִי
וְאָשַׁמְתִּי וְאָרַבְתִי וּבָגַדְתִּי וּבָזִיתִי
וְגָזַלְתִּי וְגָנַבְתִּי הֲרֵעוֹתִי וְהִרְשַׁעְתִּי
וְגַם זַדְתִּי וְחָמַסְתִּי וְחָטָאתִי וְהֶחְטֵאתִי
וְטָעִיתִי וְיָעַצְתִּי וְכִזַּבְתִּי וְכָפַרְתִּי
וְלוֹצַצְתִּי וְגַם לַצְתִּי וּמָרַדְתִּי וּמָרִיתִי
וְנִאַצְתִּי וְנִאַפְתִּי וְסָרַרְתִּי וְסָרַחְתִּי
וַעָוִיתִי וְהֶעֱוֵיתִי וּפָשַׁעְתִּי וּפָגַמְתִּי
וְצָרַרְתִּי וְצִעַרְתִּי וְקִלַּלְתִּי וְקִלְקַלְתִּי
וְרָשַׁעְתִּי וְשִׁחַתְתִּי וְתִעַבְתִּי וְתָעִיתִי
וְסַרְתִּי מִדְּרָכֶיךָ וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי
וְהִגְדַּלְתִּי עֲשׂוֹת רֶשַׁע וְהֶחֱזַקְתִּי בְּרִשְׁעָתִי
וְכִחַשְׁתִי וּמָעַלְתִּי וְעָשַׁקְתִּי וְרַצּוֹתִי
וְחָטָאתִי בְּרֵאשִׁיתִי וְרָשַׁעְתִּי בְּאַחֲרִיתִי
וְאָשַׁמְתִּי בְּיַלְדוּתִי וּבָגַדְתִּי בְּזִקְנָתִי
וּבָחַלְתִּי בְּתוֹרָתְךָ וּבָחַרְתִּי בְּתוֹרָתִי
וְעָזַבְתִּי רְצוֹנְךָ וְהָלַכְתִי בְּתַאֲוָתִי
וְהִשְׁלַמְתִּי רְצוֹן יִצְרִי וְלֹא בַּנְתִּי לְאַחֲרִיתִי
וְהִרְבֵּיתִי לְהוֹסִיף חֵטְא עֲלֵי רִשְׁעִי וְחוֹבָתִי
וְלָכֵן כִּסְּתָה פָנַי כְּלִמָּתִי וְגַם בּוֹשְׁתִּי
וְאֵין לִי בִּלְתְּךָ מָנוֹס וּמִמָךְ הִיא סְלִיחָתִי
וּמוֹחֵל בִּלְתְּךָ אַיִן וּמֵאִתָּךְ מְחִילָתִי
וְאִם תָּבִיא בְּמִשְׁפָּט עַבְ- דְּךָ מַה הִיא גְבוּרָתִי
וּמָה אֲנִי וּמַה חַיָּי וּמַה כֹּחִי וְעָצְמָתִי
כְּקַשׁ נִדָף מְאֹד נֶהְדָּף וְאֵיךְ תִזְכֹּר מְשׁוּגָתִי
וְנֶאֱלַמְתִּי וְנִכְלַמְתִּי וְכִסַּתְנִי כְלִמָּתִי
רְצוֹנָךְ אֶשְׁאֲלָה תָּמִיד לְמַלְּאוֹת אֶת שְׁאֵלָתִי
וְהֶרֶב כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנוֹתַי וְחַטָּאתִי
וְהַבֵּט רֹב תְלָאוֹתַי וְדַלוּתִי בְּגָלוּתִי
וְאַל נָא תַּעְלֵם אָזְנָךְ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי
עֲרֹב עַבְדָּךְ לְטוֹבָה גַּם אֱמֹר נָא דַי לְצָרָתִי
וְהַרְאֵנִי תְשׁוּעָתָךְ בְּטֶרֶם יוֹם תְּמוּתָתִי
וְיוֹם נָפְלִי בְּפַח מוֹקְשִׁי סְמֹךְ נָא אֶת נְפִילָתִי
וְלַעֲנָה שָׂבְעָה נַפְשִׁי עֲדֵי קַצְתִּי בְחַיָּתִי
עֲשֵׂה עִמִּי לְטוֹבָה אוֹת וְקוּמָה נָּא לְעֶזְרָתִי
הֲכִי אַתָּה מְנַת חֶלְקִי וְרִנָּתִי וְטוֹבָתִי
וְגוֹרָלִי וּמַהֲלָלִי וְכָל גִּילִי וְשִׂמְחָתִי
שְׂשׂוֹן לִבִּי וְאוֹר עֵינַי וּמָעֻזִי וְחֶמְדָתִי
וּמַרְגּוֹעִי וְשַׁעֲשׁוּעִי מְנוּחָתִי וְשַׁלְוָתִי
הֲבִינֵנִי עֲבוֹדָתְךָ וְלָךְ תִהְיֶה עֲבוֹדָתִי
הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה וְתִרְצֶה אֶת תְשׁוּבָתִי
וְהוֹרֵנִי דְרָכֶיךָ וְיַשֵּׁר אֶת נְתִיבָתִי
וְתִשְׁמַע אֶת תְּפִלָּתִי וְתַעֲנֶה אֶת עֲתִירָתִי
בְּכָל לִבִּי דְּרַשְׁתִּיךָ עֲנֵנִי יָהּ דְּרִישָׁתִי
אֲנַסֵּךָ אֶת דְּמָעַי לָךְ מְחֵה חֶטְאִי בְדִמְעָתִי
וְנַפְשִׁי אָמְרָה חֶלְקִי יְיָ הִיא וְנַחֲלָתִי
אֱסֹף נָא אֶת עֲוֹנוֹתַי בְּחַסְדָּךְ יוֹם אֲסִיפָתִי
וְיוֹם לֶכְתִּי לְפָנֶיךָ רְצֵה נָא אֶת הֲלִיכָתִי
וְעִם עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךְ תְּנָה שְׂכַר פְּעֻלָּתִי
וְתִשְׁלַח מַלְאֲכֵי הַחֵן וְיֵצְאוּ נָא לְעֻמָּתִי
וְשָׁלוֹם בּוֹאֲךָ יֹאמְרוּ בְּקוֹל אֶחָד בְּבִיאָתִי
יְבִיאוּנִי לְגַן עֶדְנָךְ וְשָׁם תִּהְיֶה יְשִׁיבָתִי
וְאֶתְעַדֵּן בְּאוֹרֶךָ וְשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתִי
וְאוֹר גָנוּז לְפָנֶיךָ יְהִי סִתְרִי וְסֻכָּתִי
וְתַחַת צֵל כְּנָפֶיךָ תְּנָה נָּא אֶת מְחִצָתִי

שלחתי הודעה בפרטי אחי.
מחכה לתגובה

התגובה הראשונה שלי הייתה באותם מילים של חסר אונים, רוצה לחיות או מוישלה. זה לא עוזר לי. אבל לפני שאני מגיב נזכרתי פתאום בנקודה משמעותית. לא כל מי שמאונן על בסיס יומיומי הוא מכור. יכול להיות אדם בריא שנהנה מזה, עושה לו טוב. ומפריע לו הצד הדתי... (אם מישהו הצליח לצאת מזה בכוחות עצמו, זו ההוכחה הכי גדולה שהוא לא מכור, לא?) הפורום פה מיועד גם לכאלו. נשמח אם תישאר איתנו פני אריה, ותמשיך לשתף אותנו במה שעבד לך. לצערי מה שעבד לך לא עובד לי... אני צריך כלי שישנה לי את כל החיים, ולא עיצה איך להתמודד עם היצר כשהוא מגיע...
ואם אפשר, שאלה של סקרנות, מי שהיה במקום הזה ויצא ממנו לפני שנתיים? מה מביא אותו לביתנו? (יש פה הרבה אנשים שנקיים תקופה, אבל הם מתמקדים הרבה בתוכנית והגיעו לכאן ומכאן התחילו להחלים, או שהגיעו לבקשת חברים אחרים).

״חוזר לאבא״ היקר, אתה מחפש שמשהו יביא לך איזה תרופת פלא שתשנה לך את החיים, זה סימן מובהק לחוסר אמון בעצמך וזו גם הבעיה של אנשים מכורים, הם מחכים לאיזה מלאך שיגע בהם והם יהיו טהורים- איי דבר כזה. חביב שלי, מהתמכרות יוצאים עם המרפקים. עבודה יומיומית על המידות שלך, דחיית סיפוקים, אפשר להתחיל מאוכל זה מאוד עוזר, לתת למשהו מאוד טעים חצי ביס ולהניח אותו בצד ל5 דקות, על בסיס יומיומי זה מקנה דחיית סיפוקים שמשתלמת בעת נסיון. הרבה חוזרים בתשובה מחפשים להפוך ברגע מחילוני לדתי גמור, ולכן הם מגדלים זקנים ופאות ונראים כמו רבנים מבטן, אבל בסוף יש להם משבר, כי בניין טוב בונים בהתמדה צעד אחד צעד ליצור בסיס חזק. אחי היקר, אם אתה באמת רוצה לצאת מזה, יש לך דרך ארוכה לעשות, רק אם באמת תרצה תחזיק חזק בריבונו של עולם ותבין שאתה במלחמה- כל קושי מחשל אותך לקראת הקושי הבא ואתה- לא פוחד שזה יכאב. תחליט שאתה רוצה לכבד נשים ולראות בהם עולם ומלואו ולהיות מסוגל לאהוב לעומק את אשתך, האהבה הזו שווה שתסבול בשבילה את הדרך. ולגבי ההערה על ההתמכרות- יש לי יצר חזק מרוב האנשים, אני אכן הייתי מכור, והיצר הזה מסמל שיש לי עוצמות גדולות, פני אריה.

מה יעשה מי שלא מסוגל להחליט?
ומה יעשה מי שמסוגל להחליט אבל לא מסוגל לבצע את ההחלטות שלו?

פני אריה,
א. אני באמת משער שבאת לכאן מתוך רצון טוב וכנה, למען עצמך ולמען יתר הנמצאים כאן, אז קודם כל ישר-כחך, ובהצלחה!
ב. אני מחשיב את עצמי כאדם סה"כ נורמאלי, אולי עם הורמונים שהחלו לזרום מעט לפני הבגרות הנפשית (ב' שערות ויותר היו לי כבר בגיל 8...), אך ב"ה איש לא פגע בי בכוונה (לפחות ככל הזכור לי). ובכל זאת:
ג. בגיל 11 פגמתי בברית לראשונה, למרות שהייתי לחלוטין "דוס" ביחס לחברה שחייתי בה.
ד. בגיל 15 (כשאתה רק התחלת...) הייתי דואג לשלוח את כל המשפחה לבי"ס\עבודה מ-7:30 בבוקר עד 14:30, ולעיתים 17:30. במשך כל הזמן הזה הייתי שוכב במיטה, ומאונן (סלח לי על הביטוי, אין לי אפשרות לעדן אותו). כך במשך חודשים. לפי אומדן שעשיתי אז זה היה בערך 50-60 פעם ביום 'רגיל', לדעתי הגיע גם ל-100 פעמים ביום שהמשפחה חזרה מאוחר יותר, בתוספת עוד כמה פעמים ביום בשרותים, ובלילה במיטה לפני שהולכים לישון... (היה לי חדר לבד). כך במשך שנתיים, עם הפסקות (חופשים, בגרויות...)
ה. אני די מסכים עם הגישה שלך - אף אחד לא הכריח אותי לאונן אלפי פעמים בשבועיים-שלושה, אבל זה כבר קרה, וכבר לא הנושא לדיון. ועדיין:
ו. זה היום המצב, אני פגוע נפשית, אני חולה נפשית. האם זה תוצאה של הורמונים או של מעשי? אני מאמין שמעשי נבעו מההורמונים, אך לא איתם אני צריך להתמודד, אלא עם ההוה, המציאות של היום. ולעשות את זה עם הנפש וכחותיה, כפי שהם נמצאים אצלי כאן, היום.
ז. והיום - הם פגועים... במובן מסויים - צלם אלוק' חבוי לו עמוק-עמוק מתחת למעבה חומרי גס-גס. ניטלה ממני זכות הבחירה, אני לא אדם במלוא מובן המלה (ועי' בספרי המוסר על המציאות הזו של נטילת זכות הבחירה מהחוטא, ואכמ"ל). ולברוא אדם, להחיות מתים, לרפא חולים, להתיר אסורים, זה רק הקב"ה; לא הרופא, גם לא שר-בית-הסוהר...

אז ב"ה (וסליחה שאני כותב את זה) "זכית", זכה אחיך ע"ה שעל-ידו ניצלת משקיעה למחלה איומה בטרם כילתה בך כל חלקה טובה, רבים מאיתנו לא זכינו לזה (כשקראתי באינציקלופדיה שאוננות זה דבר נורמאלי, כל הנוער באירופה עושה את זה, ו-4% מתוכם עושה את זה "4 פעמים ביום ויותר", ראיתי שאני נמצא ב"סקאלה" של הנורמה. בקצה שלה, אבל בסקאלה... עיניים של חולה!)

אנא ממך, יש לך הרבה מה לאמר, הרבה מה לשתף אותנו מנסיונך וחכמתך, אך גם לנו יש את נסיוננו שלנו, לעיתים פחות מלא עוצמה , לעיתים מעט מורכב וסבוך יותר...

אתה יותר ממוזמן להישאר עימנו, השתדל להקשיב, אנחנו כולנו כאן יחד

תודה פני אריה על התגובה הכנה. נדמה לי שכל מי שמכיר אותי ואת הדרך שעברתי יודע שאני לא חושב לרגע שמלאך יגע בי וארפא. יותר מזה, אני יודע שאם אהיה נקי שנתיים (כרגע זה נראה כמו חלום די רחוק) ואומר לעצמי שהייתי מכור, באותו הרגע אני נופל. תבין עברתי תקופות שהייתי מסתכל ליצר בעינים ולא מאונן. זה החזיק בערך חצי יום. שנים שאמרתי לעצמי פשוט חלש וצריך להתחזק. כל הדברים האלו לא עזרו לי... לא אוננתי שנה או שנתיים, כיסיתי רגשות במין כפייתי במשך למעלה מעשר שנים. עשר שנים של ניסיון אמתי להפסיק, ודפיקת הראש בקיר בכל פעם שלא הצלחתי. את הפתרון שלי, אני מוצא אצל אנשים כמוני שאלוקים שומר נקיים כבר חודשים ושנים.
תודה שאתה פה, אבל הדרך שאתה מציע כנראה פשוט לא מתאימה לאנשים חולים כמוני.

מצטרף ל"חוזר".

״קווה אל ה׳״, בהחלט הארת את עיניי. אני משוכנע שאתה אדם עמוק ומלא תוכן ובאמת קשה לך עם ההתמכרות שלך שלא תואמת כלל את האישיות הנפלאה שלך. הרשמת אותי. אומר לך מה: אתה צודק שלא לכל אחד מתאימה היציאה שלי מהבוץ, אבל טיפים אני אשמח לתת לך. גם לי היתה בעיה כשלך על בסיס יומיומי, אם כי פעם פעמיים בד״כ הספיקו לי. כשאדם נכנס לנוחיות ורואה את המכשול שמובנה אצלו בגופו, קשה מאוד שלא ליפול. מה עושים אחי שלי? מותחים את הגופייה קדימה- ולא רואים! אני מתחייב לך שזה עוזר ויחד עם כח רצון להמעיט לאט לאט בתדירות ואם התמדה במתיחת הגופייה תוך השארת הראש למעלה, שהיות קצרות בשרותים- אתה תתקדם יפה ואני מברך אותך מכל הלב שתצליח לאט לאט לצאת מזה ותהיה כל הזמן בהתקדמות. אני מאמין בך! ראוי שתאמין בעצמך.