מובא בחז"ל שבערב מתן תורה, משה רבינו בא ומצא את כלל ישראל ישנים. שנת ישרים... יש אומרים שלכן כתיקון לזה לומדים כל ליל שבועות.
השאלה הידועה שנשאלת היא, איך עם ישראל היה אכן מסוגל להירדם?
הרי הם היו בדרגה גבוהה ועצומה, אחרי אמירת מעשה ונשמע, כאיש אחד בלב אחד, אחרי הדרגות של ים סוף...
ומתן תורה זה הרי החיבור הגדול ביותר בין קודשא בריך הוא וישראל, הרי מתן תורה הוא יום החופה שלנו עם הקב"ה, וכי יעלה על הדעת שהכלה תירדם בדרך לחופה?
ראיתי תירוץ מופלא,
עם ישראל אכן במדרגות נפלאות ועצומות. אחרי עבודה מאומצת של ספירת נקיים - ספירת העומר, טיהור של 7 המידות בכל ההתחלקויות שלהם, עבודה זכה...
והיה נראה כאילו הם בגודל מעלתם וצדקתם העצמית מסוגלים לזכאים לקבל את התורה. וכאן לימד אותנו אלוקים מסר עצום.
הוא הרדים אותם...
הראה להם איך בעצם מצד עצמם, גופם ובשרם, אין להם כל זכות או כח לקבל את התורה. הקב"ה כביכול איבד להם את כל המדרגות שרכשו כדי שיראו שלא ההשתדלות וההתאמצות היא זו שהביאה אץ קבלת התורה. הוא הרדים אותם. כשמשה רבינו בא להעיר אותם, הם נמלאו בכזו בושה וענווה, הבינו שרק חסד ה' לא מובן מאיליו הוא זה שנותן להם את הכוחות והדרגות, הוא זה שבזכותו ורק בכוחו הם ניגשים לנישואין האלו בין עם ישראל לקב"ה. רק בכוחו.
מתוך ההבנה הזו עם ישראל קיבל את התורה. הקב"ה חקק בנו לנצח את המסר זה, אנחנו צריכים לעבוד אותו, המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי...
אנחנו סופרים ספירת העומר, מתקנים ומטהרין את עצמנו עד לקצה גבול היכולת האנושית. אך לא זה הוא מה שמביא לנו את רוח הטהרה, את התורה, את קרבת האלוקים.
כל התוצאות הם מתנות שמיים ב100%. וזהו מסר די מעודד. כי גם מי שלא הספיק לטהר ולזכך עצמו, אל ירע לבבו, וידע ויאמין שגם מתרדמת עמוקה אפשר בחסד ה' בתוך כמה שעות לקבל את התורה... כמו בימים ההם, כן בזמן הזה.

כל כך הרבה פעמים בזמן השימוש הרגשתי זאת בחוש. הרגשתי שאני מנכס לעצמי הצלחות, ומנפח את האגו, ולאט לאט שוכח שיש מנהל לעולם.
ואז באה הנפילה הכואבת. להזכיר לי שוב ושוב, אני חסר אונים! רק כח עליון יכול! אני חייב למסור את חיי לכח עליון!
וכל פעם שעבדתי חזק, ולחמתי בתאווה, והיה נראה שניצחתי והשגתי דרגות והשגות, בום! שוב נפלתי.
הוא הרדים אותי.
אבא רצה שאדע בברור, שזה לא כוחי ולא עוצם ידי, אלא רק אבא אוהב בחסדו כי גבר עלי, הוא זה שבזכותו זכיתי לכל המתנות.

זאת הנחמה והתקווה שלי. אני נמצא בתוכנית שבה כל המהות היא להודות בחוסר אונים! לא בכוחי! ואני מוסר את רצוני! רצונו יעשה!
אם אחיה כך במודעות שכזו, לא יהיה צורך להרדים אותי. אם אזכור מה אני ומה חיי, לא יצטרכו להזכיר לי את זה בכח...
והתקווה הגדולה, שגם אם נרדמתי - נפלתי, מובטח אני שיבוא משה רבינו להעיר אותי, ובתוך כמה שעות אזכה לקבל את התורה, את הקדושה והטהרה, את חסד ה'.
לא בכוחי, רק בכוחו.

חג שבועות שמח לכולנו. ושנזכה להתעורר...


(נ. ב.  רק לסייג את הדברים, ההקשר בין ההירדמות שלהם לבין המחלה שלנו הוא רק לפי הפירוש שהבאתי, שזה היה רצון ה' מלמעלה. ולפי"ז לא היתה עליהם תביעה, ותיקון ליל שבועות אינו כפרה לחטא, כי לא היתה עליהם תביעה. והתיקון הוא לא על חטא אלא שזכינו שעל ידינו נתקנת הבריאה על ידי התיקון ליל שבועות)

אני חושב שהיום הייתי כותב את זה קצת אחרת.

אני מכוח עצמי, נרדם. נופל.
ורק שהקב"ה סומך נופלים.

ואם אז הנרדמים קיבלו את האור האלוקי, אין סיבה שאני הנופל והנרדם, המכור והחלש, הקטן והרחוק, אין סיבה שסומך הנופלים לא יסמוך יישמח גם אותי.

חג שמח אחים יקרים
אוהב
הושיעה

תודה על ההקפצה,
ותודה על החיבור.

תודה לכם, הושיעות