בס"ד                                                   
רש"י מביא את המדרש תנחומא: קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו, עינו הטעתו, ראה שושלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן... טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה.

זכורני שכילד לא יכולתי לקלוט את מה שקרה פה, (הסירו דאגה מליבכם, גם כיום אינני) איך יכול מי שנשא את הארון, היה ראוי להיות נשיא, אדם שיש לו רוח הקודש, לשגות כך, להגיע למצב של עשיית צחוק ממנהיג הדור, חוכא ואיטלולא ממצוות ציצית ומזוזה, להמציא סיפורי אלף לילה על אלמנה אומללה שנשדדת על ידי כנופיה של כריזמטים שהשתלטו על עם שלם ורדו בהם..

כיצד הרחיק לכת מי שראה ממרחק של מאות שנים מה יוולד ממנו, סחף אחריו רבים וטובים, מסלתה ושמנה של גדולי התקופה (250 ראשי סנהדראות!) כפיקח, איך הוא לא הבין את מה שהבינה אשתו של און בן פלת, ולא פחות מתמיה היאך, הוא התסיס את ההמונים ולמעשה גרם להם למרוד בה'?

בנוסף למה נאמר עליו "שעינו הטעתו" ולא משהו אחר, בסיסי יותר, לדוגמא קנאתו, הרי זו למעשה הסיבה קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן.. מדוע המדרש מדגיש את "עינו" של קרח, וגם משה רבינו היה "רואה"... נראה שלעין יש כאן תפקיד מרכזי.

רבי חיים שמואלביץ', זצ"ל מבאר את הנושא מנקודת מבט מעניינת, למעשה מאוד דומה למה שאני מכיר כמכור בהחלמה, אדגיש שאילולא דבריו המפורשים לא הייתי מעז לקשר בין הדברים:

איזהו חכם "הרואה את הנולד" רואה נאמר ולא מי יודע או מבין, כי "לראות" זה לשים בצד את הנגיעה האישית, לראות באמת הכוונה היא רק את הדבר בעצמו, ומשה היה רואה, כי הוא נצטווה על ידי ה' לתת את הנשיאות לאליצפן וכך הוא עשה, והוא לא הביא לידי ביטוי שום דעה אישית (גם אם היתה לו) בעניין, ה' אמר לו והוא עושה ולכן הוא היה 'רואה', את הנולד..

הראייה האישית של קרח היא זו שהרסה לו, 'מה יצא לי'... היכן אני בא לידי מיצוי, האמת צריכה להיאמר קרח רצה להיות נשיא במקום אליצפן, ובאמת היה ראוי לכך, ולמרות פיקחותו הוא לא 'ראה', הרצון הכל כך גדול בנשיאות גרם לו להתעלם מהאפשרות שאולי השושלת תצא מבניו

נ.ב.
חשבתם מה היה קורה אילו המן היה 'לוקח' בחשבון שיש מישהו נוסף שהמלך חפץ ביקרו? פשוט הוא שלב מלכים ושרים ביד ה' אבל, אני מאמין שיש סיכוי שהוא היה מפחית את עוצמת הכבוד בהצעתו, אולי היה מוריד את הסוס, ויתכן שאחשוורוש לא היה 'נעול' על כך שהוא חותר כנגדו ולא היה שולח אותו למסע משפיל שכזה..  והשאר כמובן היסטוריה.

- - - - -

ולעצמי חשבתי שיש כאן אולי מסר היכול לחדור גם לשכמותי - הריכוז העצמי מעוות את הראיה. הוא גורם לאדם לא לראות נכון את המציאות, או לפרש אותה לפי רצונותיו, וכשהרצון העצמי כל כך חזק ודומיננטי בתהליך קבלת ההחלטות, לא ניתן להשתחרר ממנו, לא רק שהפיקחות לא מועילה, ההפך היא מזיקה, הורסת. הופכת להצדקת הרצון...

אין יותר הרסנית מעוצמה רבה המופעלת בצורה לא נכונה..

'שנראה', בהחלמה.

 

תודה רבה
חיזקת אותנו

השבת שמעתי ווארט יפה על קרח:
קרח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?
כלומר, מדוע הוא נהג בשטות כזו להיות פיקח...
בחוויה האישית שלי, הצורך להיות פיקח בעיני עצמי ובעיני אחרים פגע בי מאד מגיל צעיר.

פשש. בזכות המייל היומי זכיתי לראות את התגובה של מנחם.
איחור של ארבע שנים.. אבל טוב מאוחר מלעולם לא.

אכן, הפיקח  - מפטר את השכל..

יפה. חזק ביותר. היה לי רעיון דומה מאוד לזה, אבל ההגדרה של ריכוז עצמי פה נפלאה. 
אגב, צעד אחד קדימה: 
אשתו של און בן פלת הבינה שצריך לפטר את השכל ופעלה על זה ועליה נאמר ״חכמת נשים בנתה ביתה״. היא גילתה את הראש למרות שזה אסור - כי היא יצאה מהריכוז העצמי של מה אני צריכה לעשות וחשבה מה צריך להיעשות...