הבוקר כשהנחתי תפילין, מלאכים רקדו בשמים.
לא בגלל שנהייתי דתי יותר, אני תמיד דתי אותו הדבר.
המלאכים שלי לא עסוקים בשכר ועונש, אלא בחיבור וניתוק. בכאב ובשחרור.
כשאתה לא עושה דברים לא בגלל שאתה לא מאמין בהם, אלא בגלל שהם כואבים לך, אף אחד לא שופט אותך. אבל אתה שופט את עצמך.
ויום אחד אתה קם בבוקר ומקבל את עצמך. קם ומחבק את החולשות שלך. קם פחות שופט. פחות שפוט.
אז אולי זה רק ליום אחד. אולי מחר שוב תקום אל תוך חור שחור, תחזור לבריחה המתמדת שלך, אבל היום קמת טוב יותר.
היום הנחת תפילין, לא כי אתה דתי יותר מאתמול, אלא כי טוב לך יותר מאתמול. התפילין לא נראו לך חבלי חנק.
אלוהים לא היה צורב. יכולת להתחבר. הסכמת להתעטף ולהתחבק.
מלאכים רקדו בשמים. אלוהים שלך צחק. ממזמן לא אכפת לו אם אתה עושה או לא עושה את הדברים שלך מהמקום הדתי. הוא מבין אותך יותר ממה שאתה מבין את עצמך. הוא יודע את התהליך שלך ואוהב את הקצב שלך האיטי והמדוד.
אבל הוא חיכה, בסוף הוא חיכה. היד שלו תלויה באויר לחיבוק, אבל הוא יודע שאתה עדיין חסר אמון, מפחד מחיבוק דוב, מעניבת החנק.
הוא לא נבהל, הוא לא נפגע. הוא רק מחייך עם על צעד שלך לעבר השפיות שלך.
כל יום, כל פעם, כל דבר טוב שאתה עושה לעצמך, הוא הראשון שמחייך.
מחר גם תחייך אתה אל עצמך.
תרקדו מלאכים. תרקדו. יש עוד מלאך אחד קטן ששמח היום.
