לפעמים אנחנו מרגישים שאנחנו לא באמת רוצים להפסיק. אחרי נפילה אנחנו אמנם כואבים את זה שנפלנו ואומרים לעצמינו שהיינו רוצים שכל זה לא יקרה אבל בתוכנו אנחנו יודעים שזה יקרה עוד פעם ולא בגלל שעד עכשיו לא הצלחנו לעצור את זה אלא בגלל שאנחנו שמים לב שאנחנו לא באמת רוצים שזה יפסיק. אנחנו לא במצב של להגיד ליצר "נמאס לי ממך לא רוצה אותך יותר!" לפחות לא בלב שלם.
אז מה עושים? יש שיגידו "אז תקבל החלטה!". אבל הרבה פעמים זה בדיוק לא המצב. לא יכול לקבל החלטה.
אז מה כן עושים? קודם כל אנחנו צריכים בכלל להבין למה אנחנו רוצים להפסיק. זה נראה כל כך ברור הרי כל אחד יכול להסביר ולהביא המון סיבות למה ההתמכרות הזאת היא שלילית אבל עדיין כנראה חסר שם משהו בהסבר כי ברגע שהמניעים והמטרה יהיו ברורים יהיה לנו הרבה יותר קל לרצות להגיע לשם(בדגש על הלרצות הדרך עצמה עוד ארוכה).
אם כן כל אחד צריך לשאול את עצמו מהן הסיבות שבגללן הוא רוצה להפסיק ומה אולי חסר בסיבות האלה. הרבה פעמים אנחנו יכולים לדקלם הרבה דברים אבל הם לא באמת נוגעים לנו ויש שם משהו שאנחנו מפספסים, איזו נקודה חמקמקה כזאת שלא מבוררת מספיק שהיא דווקא זאת שתיגע בנו ותשנה איזה תפיסה או הסתכלות מוטעית.
אז הנה שאלתי את עצמי וחיפשתי נקודה כזאת שאולי תפתח את עיניי ואכן מצאתי אחת(אחרי כמה ימים של חיפושים). מצאתי שהייתי מרוכז יותר מידי בעצמי. חשבתי על זה שאני רוצה להפסיק כדי שיהיו לי חיים יותר טובים כי זה פוגע בי ומונע ממני להתקדם. חשבתי על זה שאני רוצה להתעלות בצד ברוחני וזה גם עוצר אותי בבחינה הזאת. חשבתי על זה שזה רק גורם לי להרגיש רע עם עצמי ונמאס. ועוד אלף סיבות למה זה משפיע לי על החיים לרעה ומוריד אותם מטה שאולה.
אבל ברגע שהגיע היצר לא היה לי אפילו טיפת סיכוי. כל ההסברים והסיבות נעלמו כלא היו והתחלפו במחשבה על ההנאה המחכה ולא רק שלא הייתי יכול לעצור את עצמי גם לא הייתי יכול אפילו להילחם. אפילו לחשוב על להילחם. ואחרי הנפילה ידעתי שתבוא עוד נפילה פשוט כי הסיבות האלה לא באמת מספיק טובות. לפחות כרגע. ובאמת באמת שלא ממש רציתי או תכננתי להפסיק. הסיבות האלה פשוט לא הצליחו לתפוס אותי.
עד שחשבתי על מחשבות חדשות. מחשבות חזקות ומרוממות. בדיוק אלה שהיו חסרות לי. המחשבה שלי הפסיקה להתרכז רק בעצמי והתחילה לצאת החוצה לסובבים אותי, למשפחה שלי לחברים. אני רוצה להיות נקי בשביל העם שלי! איזו מחשבה נעלה.
זאת הייתה הברקה. גילוי שמימי. למה הברקה? כי זה בדיוק מה שהיה חסר לי. המחשבה שתפיח בי רצון חדש להילחם ותיתן לי תקווה. כמו שלוחם בסיירת קומנדו יוצא למבצע ויודע שכל העם עכשיו מוטל על כתפיו ככה גם אני עכשיו יוצא למבצע שלי. לא בטוח שאני תמיד אנצח אבל לפחות אני אצא למלחמה.
אבל זה מדהים לא? כי הרי יכול להיות מישהו במצב בדיוק הפוך! מישהו שחושב כל הזמן רק על ההשפעה הכללית שיש לו אבל לא חושב על כמה זה גם פוגע בו אישית. ואז הוא יצטרך לצאת לרגע מהמחשבות הכלליות שלו ולחשוב על עצמו וכמה זה משפיע עליו לרעה וזאת תיהיה אולי הנקודה שתאיר ותפתח את עיניו. אבל אצלי כרגע זה היה המצב ולכן זאת היתה ההברקה. ההברקה היא להבין מה חסר לנו ומה יכול להשלים את החוסר הזה.
