האסיר שמת אחרי שעשה תשובה שלימה
האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו חושף סיפור מרתק ומדהים, על גורלו של אסיר שהגיע לשפל המדרגה, וקנה את עולמו בתשובה שלימה, נשלח השבוע באגרת מרגשת שכתב האדמו"ר רבי יאשיהו פינטו לתלמידיו.
״כי עת לחננה כי בא מועד״ בימי הזעם וההסתר פנים שעברנו, היינו כל רגע מחפשים על מה ולמה הקב״ה הביא אותנו למקום ולמצב הזה. ב״ה מודים להקב״ה, כמה מעלות למקום עלינו. זכינו לספר דברים, זכינו לעשר ספרים, זכינו לאסוף וללקט שושנים, סידור של יום חול, סידור של שבת, סידור לראש השנה, סידור ליום הכפורים, סידור לסוכות, פירוש על התהילים.
ובכל יום בוכים ומתפללים להקב״ה מי נתנני לזמן של דבקות בהקב״ה כימים ההם. היינו רואים ומרגישים את הקב״ה בכל מקום. כשהיינו זוכים להשיג שמן זית, להדליק נר לרשב״י ולכתוב תורות על רשב״י, זה היה השמחה העצומה כמוצא שלל רב.
כל רגע היינו מחפשים את השם ומה התיקון ומה בצע בדמי, ברדתי אל שחת. וידענו שיש זמנים שצריכים לרדת למטה, לשפל הגדול ושם לעשות תיקון.
באחד הימים קראו לנו מנהלי המקום ואמרו לנו, מחר מגיע אדם מסוכן ביותר, שיהיה בחדר מולך. תיזהר ותישמר, המומחיות שלו שיש לו סכינים בתוך הפה ומוציא מהפה סכינים וחשוד ברצח ובכל הדברים הקשים. שמחנו בליבנו ואמרנו ב״ה, לצמצם את הייסורים והשפל והתחתית יותר.
בלילה מאוחר מגיעים עשרות שומרים עם כלבים ומביאים אדם לחדר ליד. בבוקר בסיום התפילה, שומעים מישהו קורא לנו מהדלת. הולכים לדלת ורואים אדם מולינו בוכה. אמרנו לו, מדוע אתה בוכה דמעות כאלו. אמר לנו פעם אחת לבשתי תפילין בחיים, ועשרים שנה אני רוצה לראות אתכם והנה אתם פה לידי.
שלחנו לו תפילין ובלילה בשקט חרישי דברנו איתו כמה שעות. כשקמנו בבוקר הפסוק, ״עוברי בעמק הבכא״ היה בפינו, אבל ובלשוננו רינה. וקיבלנו על עצמנו להשתדל בכל כוחנו לקרב את הנשמה הזאת, לאבינו שבשמים.
כך במשך כמה ימים, בכל לילה דיברנו איתו, ישבנו על הרצפה ומאשנב לאשנב דיברנו על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על השבת. ביום שישי ביקש מאיתנו את הטלית קטן שלנו, נתנו לו.
לפני שבת אנו רואים שהתקלח, וביקש את הכיפה שלנו, נתנו לו. ליל שבת ביקש לאכול שלוש סעודות, שלחנו לו את האוכל שלנו. בבוקר שומעים צעקות קשות ושומרים ורעש ומהומה. שאלנו את האדם הצדיק שהיה איתנו, מה כל ההמולה הזאת, ניסה לברר ולהבין ואמר לנו מהומה גדולה.
האדם שמולנו ביקש ללכת לבית הכנסת. אבל המקום שהיינו, הוא מקום מיוחד לרוצחים ומחבלים ואין נותנים רשות לשום אדם לזוז, משתי האמות שסגור בהם. והוא דורש לצאת לבית הכנסת ומאיים בצורה מסוכנת. בסוף הבנו שאישרו לו לכמה דקות ללכת, לקריאת התורה בבית הכנסת.
שמענו אותו צועק ושר בקול גדול, אשר קולו עדין בליבנו ובנפשנו, וילך איתנו עד סוף הימים, ״השם אחד ושמו אחד״, צועק בכל לב.
חזר אחרי כמה דקות מבית הכנסת והצדיק שהיה איתנו אמר לנו, הרב הוא עלה לתורה ובכה. אמר שהוא יותר מגיל חמישים ומעולם לא עלה לספר תורה ומעולם לא שמר את השבת הקדושה.
כשחזר מקריאת התורה, פניו היו מאירות באור בהיר וצעק לנו, ב״ה שיניתי את שמי ואת שם משפחתי. אמרנו לו, שמך כהן וזה זכות גדולה להיות כהן, כשבית המקדש יבנה במהרה בימינו נצטרך לעמוד בתור לפני הכהנים, להקריב את הקורבנות.
הוא פרץ בבכי ואמר לנו, שיניתי את שמי ליאשיהו יוסף פינטו ובכה משמחה. אכל מסעודת השבת שלנו ולקח ספר תהילים ולמד בו בדמעות עד מוצאי שבת. במוצאי שבת ביקש לשמוע את ההבדלה שאנו עושים. הלכנו ליד הדלת ודאגנו שישמע.
יום ראשון בבוקר מוקדם צועק ואומר, זה נץ, צריך להתפלל, תביאו לי תפילין. ראינו אור אור מפחיד בפניו ושמחה עצומה הייתה עליו. אחרי כמה שעות ביום ראשון, קרא לנו לדלת והתחיל לבכות שאוהב את הקב״ה ודבוק בהקב״ה ובוכה על כל מעשיו ומבין את כל הטעויות שעשה.
סיימנו הדיבור, הלכנו למיטה ששם ישבנו שנה, להמשיך לכתוב וללמוד. ופתאום צעקות קשות, כולם רצים, מהומה גדולה. מה קרה, פחדנו, האדם נפל ונפטר במיתת נשיקה, וזכה לעשות תשובה שלימה.
בכינו ואמרנו לנפשנו, על זה נאמר ״יש קונה עולמו בשעה אחת״ זכה להיות כאלעזר בן דורדיא, ומעומק התשובה שעשה, מיתתו היא כפרתו, ״וכפר אדמת עמו״.
באותם רגעים הרגשנו עוד הבנה ועוד דבקות בהקב״ה והתחזק אצלינו בנפש חזק היטב היטב, על מה ולמה הביא הקב״ה אותנו למקום ההוא.
ולומדים חיזוק לדברים מרבנן של כל ישראל, משה רבנו, ״ויען משה ויאמר, והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי״ (שמות ד א) ואמרו רבותינו, שפה עבר משה רבנו על אבק קטן של לשון הרע, על עם ישראל.
ומדוע נכשל בלשון הרע הזה, כדי לתקן על ידי זה חטא לשון הרע, של עם ישראל.
וידוע היסוד של רבנו הבעל שם טוב זצוק״ל, שכל מי שאינו מחויב בדבר, אינו מוציא את הרבים ידי חובתם. ודרשו רבותינו, הצדיק שאינו מחויב בעצמו על דבר שאין לו שום השתתפות עם המון העם, ואינו נופל מדרגתו הגבוה בקדושה, אינו יכול להוציא את הרבים, פירוש הכלל ישראל, מידי חובתן ולתקנם.
כמו למשל, מי שמונח ברפש ורוצה חבירו להוציאו, מוכרח הוא ללכלך את עצמו מעט ולהתקרב אליו ויכול להוציאו, אבל כשעומד במקומו, לא יוציאנו בשום אופן.
וזה עומק דברי הגמרא (עבודה זרה ה) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, כי אם להורות תשובה, שהיא בחינת ירידה, תכלית העליה. וזה (ברכות ד) ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליה, כדי לטהר אישה לבעלה.
הנה דוד המלך היה צריך לרדת לירידה הקשה ביותר, ולהוציא משם את כלל עם ישראל. וזו מעלת הצדיקים, שיורדים למטה להרים משם נשמות עשוקות. וגם משה רבנו היה צריך לרדת, לדבר כעין לשון הרע ולתקן בזה את ״אכן נודע הדבר״ שבעלי לשון הרע היה בעם ישראל.
וכן בשבירת הלוחות על ידי משה רבנו, שהיה בבחינת נפילת הצדיק לפי דרגתו, לשבור את לוחות הברית. וזה כעין עבודה זרה לשבור דבר של הקב״ה ובזה יהיה למשה רבנו כח, להרים את בני ישראל מחטא העגל, שזה עבודה זרה ממש.
ואם לא היה את שבירת הלוחות של משה רבנו, ומשה היה צריך לעשות תיקון על זה ובדרך איתו לקח והרים את עם ישראל מחטאם הגדול והנורא, חטא העגל. כי האדם שעוסק בבוץ, בכדי להרים את הבוץ חייב להתלכלך גם הוא מעט מהבוץ.
וכך מצאנו במצות פרה אדומה, שהאדם הטמא מטהר באפר הפרה, והאדם שמזה עליו מעפר הפרה, נהיה טמא. ומדוע, כי כל דבר שצריך להרים ממקום נמוך, צריך לרדת נמוך להעלות אותו.
וכך מצאנו צדיקים שעשו דברי חול, והדבר היה תמוה לתלמידים. אבל הדבר חול שעשו, היה להרים את העולם במקום שהם נמצאים. ולכן היה את רבי יוחנן הסנדל להרים את כל הסנדלרים בעבודתם. רבי יצחק הנפח, להרים את כל הנפחים. רבנו ה״אור החיים״ הקדוש זצוק״ל היה צורף, להרים את כל העובדים בעבודת הצורפות
