לא, זו לא שגיאת כתיב כלל וכלל,
ידוע לי שכותבים "עשרת" ימי תשובה,
רציתי לספר לכם על סרט,
שם הסרט "ימי תשובה"
ובכן,
חי לו בחור, בחור ישיבה, לומד תורה, שקוע בהוויות אביי ורבא,
אבל בליבו פנימה עמוק עמוק הוא מסתיר סוד אפל ונורא,
סוד שלעולם, כך הוא חושב, לעולם ועד לא יתגלה.
לכם הצופים נוכל לגלות את הסוד, אתם יודעים מהו,
הבחור היקר והאהוב שלנו נופל פעם אחר פעם בהוצאת זרע לבטלה,
אתם הצופים קוראים לזה "שימוש", הוא לא יודע שככה קוראים לזה,
אתם הצופים מבינים שהוא מכור, שיש לו מחלה,
אבל הוא לא יודע.
הוא מבחינתו חוטא.
הוא בטוח שהשם שונא אותו.
הוא בטוח שהפיגוע שהיה אתמול - זה בגללו.
הוא בטוח שסבתא שלו לא החזיקה מעמד בפנימית ב' בהדסה עין כרם ונפטרה לקול בכיות המשפחה - זה באשמתו
ובלוויה שלה הוא בוכה אפילו קצת יותר מכולם,
כי כולם בוכים על סבתא שנפטרה, והוא בוכה על זה שהוא הרג אותה.
הוא למד שזה חטא חמור מאוד, הכי חמור שיש ביהדות,
וכל פעם כשקוראים את פרשת ער ואונן הוא מבין שאם הוא היה שם - השם היה הורג גם אותו,
הוא מסתכל סביבו בבית המדרש, ומנסה לנחש, האם יש עוד בחור שחוטא כמוהו,
לא, הוא אומר לעצמו.
מוישי הזה ממש צדיק,
חיים אני מכיר אותו אין סיכוי שהוא רשע כמוני,
צביקי ? אני חושב שהוא לא מעיז בכלל להסתכל 'שם', כל שכן לגעת...
רק אני, החוטא, הרשע, היצר הרע בהתגלמותו.
לפעמים נדמה לו שהרבנים בישיבה יודעים על מעשיו, אז הוא דואג לעטוף את עצמו,
בעוד ועוד אצטלות, בעוד ועוד מחסומים, חלקם מחסומים חברתיים,
וזה לא שהוא נהנה מהמצב שלו, הוא מנסה הכל.
בהתחלה הוא היה עושה תשובה בתחנון, בתחנון הרגיל הזה של מנחה או שחרית,
אחר כך הוא היה מוסיף ב"שיחתנו" את המילים המפורשות "שיחתנו זרע קודש לבטלה..." וכו'
זה לא ממש עזר,
אפילו פעם אחת כשהוא אמר "שיחתנו זרע קודש לבטלה" הוא נזכר באוננות האחרונה שלו וזה ממש גירה אותו, ומיד אחרי התפילה הוא רץ לשירותים...
אז הוא החליט שלא משנה מה - הוא חוזר בתשובה, הוא עכשיו ילמד הרבה הרבה תורה ואם פגע בך מנוול זה,
והתאווה לא הרפתה ממנו אז הוא צעק בליבו פנימה "לך יצר לך מפה אתה לא רואה שאני בבית מדרש" והצעקה הדהדה בחלל הלב השותת דם שלו, אבל בחזרה הוא שמע צחוק מרושע של התאווה, שמשום מה הוא עדיין התעקש לקרוא לה "היצר הרע",
אחרי כמה זמן הוא החליט שעל כל פעם שהוא יחטא הוא יתן צדקה עשרה שקלים, אחרי שבוע נגמרו לו הדמי כיס שאבא נתן לו לשלשה שבועות בישיבה, וכשהוא הרגיש שאין לו כסף והוא בודד הוא הלך לשירותים ועשה שוב את מה שהוא שנא לעשות.
רעיונות רבים עלו וירדו, חלקם בוצעו לתקופת זמן מסויימת אבל ה"יצר הרע" שלו כמו שהוא התעקש עדיין לקרוא לו - לא הרפה ממנו.
את מסילת ישרים + ארחות צדיקים + שערי תשובה הוא היה לומד בשלשה סדרים נפרדים ביום, מוכיח את עצמו קשות על כך שפגע בהדר גאונו של בורא העולם, מייסר את עצמו בשוטים ובעקרבים, ואז רץ לשירותים ועושה שוב את מה שהוא שנא כל כך לעשות.
בכל פעם של יציאה לרחוב השתוללו אצלו שני כוחות אדירים. כח אחד שאומר לו תוריד מהר את המשקפיים, תלה על עצמך קמיע לשמירה (שכן מהי שמירה אם לא שמירה מחטא ועוון), שים את הכובע מושפל לכיוון הפנים והבט לאורך הדרך אך ורק במדרכה, תשנן כל הזמן ולא תתורו ולא תתורו ולא תתורו בלי הפסקה עד שאתה חוזר לישיבה.
והכח השני ההופכי לגמרי, צרח והשתולל, תבלע את כל הרחוב תסתכל בכולן תשתה את הכל תפנטז תיתקע בטעות בנשים תידחף במקומות עם תור תציץ בחצר ההיא ובחלון ההוא תעבור ליד החנות ההיא כי שם מוכרים עיתונים "פרוצים" יהיה לך כיף הידהה אינעל העולםםםםםםםם
ולכן בכל פעם שהוא היה יוצא לרחוב הוא היה נראה מחוץ כי באמת הוא נמחץ בין שני הכוחות האדירים הללו ולא הייתה לו מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כרבקה בשעתה - כאשר הוא עובר ליד פתחי זימה מיד עשיו שבו הלא הוא "היצר הרע" מפרכס לצאת, עיניו בולעות הכל,
רגע למשנהו הוא היה מביט בעצמו במראה של חלון ראווה, רואה שם בחור שנראה צדיק תמים עם מגבעת וחליפה ומיד ייסורי המצפון וספרי המוסר היו צועקים אליו כמו בשיר המפורסם של אברהם פריד "יאקאב",
"אותיות הוא רואה כמו מתוך הגמרא,
מביטות הן אליו,
צועקות במורא,
מה לך!
ר' יענקל!
ברח מהרה!!"
וכך הוא היה חוזר לפנימייה,
לעיתים נדירות ממש הוא לא היה הולך לשירותים ועושה את מה שהוא שנא, אלא הולך לארון הקודש בבית המדרש הריק ובוכה,
אבל בדרך כלל הוא היה הולך לשירותים ועושה את מה שהוא שנא לעשות.
והימים שהוא היה הכי שונא בשנה, כן כן לא נעים לומר,
אלו ימי הרחמים והסליחות, עד אחרי יום הכיפורים.
כולם התעסקו בתשובה, למדו על ההבדלים בין סדר התשובה של הרמבם לבין סדר התשובה של רבינו יונה, פלפלו בסוגיית "הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור הרי זו מקודשת אפילו הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה",
המשגיח סיפר על הדגים שרועדים ועל כך שהנשים היו מתעלפות כשהיו שומעות את המילה "אלול" וכמובן המילה האלמותית "פלצות!!" מחמת אימת הדין הגדול והנורא,
והבחור האהוב שלנו היה מסתכל על כולם במין זלזול, שכן הוא הכיר וידע עד דק את כל המהלכים של התשובה ואת כל הספרים והמאמרים והשיטות והסיגופים והתעניות והצדקות,
אבל מעולם הוא לא מצליח להחזיק מעמד,
והכי הכי קשה היה לראות איך כל האחרים "משחקים במגרש שלו", מגרש ה"לחזור בתשובה" בו הוא משחק כל השנה כולה,
והם שיחקו בו והצליחו להניע מהלכים ולנצח וללמוד ולהתקדם,
ורק הוא נותר מאחור,
שוקע,
לבד,
קודר,
בלי עתיד בלי תקווה,
עם חלום,
חלום. דומה כי התקווה שלו להתנקות תישאר בגדר חלום בלבד. שלעולם לא יתממש.
====================================================
אבל אנחנו בסרט, וכמו לכל סרט שמכבד את עצמו, יש תפנית בעלילה.
מוזמנים לכתוב אותה בעצמכם 
