היו לי בראש רעיונות על תשעה באב ואז ראיתי את הפורום החדש והחלטתי לכתוב.
כולי תקווה שזהו המקום ושדבריי יועילו למישהו אפילו בקצת.
אומרים שכל המתאבל על ירושלים יזכה לראות בשמחתה.
למרות שכל שנה אני מנסה באמת למצוא את החוסר והצער שללא בית מקדש, אני לא מצליח.
למה אני (ואולי כל דורנו) לא מצליח להתחבר למקדש? יש שיר שכתבו אחרי חורבן הבית והוא מביע יאוש מוחלט, אומר שאין טעם לחיים יותר.
לאחר החורבן תלמידי חכמים סרבו לאכול בשר ולשתות יין משום שזה הזכיר להם את הקורבנות ואת ניסוך היין ורק בהתערבות של החכמים הם הסכימו לאכול בשר ולשתות יין.
"מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם פירות", (הכוונה היא שהמהות של הפירות נלקחה ועתה הם טפלים) "ניטלה נבואה וניתנה לשוטים ולתינוקות", "ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה", "מיום שחרב בית המקדש לא נראית רקיע בטהרתה", "מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה".
איך זה שלהם יש חוסר כ"כ גדול וחלל שאי אפשר למלא בעוד לי אין? למה להם המציאות ללא מקדש נראית הזויה בעוד לי המציאות עם מקדש נראית הזויה?
מכירים את האמרה: "אל תשב על השולחן, זה כמו מזבח"? או כמו בסיפור של התלמידים, מה הקשר בין בשר החולין שלי לבין הקורבנות?
להם זה היה ברור, לנו זה לא. למה? שנים ארוכות של גלות השכיחו את זה מאיתנו, את החוסר שלא ניתן למלא.
אז רציתי להביא כאן כמה דברים שקראתי ולמדתי (ממש לא חידוש שלי) כדי שתשעה באב הזה, יהיה יותר משמעותי.
בית המקדש הוא קודם כל מקום תפילה. רוצים להיות בטוחים שתתקבל תפילתכם? "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמיים"
בית המקדש, שער השמיים. איפה בונים שער? במקום שיש לו חומות משני הצדדים. מי שיש לו מפתח, בקלות עולה למעלה.
בית המקדש, מקום החיבור ביננו לבין ריבונו של עולם, המפתח.
"מיום שחרב בית המקדש - נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. שנאמר 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר'" מיום שחרב בית המקדש, אין לנו מפתח.
מיום שחרב הבית נפסקה חומת ברזל ואיננו יודעים מה הקב"ה רוצה מאיתנו ואיננו יכולים להיות בטוחים שתפילותינו מתקבלות. "מיום שחרב בית המקדש, ננעלו שערי תפילה" לצערנו, תפילותינו חסומות משום שאין מפתח לשער.
אם כן, איך אנחנו עדיין פה? "אף על פי ששערי תפילה ננעלו - שערי דמעות לא ננעלו".
בית המקדש, מקום של תורה. כשיצאו לגלות ירמיהו אומר "מלכה ושריה בגויים- אין תורה" למה אין תורה? "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" התורה נמצאת שם, בירושלים.
בית המקדש, מקום חינוך. תפקידם של הכהנים היה לעבוד בבית המקדש, אבל ידוע שהיו משמרות. אם כן, מה הם עשו בשאר הזמן? הורו לעם מה לעשות ולימדו תורה. הכהנים שמשו כשליחים של הקב"ה עלי אדמות והיו מורמים מעם. בסוף תקופת בית שני הקשר הזה נהרס משום שהכהנים הפכו למושחתים: "אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם! אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם! אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם! אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם! שהם כהנים גדולים ובניהם גזברים וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות" איך העם ניצל? בזכות מעמד החכמים. החכמים שמשו כמגדלור מוסרי והורו לעם את הדרך הנכונה. "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים" החכמים הם שהצילו את העם מהידרדרות והתרסקות.
בית המקדש, מקום של צדק. מקום מושבם של הסנהדרין, בבית המקדש. רק הסנהדרין יכולה לקבוע תקנות כלליות ולקדש את החודש. רק הסנהדרין יכולה להרוג אדם. רק הסנהדרין יכולה לשפוט ואין עוררין. הסנהדרין, מקום מושבם של חכמי עמ"י, שפטו את העם ובית המקדש, מקום מושבם, הוא מקום של צדק.
ירושלים, מקום מלוכה ושלטון. מקום מושבם של כל מוסדות השלטון החשובים היה בירושלים. הכהונה, המלוכה והסנהדרין ,ששלטו יחד, כולם בירושלים.
בית המקדש, מקום של חיים וכפרה. המזבח מאריך חייו של אדם. העבודה עוזרת לאדם לחשוב על מהותו ומטרתו בעולם, עוזרת לי להבין מה הקב"ה רוצה ממני. העבודה עוזרת לי לחזור בתשובה ולעשות חשבון נפש, בעצם אני הייתי צריך להיות שם על המזבח ודמי היה צריך להישפך ביסוד המזבח. העבודה עוזרת לאדם להתקרב לקב"ה ע"י קורבן מנחה למשל. להרגיש קרוב לקב"ה ע"י קורבן שלמים למשל, שממנו גם הבעלים מקבל חלק. עוזרת לו לקחת את חייו האישיים ולהודות לקב"ה עליהם ע"י נטע רבעי למשל. שם האדם יכול לתקן את מידות רעות ע"י נזירות.
בית המקדש, מקום של אחדות וקירוב לבבות. בתוך כל ההווי של העלייה לרגל, יש קירוב לבבות בין כל חלקי העם. פתאום כולם נמצאים במקום אחד שבו כולם שווים. אין עניים ואין עשירים, כי כולם בנים לפני ה'. בתוך כל הדרך והכנסת האורחים נוצרים קשרים בין חלקי העם השונים. בדרך הקשה לירושלים, האחד עוזר לשני. בתוך ירושלים משפחות מארחות את כל האנשים. בהבאת הביכורים, כל בעלי המלאכות פוסקים ממלאכתם, כולם יוצאים לרחוב ואומרים: "אחינו בני מקום פלוני, בואכם לשלום". כולם, עשירים ועניים. בפסח, מתחלקים למאות ואחד מהמאה נכנס להיות הנציג של כולם בהקרבה של קורבן הפסח. ביום הכיפורים, כולם נמצאים בעזרה, עומדים צפופים יחד ומשתחווים רווחים. יש עוד המון דוגמאות אבל קצרה היריעה.
לבסוף, בית המקדש, מקום של אלוקות אמיתית. כל עוד אין בית מקדש, אין את נציגות ה' בעולם. השלום תלוי בעבודת ה' אמיתית ולא בעבודת אלילים שנוצרו ע"י בני אדם משום שהאמונות הללו נוצרו על מנת להכשיר, בסופו של דבר, תועבות. כך גם מלכות ישראל תלויה בבית המקדש. רק בבית המקדש נוכל להכיר את הקב"ה לכל העולם, "ונהרו אליו כל הגויים".
בית המקדש הוא מקום של אמת וטוהר, חיים וחסד, צדקה ויושר. רק כשבית המקדש יבנה תסתיים תקופת הסתר הפנים ויהיה לקב"ה מקום פה, עלי אדמות, בגילוי פנים. רק כאשר בית המקדש יבנה נוכל למלא שחוק פינו ולשוננו רינה. רק כאשר בית המקדש יבנה נוכל לראות את הקשר החזק ביננו לבין הקב"ה ורק אז "והייתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
עתה נוכל להבין מה תחושת החיסרון שהרגישו אותו הדור, למה היה חלל בעם שאי אפשר למלא ולמה האנשים אמרו שעדיף למות? עתה, נוכל להבין את הקשר בין בשר החולין לבין הקורבנות? בין השולחן שלנו למזבח? בין היין שאנו שותים ליין שניסכו? כן. הכל מתחבר למציאות אחת גדולה שעתה אין לנו והיא, בית המקדש. איך נוכל לאכול בשר ולא מקריבים קורבנות לכפר בעדנו? איך נוכל לשתות יין ולא מנסכים יין על המזבח? איך נוכל להריח ריח טוב ואין קטורת? אכן, אמרו שכבת החכמים שעתה הם המנהיגים (לאחר שנחרב המקדש, הכהנים איבדו ממעלתם), ראוי לנו לא לאכול בשר ולא לשתות יין כל השנה. אבל אם כך, גם מים לא נשתה שניסכו מים בסוכות ולחם לא נאכל שהקריבו עומר בשבועות? לא. חייבים להמשיך. לקום מהחורבן ולהמשיך. ללכת בידיעה שיום אחד עוד נשוב לכאן ונבנה אותו שוב. אי אז נוכל לשמוע את הלוויים שנית ולראות את הכהנים עובדים. אי אז נוכל לראות את מלכותו הנצחית של הקב"ה ולמלא שחוק פינו.
"כה אמר יהוה צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו"
"אם נחרבנו ונחרב העולם עמנו בשנאת חינם, נשוב ונבנה והעולם עמנו יבנה ע"י אהבת חינם".
אני מקווה שעתה, תשעה באב יהיה לכם קצת אחרת. אני יודע שבשבילי זה לעולם לא יהיה אותו דבר, זה יהיה הרבה מעבר.
הצלחה מרובה, צום החמישי יהיה לששון ולשמחה, צום מועיל,
אין יאוש.
