שלום חברים. זה זמן רב שאני רוצה לפרסם את הטקסט הבא. מדובר בצוואה של ר' אשר פריינד, שהדרך שהוא חינך אליה בעבודת ה' מזכירה מאוד היבטים רבים של התכנית. יש גם הבדלים, כמובן, חלקם עקרוניים מאוד, אבל אני נהנה כרגע יותר לראות את הדומה ולא את השונה. ההבדל הגדול ביותר הוא שר' אשר אינו פונה למכורים בלבד, אלא לכל אדם באשר הוא.
הדברים מדברים בעד עצמם. הוספתי קצת הערות שוליים ממוספרות כדי להצביע על ההקבלות כפי שאני רואה אותן. מן הסתם יש עוד הרבה.
נראה לי שמי שאלרגי לאגוזים (כידוע הגימטריה של אגוז [עם הכולל] בהלכות ראש השנה), מוטב לו שלא יקרא את הדברים הבאים. או שיחליף כל "אגוז" ב-נפילה/קושי/התמכרות/מחלה.
הטקסט מופיע בספר (המומלץ מאוד!) "ר' אשר" עמ' 256.
"מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעיני, אשר מתוך כל היסורים שעברתי, היתה חמלת הקב"ה עלי והעיר את רוחי ומילתו על לשוני להבין ולהשכיל וגם להנחיל לחברים את רעיון האמונה הפשוטה, שאינו אלא הפנימיות של תכלית עצם הבריאה כולה שעלה ברצונו הפשוט של בורא כל העולמים יתברך שמו, לברוא העולם מתוך האהבה שאינה תלויה בדבר, כדי להיטיב לברואיו משום מידתו שהוא הטוב והמיטיב הגמור והשלמות, והוא הדבר הנכסף מצד הקדושה, שהבריאה כולה תבוא על תיקונה ויסוד תכליתה דרך גאולתן של ישראל במהרה דידן...
"תכלית האדם, שנברא בצלם אלקים שימצא בעצמו מטרת חייו, היינו: להגיע להכרה שביסוד חייו מצויות סיבות שונות המחיות ומחזיקות אותו ובלעדיהם הוא אינו יכול להתקיים אפילו נשימה אחת, ומהן הסיבות? התשובה היא שמעצם תולדתו, טבעו ועובי חומרו כמעט ונבצר ממנו למצוא הסיבות, אלא על ידי ההכנעה האמיתית והמוחלטת להודות על האמת (1), שמתוך יסוד האין שלו, הוא לא מסוגל לעזור לעצמו (2). ואחרי הכרתו את זה, לא יתבייש בכך כלל, כי כך נולד וכך גם חייו כי הבריאה נבראה במצב של תוהו ובוהו, ככתוב: "והארץ היתה תוהו ובוהו", ועיקר עבודת האדם שגם הוא יגיע למצב של תוהו ובוהו של עצמו, שמתוך כשלונותיו שזהו כל תכליתו ומתוך כך יכיר את בוראו וקונו שאין לו שום אחיזה בחייו (3) ורק רצונו של בוראו הוא המחייהו ומנשימו בכל נשימה ונשימה, ככתוב: כל הנשמה תהלל י-ה". (4)
"ויזכה לכל זה, על ידי הכנעתו מכל יסוד חייו, שלא יבקש לחפות על דרכו רבת החתחתים ולא יעלים עיניו מכשלונות חייו, לא יתבייש בהם ולא יתייאש מהם (5) כי אם אמנם כשל כוח הסבל והסכנה האורבת לו מכל עבר, לא יפחד כלל! כי "גם שם ידך תנחני", כי נתגלתה לו האמונה אשר מפרנסתו ומחיה אותו בכל נשימה ונשימה מכח החיות של מי שאמר והיה העולם. (6)
"כך יזכה דרך עבודתו להכיר את בוראו ולהתדבק בו ואז ינצל מן הגאוה הטבעית שאורבת לאדם בשעת הארת ההצלחה (7) וגם לא יתייאש בשעת הכשלון ולא יאשים לא את עצמו ולא את זולתו ( 8 ), מתוך הכנעה ליסוד האין שלו, ולא יתלה סרחונו באחרים בעת תקלה. (9)
"האדם הנלבב, המבקש לעלות בסולם העולה בית א-ל, מכיר היטב היטב את פגמיו וחי אותם ומאחר שרבים המה, הפחד שוברו, שמא אדם מזיק הוא ובמה ינצל? ואם אדם מתחזק נגד היאוש אז נקרע לו חלון רקיע לראות שנתבצר לו האחיזה והחיות ממקור החיים ונושם ממנו ומחייהו, מנענע אבריו ומחדד חושיו בכל נשימה ונשימה (10), אבל גם אז הוא נשאר בבחינת "חטאתי נגדי תמיד" (11), אינו יכול לעזוב את יראתו פן ישכח את יסוד התוהו ובוהו של עצמו ומכאן מתחדשת אמונתו, כי "וחדשים לבקרים רבה אמונתך".
"כי רק מתוך רוב כשלונותיו, ימצא האדם את יסוד חייו שהיא אמונתו בבחינת "ואמונתך בלילות" כי הוא א-ל מסתתר ורצונו הוא שנודה על האמת בלי שום בושה, אף שזה מר מאד וטבע האדם קשה מאד להודות על זה, וצריכים הרבה מסירות נפש לזכות לכך (12) ואז הוא זוכה למידת האין "והחכמה מאין תמצא".
"בכדי להגיע לאחדות בין החברים, חייבת להיות הידברות יחד מתוך האמת ולא להתבייש לגלות החסרונות והפגמים לפני החבר (13). זה דורש עבודה תמידית עם עצמו בכדי להכיר ולקבל קודם את החיסרון והחולשה של עצמו, כי רק בדרך שכזו, אפשר להיפגש עם החבר וזה הבסיס העיקרי לקיום החברותא וכמו שהוא מבקש לדון את עצמו לכף זכות כך גם ינהג כלפי חברו (14). וכדי שיהא קיום תמידי לאחדות וכוח ויכולת לעמוד מול כל הנסיונות שחברותא כזו מולידה, צריכים להשתדל בכל הכוח להגיע למידת אהבה שאינה תלויה בדבר הקיימת לעד ובזה נתדמה לבוראנו יתברך שברא את עולמו במידה זו של אהבה שאינה תלויה בדבר, "כי מי הקדימני ואשלם" (איוב מא-ג) "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דברי הימים א' כט-יד). מתוך אהבה שאהב את אבותינו בחר בנו מכל עם להיות לחלק נחלתו וסגולתו.
"עלינו לנהוג עם חברינו כפי שנוהג עמנו בוראנו יתברך שהוא מאריך אף ובשעה שאנחנו חוטאים לפניו ואפילו שפגמינו רבים הם, אין הוא מונע מאתנו את שפעו הטוב ונותן לנו את חיותו בכל נשימה ונשימה כפי מידתו שהוא קצר בזעם ומאריך אף ופותח יד בתשובה לקבל פושעים וחטאים ואם נזכה לחיות כך את חיינו, הרי זכינו בכך לענף גדול מענפי הדבקות בו יתברך, של "הידבק במידותיו"."
____
(1) מקביל לצעד הראשון. כניעה, הודאה על האמת. האדם בטבעו הראשון מרגיש שהקיום שלו הוא הפשוט, ואילו ה' הוא החידוש. לכן אין לו יכולת להודות שהסיבות שה' מסובב הן המחיות אותו. אבל כשהוא מודה על האמת, הוא מבין שבאמת הקיום שלו רעוע מאוד, ושהוא לגמרי חסר אונים.
(2) מקביל לצעד השני. פנייה החוצה, הבנה שהתשובה לא נמצאת אצלי בשום אופן.
(3) "אבדה לנו השליטה על חיינו".
(4) "החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת אלוקים".
(5) מדוע אין להתבייש בכישלון ולהתייאש ממנו? מפני שהוא מובנה בהוויה האנושית. לאדם אין ברירה אלא להיכשל. לי זה מזכיר את התיאור של ההתמכרות כמחלה, שאילן לנו שליטה עליה.
(6) דווקא בזכות הכישלונות אנחנו מבינים שלחיינו כשלעצמם אין בסיס יציב, ומוכרחים לחיות חיים רוחניים, כלומר חיים של קשר לה' ותלות בו. בכל נשימה ונשימה.
(7) "לא בכוחי"
( 8 ) אף על פי שמושג החטא מוזכר כאן רבות, ר' אשר דוחה מכל וכל את רגשות האשמה. רגשות אשמה הם פריבילגיה של מי שיכול, אבל אם אתה מבין שמעולם לא היית יכול כלום, על מה תרגיש אשמה? אדרבה, רגשות אשמה הן העמדת פנים כאילו אתה אמור לא להיכשל, וזה מאוד מפתיע שנכשלת.
(9) טוב, זה מאפיין מאוד חשוב של צעד 4: להבין מה החלק שלי בכל תקלה שאני רואה סביבי.
(10) בעיניי זה מקביל לשחרור הנכסף שאנחנו מחפשים בכל פעם שהאובססיה בוערת בתוכנו.
(11) "שלום, אני פלוני אלמוני, ואני מכור" – גם אחרי 20 שנה בנקיות!
(12) "ערכנו ספירת מלאי מוסרית של עצמנו, נוקבת וחסרת פחד".
(13) "חברים" הם הכינוי שטבע ר' אשר לתלמידיו. מקביל ל"חסידים" במקומות אחרים. הוא חינך לדבר עם חברי בכנות מוחלטת על כל הפגמים והכישלונות שלי.
(14) לקבל את עצמי, לקבל את החבר, לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם.
