שמירת השפע האישי אף על פי שמצוות התורה נועדו לטובת האדם בעיקר בחיי הנצח, טמון בהן בהכרח תועלת לאדם גם בחיי העולם הזה. ישנן מצוות שתועלתן מוחשית ונראית מיד לעין, כגון אלו שהוזכרו לעיל, ויש מצוות שתועלתן בעולם הזה אינה נראית לעין, אולם הן פועלות בשורשי שפע החסד היורד לאדם כאמור, אף על פי שמצוות התורה נועדו לטובת האדם בעיקר בחיי הנצח, טמון בהן בהכרח תועלת לאדם גם בחיי העולם הזה. ישנן מצוות שתועלתן מוחשית ונראית מיד לעין, כגון אלו שהוזכרו לעיל, ויש מצוות שתועלתן בעולם הזה אינה נראית לעין, אולם הן פועלות בשורשי שפע החסד היורד לאדם.
צינורות רוחניים
אחת המצוות אשר בעיניים חומריות אין אנו רואים את פעולתן, היא הדרישה מהימנעות מגילוח הזקן באמצעות סכין או כלי אחר המתחכך בעור. ככתוב: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם. וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ".[1]
חלקו הראשון של הפסוק עוסק בהקפת הראש. כלומר שלא לגלח לחלוטין את השיער שמצידי המצח ועד תחתית האוזן, אלא יש להשאיר שם מעט שיער. איסור זה חל על כל סוג של תספורת. בין בסכין בין במספריים ובין בכל אמצעי אחר.[2] אולם גילוח הזקן אסור רק כאשר הוא דרך השחתה. כלומר רק כאשר כלי חד מתחכך בעור וחותך גם את שיער הזקן שבעור עצמו. אולם חיתוך במספריים, מותר בגילוח הזקן, גם כאשר התוצאה תהיה כעין תער.
בתורת הקבלה מוסבר טעם מצוה זו מהיבט השפעתה בעולם הזה. תמצית הדברים היא: הגוף, כידוע, אינו אלא לבוש שהנשמה מתלבשת בו. הצינורות הרוחניים שבנשמת הזכר, דרכם יורד שפע החסד הבא אליו, נמצאים בפנים הרוחניות. ונמצא ששערות זקנו של הגבר מהוות מעטפת חומרית לצינורות השפע הרוחניים שלו [ולא רק שלו אלא יש בהם השפעה רבה לכל הבריאה - כמבואר לעיל אודות גדולתו של האדם. ובפרט לבני ביתו התלויים בו]. בציווי איסור השחתת הזקן מלמדו בוראו באהבה: "אם רצונך להסיר את ענפי צינורות השפע שלך, רשאי אתה לעשות זאת. אך אל תחתוך אותם דרך השחתה באמצעות סכין או כלי אחר המתחכך בעור. משום שבכך הינך עוקר בידיים את שורשי שפע החסד הרוחני היורד אליך. דבר שגורם לקשיי פרנסה, לעצבות פנימית ולפגיעה בשאר התחומים הנוגעים לשפע החסד. וזאת כמובן מלבד השפעתה הרוחנית המזיקה של פעולה זו למעלה, בעולמות הרוחניים המקבילים.
ולפי שיש לאדם חמש פאות [פינות] בפניו, המתגלח בסכין עובר בלאו מן התורה בכל פאה ופאה. שהרי נאמר לֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ. ובסך הכל עובר בחמישה לאוים בכל גילוח אחד, בדיוק כאדם שאכל חמש כזיתות (מנות) חזיר.
לפיכך, החפץ לגלח את זקנו, ירכוש מכונה שיש לה הכשר מגדולי התורה, בה ישנה חציצה ברורה בין הלהבים לבין העור. והטוב ביותר להשאיר לפחות מעט זקן ואפילו שכבה דקה ביותר או לגלח במספריים וכדומה. ויש מהמקובלים המקפידים שלא להסיר אפילו מעט משיער זקנם.
מאגרי השפע
ועוד עניין נכבד וחשוב ביותר הנוגע לשמירת השפע הרוחני והגשמי המגיע לאדם, הוא שמירת זרעו, שלא להוציאו לבטלה. כידוע, לאיסור זה מייחסת ההלכה היהודית משקל רב ומיוחד, כמובא בשלחן ערוך:[3] "אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. אלו שמנאפין ביד ומוציאין שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב".
אמנם מהצד הבריאותי כתב הרמב"ם:[4] "שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ומאור העיניים. וכל שתצא ביותר, הגוף כלה, וכוחו כלה וחייו אובדים וכו זקנה קופצת עליו וכו והרבה כאבים חוץ מאלו באים עליו". וכך גם ברפואה הסינית ישנה הדגשה ואזהרה שלא להחליש על ידי כך את תמצית הגינג בכליות. דבר הגורם לבעיות בריאותיות רבים.[5] וההיגיון בזה ברור. שהרי בודאי שחומר זה אשר ממנו נוצר אדם, אינו הפרשה פשוטה כדמעות וכרוק, אלא מכיל את עיקר תמצית האדם ובזבוזו גורם לאיבוד מאגרי החומרים והמינרלים החיוניים לגוף, עד אשר כוחו כלה ואיתו הגוף עצמו.
הרמב"ם מזהיר מהפרזה אפילו דרך טבע העולם באדם נשוי, משום שההפרזה מחלישה את הגוף וגורמת למוות מוקדם. על אחוז המתים כתוצאה מכך, באופן יחסי לכל המתים מחולאים שונים, הוא כותב:[6] "אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת בשאר חולאים, והאלף מרוב התשמיש". ואם כך בהיתר, קל וחומר שיש להיזהר דרך השחתה באיסור. ובפרט שלדברי הנכשלים בכך, הרגלם בזה מביאם להיות חסרי גבולות לרוב זמינות הדבר ותאוותם הגוברת ללא שבע. וכדברי התלמוד:[7] "אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו - שבע, משביעו - רעב".
אולם בפסוקי התורה מופיעה התייחסות חמורה לכך, מעבר לנזק הבריאותי. על ער ואונן, בני יהודה, אשר נהגו להשחית את זרעם, נאמר בתורה:[8] "וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה... וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ".
התייחסות חמורה זו נובעת מהראיה התורנית, שהוצאת זרע לבטלה מקבילה בפעולתה להבאת מבול לעולם, כמבואר בתלמוד.[9] לפי שהוא כמשחית אנושות שלימה בנוזלים.[10]
אך על פי הסוד, מוסבר בתיקוני הזוהר שהמוציא זרעו לבטלה גורם באותה שעה לעצור את כח הקדושה הנובע ויורד לעולם מצד השכינה, וכנגדו מתרבה נביעת הכוחות ההרסניים של הסטרא אחרא בעולם הרוחני והגשמי, להזיק ולקלקל בבחינת מי המבול. הנה דברי תיקוני הזוהר:[11] "...וזה הוא גיד צדיק [אבר הברית] - שמונה עשר עולמות. משום שממנו יוצא זרע לזו היבשה [יבשה זו היא משל לתיבת נח בזמן המבול, כמבואר שם. והכוונה היא שהתיקון הראוי נעשה כאשר הזרע מגיע למקום הראוי לו כפי רצון ה בטבע העולם]. וכל מי שמוציא זרע, שהוא נביעה מלמעלה, שלא לזו היבשה, גורם פירוד באותה נביעה, ונחשב כאילו הופסק על ידו נביעת שפע השכינה ויתרבה נביעת הסטרא אחרא שהם מי המבול". [לשון תיקוני הזוהר: "...ודא איהו גיד צדיק ח"י עלמין. בגין דמיניה נפיק זרע להאי יבשה. וכל מאן דאפיק האי זרע דאיהו נביעו מלעילא, דלא בהאי יבשה, גרים פרודא בההוא נביעו כביכול, כאילו אתפסק נביעו דשכינתא, ויתרבה נביעו דסטרא אחרא, דאינון מי טופנא].
ולפי שגורם בכך נזק לעולם, הוא עצמו הראשון שנפגע באיבוד גורלו הטוב שהיה אמור להגיע אליו לפי מזלו המקורי. דבר הבא לידי ביטוי בטרחתו לבטלה להשיג ממון, בעצבות ודכדוך - אצלו בעוד שהשמחה שלו עוברת לאחרים, באיבוד הרגישות הרוחנית, ובעוד עניינים שמהותם היא שפיכת מזלו וגורלו הטוב, החוצה. השפעת פעולה נוראה זו על איבוד המזל, נרמז בראשי התיבות של המילים: מוציא זרע לבטלה.
ועוד מובא בזוהר:[12] "כל מאן דאפיק זרע לבטלה, לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע [לא זוכה לראות פני שכינה ונקרא אדם רע]. דכתיב:[13] כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, לֹא יְגֻרְךָ [לא יגור במחיצתך] רָע". ומה גרוע יותר מלהיות מרוחק מאור הבורא?
רק כאשר האדם נוהג כפי הרצון האלוהי, לשאת אשה ולחיות איתה בטהרה כראוי, מקיים הוא בכך מצוה - גם בשעה שבודאי לא יווצרו ילדים מאותו מעשה החשוב כשלעצמו.
נמצא שמצוות שמירת הברית מסייעת לאדם עוד בהיותו בעולם הזה. הן בבריאותו הגופנית והן בקבלת השפע הטוב המגיע לו ולעולם. וגם אם הורגל באיסור מחוסר ידיעת חומרת הדבר, לאחר שיודע הוא כי פעולתו מנוגדת לרצון הבורא וכי בכך עובר הוא איסור חמור וגם מזיק לעצמו ולעולם, ייקל עליו לעמוד בניסיון ובודאי יהיה בכוחו להתגבר על יצרו הרע ולהרוויח גם בריאות ורוגע בחייו בעולם הזה. לפיכך, ישמור האדם על עיניו ועל מחשבתו שלא לגרות את עצמו בהסתכלות ובהרהורים בדברים האסורים. והמסייע ביותר לעניין זה הוא שבכל זמן פנוי ישתדל להעסיק את מחשבתו בדברי תורה, אשר עליה נאמר:[14] "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד". וכשעושה כן, רגוע הוא ושליו, שמח וטוב לב - גם בעולם הזה.
[1] ויקרא יט, כז.
[2] שלחן ערוך יורה דעה סימן קפא, ג. הלכה זו היא מקור מנהגם של יוצאי תימן וחלק מיוצאי אשכנז להאריך את פאותיהם להידור מצוה, על אף שהאיסור חל רק על גילוחם לחלוטין.
[3] שלחן ערוך אבן העזר, סימן כג, א-ב.
[4] רמב"ם הלכות דעות פרק ד, יט.
[5] "הרפואה הסינית - הספר השלם", עמ 62.
[6] רמב"ם הלכות דעות פרק ד, יט.
[7] סוכה נב, ב.
[8] בראשית לח, ט-י.
[9] נדה יג, א.
[10] עיין בספר "המהפך" פרק "הזרע והמבול".
[11] תיקוני הזוהר דף נד, א.
[12] זוהר אמור דף צ, א.
[13] תהלים ה, ה.
[14] משלי ה, יט.
