לפני זמן נזקקתי לשירותם של שירותי התעופה הלאומיים של מדינתנו, ארוע חריג אצלי, לא משהו שאני עושה בדרך כלל כחלק מסדר היום שלי, שמחתי, חשתי שאוכל להפיק תועלת גם שם, בגובה 30,000 רגל. התפללתי שאהיה נוכח, שאוכל לנצל את מה שלימדו אותי, להפנות תשומת לב למה שקורה איתי בכל רגע נתון.
ביקשתי מאבאל'ה אוהב שיעניק לי בטובו נוכחות ונעניתי, בחסד. זכיתי להיות גם שם עם יד על הדופק, לחוות את הטיסה כארוע מחלים, מחבר, בשורות הבאות אביא בפניכם את רשמי, אתם מוזמנים להישען לאחור ולהדק את החגורות..
זכיתי להיות מחובר מההתחלה, זו הסיבה שההמולה בשדה לא נגעה לי, העיניים תרו אך הלב היה במקום הנכון. יצאתי ידי חובת הקניה בדיוטי פרי (בושם לאשתי, אלא מה) התיישבתי בכסאי, ליד החלון, בוחן את החלודה שעל הכנף, תוהה מה יקרה אם המנוע ישבוק חיים מעל הים, אחרי הטלפון האחרון לספונסר כיביתי את הסלולרי הידקתי את החגורה והתמסרתי לרעדת ריצת הגלגלים על מסלול ההמראה.
גם עם אוזניים סתומות אי אפשר להתעלם משאגת המנוע, וכשהבנינים האדירים של אזור המרכז הפכו בשניות לקיסמים דקיקים התחלתי לחוש שאני בידיים שלו, מהופנט נצמדתי לחלון והסתנוורתי מהשמש שצרבה במי הים התיכון, ספינות ענק נדמו לדוגיות פעוטות ואז נבלענו בעננים.
שום דבר לא מכין אותך למרבד הקסום הזה, שטיח עבה שעוטף את הכל בתחושה של סוף רגוע (עד כיס האויר הקרוב) יש סיכוי שאני נשמע ילד מטומטם ומתלהב, אבל התיאורים הללו הם שמינית שבשמינית מהתרוממות הרוח שחשתי בטיסה הזו, 8 קילומטר מהאדמה הם לא עניין של מה בכך, פשוט חשתי שניתנה לי האפשרות להתקרב אל שוכן השחקים קצת יותר מהיום יום הרגיל.
המחזה המרהיב של נצנוצי האור מלמטה, הפסים הארוכים של כבישים מתפתלים, חיים של מי שאין לו מושג מה חולף מעליו, ריגש אותי, היקום כל כך גדול, נזכרתי במסר של החלמה ששמעתי בעבר, על איש מקסים שהלך תדיר עם שני פתקים בשני כיסיו, באחד היה רשום – 'אני כלום', בשני נכתב 'אני הכל'... זו היתה ההרגשה שלי, אני אכן עולם מלא אבל יש בעולם כל כך הרבה עולמות, כשאני בתוך עצמי מעל אחרים אני כלום אפילו לא פיקסל בודד כשאני חלק מההרמוניה אני עולם. הכל.
ואז המטוס התחיל לאבד גובה, נכנס ל'כיס אויר', (כיס? בור, מכתש) בתחילה קטן, 'רק' הכנף רעדה והפכה לי ת'בטן, אבל כשכוס המים התחילה לקפץ על השולחן המתקפל ונורית האזהרה המבקשת לשבת ולחגור את החגורה נדלקה, נדלקתי. חגרתי והרגשתי טמבל, כי אם העסק מתפרק פה במה בדיוק תעזור החגורה.. שינוי הכיוון הפתאומי של המטוס גרם לי לרדת על הברכיים, לא ממש כי הייתי עקוד אל המושב, אבל הנפש שלי נכנעה. ראיתי את פרקי אצבעותי המלבינים לופתים את ידית הכיסא וקלטתי שזה חסר תועלת.
פחדתי למות, והייתי משוכנע שזה מה שהולך לקרות, לא בכאילו. באמת. פחד מוות. התנאים היו 'מושלמים', מזג אויר נורא, רוחות מטורפות, שלג על החלונות, ומטוס שמאבד גובה במהירות ומטלטל מצד לצד בפראות, מסלול רטוב וטייס אומלל שלא מצליח להשתלט על גוש ברזל סורר. בכיתי. בדמעות. מסלול חיי טס לנגד עיני (אמיתי) הדהדה בתוכי ההשלמה שאם זה מה שצריך לקרות אז בסדר, זה יגמר, כאן בגולה..
היה לי דיבור צפוף עם אבאל'ה, פרקי תהילים מתובלים בתפילות של תוכנית, שיחה מהלב, אני תמיד בידיים שלו. לגמרי, הפעם זה גם היה מאוד מוחשי. דקות ארוכות חלפו לפני שהצלחתי להניע את רגליי שוב.. בטח כך מרגיש עולל בן יומו, חשבתי, אפילו את הצאוור אינו מזיז כדבעי, הכל מטושטש לו, גם כשהוא מנסה להביא את היד לנקודה מסויימת אינו יכול, תלוי הוא לחלוטין בהוריו, כגמול עלי אימו, נראה לי שבאותם רגעים נדירים למדתי את המשמעות הקיומית של הפסוק 'ואשא אתכם על כנפי נשרים'.
תודה לך אבאל'ה על ההזדמנות לחוש זאת.
