במאמר זה:
פוי' זה פורנוגרפיה
או' זה אוננות

מאמר זה מנסה לתת תשובה לשאלה ששאלתי במאמר "מה אם התורה אומרת שזה בסדר ליפול להתמכרות", הנה הקישור למאמר זה, ומומלץ (אך לא חייב) לקרוא אותו לפני שאתם קוראים את המאמר הזה.

gye.org.il/forum/18-%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%A6%D7%99%D7%98%D7%95%D7%98%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D/113699-%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%9D-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%94-%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%AA-%D7%9C%D7%99-%D7%A9%D7%96%D7%94-%D7%91%D7%A1%D7%93%D7%A8-%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%9E%D7%9B%D7%A8%D7%95%D7%AA-

מהי ההתמכרות ? 

האם זה התחושה הזאת, חסרת השם, של הרצון הזה לבלוע כמה שיותר פוי' ? 
אבל למה התחושה הזאת התחילה בכלל ? 
הרי שהייתי נער  ורק התחלתי להתעסק בפוי', לא היה לי את התחושה הזאת, כי לא ידעתי אפילו מה זה פוי', אז מה עשיתי כבר אז, בתור ילד, שגרם לי ללכת לשם ?

חשבתי על השאלות האלה הרבה, והגעתי לכמה מסקנות, אותם אני יישתף:
מבחינתי, אני אדם בלי הפתעות - אני מכיר את היכולות שלי, את האפשרויות שלי, ואני מבין פחות או יותר מה אני יכול לעשות ומה אני לא יכול.
אבל, בכל המערכת המורכבת והגדולה של הגוף שלי, תמיד היה איזה משהו שתמיד הפריע, תמיד הציב סימן שאלה, ותמיד היה גורם לא צפוי, גורם מעצבן.
לדבר הזה קוראים הרגש.

הרגש הפריע לי הרבה מאוד בחיים, אפשר לומר שאני די שנאתי אותו - הוא הפחיד אותי כשהייתי צריך להיות אמיץ, הוא גרם לי להשתוקק למשהו שאסור לי להשתוקק אליו, הוא גרם לי לכעוס שהייתי צריך להיות שקול ורגוע, הוא גרם לי לקפוא שהייתי צריך לרוץ.

אבל סתם כך, אפילו אם הייתי אדם ששולט ברגשות שלו לחלוטין, עדיין הייתי מסתכל על הרגש הזה שבתוכי בתמיהה קלה, כאילו אני אומר לו "בשביל מה אתה פה בכלל ? מה הקטע שלך ?"

בכל מקרה, אחרי שהגעתי למסקנה שזלזול או התעלמות מהחשיבות של הרגש בחיי הוא דבר מתבקש, וכאשר הגעתי למסקנה שהדת לא סותרת את המסקנה הראשונה שלי, אלא אדרבה, לכאורה מעודדת אותו, התחלתי לעשות את הדבר שאסור היה לי לעשות אותו, התחלתי לנסות לדכא, לחבל, לנתב ולסדר את הרגש שלי, כך שלא יעמוד יותר בדרכי.

אני יעשה את זה באופן יותר מדויק: 
התמכרות זה ניסיון להשתיק רגשות שלא רצויים לך, ולהעצים כאלו שרצויים לך.
התמכרות זה ניסיון לעצב את הרגשות שלך לפי מה שאתה חושב ש"נכון", במקום לקבל אותם כפי שהם.

היה לי קשה לתפוס את זה בהתחלה, הרי הרגש הוא, כך למדתי, כלי לשרת אותי, כלי להשתמש בו שאני צריך ולזרוק אותו שאני לא צריך, בעבודת ה' שלי או בעבודה הרגילה שלי, עצם המחשבה שיש לטפל ולדאוג לרגש כאילו הוא יצור חי שצריך התחשבות משלו, הייתה מוזרה בעיניי.

לצערי, אחרי הרבה זמן בו עיצבתי כרצוני את הרגש שבתוכי, מנסה לדכא את החלקים שצועקים שרע לי, או פשוט להתעלם מהם בבוז, או פשוט להיות אדיש אליהם, לנצל אותם כרצוני, ולזרוק אותם שהם היו צריכים אותי, גיליתי שאני לא אלוקים, ואם אני בוחר לעצב את הרגש כרצוני, יש לזה השלכות, יש לזה מחיר.
גיליתי שאלוקים ידע טוב מאוד מה הוא עושה שהוא עיצב את הרגש שבתוכי, ואני, שניסיתי לסתור את בריאתו שבתוכי, גיליתי מהם מאוד כמה אני (לא) חכם, ליד אדון החוכמה.

אני נשוי:
קל להסביר זאת הרבה יותר כאשר אתה אומר, שכל אדם, רווק או נשוי, בעצם כבר היה נשוי מהרגע שנולד.
הוא היה נשוי לאישה שבתוכו, האישה המרגישה שבלב.
ונישואים זה קשה ! זה קשה להיות נשוי, לתת לאשתך להתבטא, לזרוק סירים לרצפה, לבכות לך, או סתם להיות עקשנית על משהו, כל זה בלב הקטן שלך, בזמן שאתה משתדל למלא את הצפיות של הרבנים, של המורים, של ההורים, של אלוקים, והיא ? היא אכפת לה רק מעצמה, כך אתה אומר לעצמך בכעס.

ובגלל שהיה לי קשה, או סתם בגלל שלא הבנתי כמה שנישואים הם חשובים, וכמה חשובה אישתי שבלב, התחלתי לדכא אותה לאט לאט – מנסה להסתיר את החלקים הפחות נעימים שבה – הפחד, הבושה, האשמה, הקנאה וכל השאר, ומנסה לעורר את החלקים הנעימים ביותר – התאווה, התשוקה, ההתלהבות, הסקרנות.

התורה:
לכאורה, התורה הייתה אמורה לעצור אותי בשלב זה, ולומר לי בתקיפות "עד כאן, אתה לא פוגע באשתך שבלב"
אבל התורה (בעיניי) לא ראתה בשלילה מעשה של דיכוי אשתי שבלב, אלא אמרה: "הרגש מעניין אותי כקליפת השום, אותי מעניין רק תוצאות - תורה ומצוות"
"לכן, לא משנה לי כלל מה אתה עושה - כל עוד אתה מרוויח עוד תורה ומצוות, אז זה בסדר"

יתרה מזאת - התורה יצאה במפורש נגד רגשות מסוימים - הקנאה, התאווה, הכבוד, הכעס, השנאה, ועוד ועוד, מה ברור יותר מזה ? התורה רוצה את הרגשות האלה מעוכים, מתים, גמורים, כאילו לא היו פה אף פעם.

אז למה לבלבל את המוח על הרגשות שלי ? למה לבלבל את המוח על אשתי שבלב ? הרי אם התורה רוצה תורה ומצוות, אני ייתן לה תורה ומצוות, ואם רגשות יעזרו לי בזה - אז מצוין, ואם לא - אז שיושלכו לפח מצידי.

ככה אני חשבתי, וככה, אני סבור, הרבה מאוד חושבים.

אבל מי שחושבים ככה, טועים לדעתי, טעות מרה וענקית. במאמר זה אנסה לשכנע אותכם בגודל הטעות הנוראית הזאת.
כדי להבין את זה, אני יביא לכם חידה שהרבה מכירים:

מכירים את החידה הבאה: זאב, כבשה ועלה חסה נמצאים בצד אחד של הנהר, וצריך להעביר אותם לצד השני.

הבעיה: אם העברת את הזאב, הכבשה נשארת לבד עם החסה ואוכלת אותו. אם העברת את החסה, הזאב נשאר לבד עם הכבשה ואוכל אותה.

נעזוב שנייה את פתרון החידה, ונתמקד בחידה עצמה, ונשנה אותה למקרה שלנו:

השכל שלך והרגש שלך וספר תורה עומדים בצד אחד של נהר החיים, ואלוקים דורש שנעביר את שלושתם.

אם נעביר רק את הספר תורה  - השכל שלך יאכל את הרגש.

אם נעביר רק את השכל – הרגש יאכל את ספר התורה.

בלי לדבר על הפתרון כרגע (ובלי להתווכח מי יאכל את מי) אני רוצה שתבינו נקודה מסויימת - אלוקים רוצה שנגיע לקו הסיום של מירוץ החיים לא רק עם תורה ומצוות, אלא גם עם הרגש שלנו, הרגש הרגיש והפגיע שלנו.

שימו לב:

אדם שקורא את מה שקראתי עכשיו, בטח מרגיש משהו נעים – תחושה של עניין, של סקרנות, של צפייה לראות מה אני יכתוב עוד, כל אלו הם מה שנקרא: "רגשות", וברגע זה ממש, האדם שקורא את מה שיש לי להגיד נוטה לומר שאני צודק, שצריך את כל הרגשות, כי ברגע זה, הוא מרגיש טוב, זה פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני חושב שזה נכון.

אבל אני שואל אותך עכשיו, האדם שקורא את מה שאני קורא עכשיו, מה ייקרה אם לא תראה פוי' חודש, ולא סרטים של הוליווד, ואתה משועמם, ומדוכא, וחסר תחושה של חיות, ושוכב במיטה ואין לך אפילו חשק לקום להכין כוס קפה, כי אין לך סיבה לעשות כלום, גם זה רגש – האם גם אז תסכים איתי ? או שכבר לא כל כך ?

אתה עומד מול מאתיים איש, כולם מחכים לשמוע מה שיש לך להגיד, אתה מפחד, אתה מזיע, אתה רועד, הקול שלך מגמגם, ובאותו רגע אתה שונא, שונא, שונא את הדבר המטומטם הזה ששמו רגש, ומוכן לחנוק אותו, רק שייראו לך את הצוואר שלו ואתה חונק, האם גם אז תסכים איתי ? או שכבר לא כל כך ?

אתה מרגיש צורך עז וחם לפתוח את המחשב, להיכנס לאינטרנט, ולצרוך פוי', זה פשוט בוער בך, זה כל כך חם, זה כל כך נעים, זה כל כך טוב, האם גם אז תסכים איתי שצריך את כל הרגשות ? שצריך לבטא את כולם ? שצריך לתת להם להתבטא, ללא שום התערבות מצידך ? להגיד להם "את, אשתי שבלב, אני אוהב אותך, ואני מוכן לתת לך להתבטא איך שאת רוצה, אפילו שאני נחנק מתאווה חמה ברגע זה ממש, ואסור לי לממש את הרגש שאת הדלקת בתוכי"

נקודה למחשבה.

וזה בדיוק האתגר הגדול, לומר שצריך את כל הרגשות שלך, זה קל כאשר הרגשות הם נעימים או לא מביכים אותך, אבל כאשר הם כן, פתאום זה כבר ממש ממש ממש לא ברור.

אותו דבר לגבי חיי נישואים, עם אשתך או עם אשתך שבלב – כאשר הם נעימים (בזמן החתונה, בזמן שאתה מגיע לאירועים עם אשתך הנאה ונהנה מהסטטוס החברתי של איש נשוי, או בזמן שאתה נהנה מקיום יחסים, או בזמן שאתה נהנה מבדיחות שלה , או בזמן שאשתך נחמדה אליך, או בזמן שאתם נהנים משיחה מעניינת) אז אתה מרגיש שנישואים זה רעיון לא רע בכלל.

כאשר התשוקה המינית לאותה אישה דוהה, כאשר אתם רבים, כאשר היא עושה דברים שמרגיזים אותך, ויש מצב שבצדק מרגיזים, כאשר אישתך מביכה אותך בפומבי – מקיאה מול כולם, מזמרת בקול מזויף מול כולם וכו' - פתאום הנישואים נשמעים כמו רעיון לא משהו.

ההתנהלות בין הגבר המחליט, לאישה המרגישה שבלב:

אז איך מתנהלים, כאשר האישה המרגישה שבלב חשה משהו, כמו פחד, ואילו הצד המחושב בך יודע שאסור לך לברוח ?

התשובה פשוטה – תן לאשתך שבלב להרגיש מה שהיא רוצה, אבל אל תברח.

במילים אחרות – תן ללב שלך, לאישה שבלב שלך, להחליט איזה רגשות להרגיש, אבל תמיד תמיד תעשה מה שאתה חושב בראש שצריך לעשות.

הבעיה היא, כמובן, שאנשים לקחו את המשפט הקודם שכתבתי, וראו בזה אישור חופשי לדכא את הרגש שלהם – הרי, הם טוענים, האישה שבתוכי מרגישה משהו, אבל היא טועה ! האיש החושב שבתוכנו החליט אחרת, והוא הרי צודק, הרי אם מישהו חשב א' (האישה שבלב), ומישהו חשב ב' (הגבר החושב), ובסוף ביצענו את תוכנית ב', אז מי שחשב א' טעה !

התשובה היא שזה לא נכון, רגשות, מטבעם, הם בעלי אמת עמוקה יותר מהצדק החד פעמי של אירוע מסוים, אני יודע שזה תשובה מעורפלת, אבל קשה להכניס את הרגש להגדרה ברורה, אולי תקראו עוד ותחליטו לבדכם מה הדרך לענות על השאלה הזאת.

אז מה עושים בתכלס, אחרי כל המילים היפות שלי ?

 דבר ראשון, מכירים בכך שהמילים היפות שלי לא יעזרו כלל להוציא אדם מכור לפוי' מהפוי', לא לזה הם נועדו, והם לא יעילים לכך כלל.

אדם שחושב שאחרי שייקרא את זה הוא יימצא את כוחות הנפש לצאת מהפוי' טועה, אדם כזה חייב למצוא אמצעים אחרים לצאת מהפוי', יש באתר הזה בשפע.

אז מה אני כן יכול להציע ? או ליתר דיוק למי אני יכול להציע את המילים הללו ?

התשובה פשוטה: אני יכול להציע אותם לאנשים שכבר יצאו מהפוי' ונקיים יותר משבועיים בערך, אבל נכנסו לעולם מבלבל, עולם בו כל כך הרבה דברים מנסים לגרום להם להשתיק את הקול המציק הזה בלב שאומר לך דברים בזמן הלא נכון, או בטון הלא נכון, או במקום הלא נכון, פשוט קול מעצבן, מציק, שעוצר את ההתקדמות שלך, שכדאי (כך ניתן לחשוב בטעות) להשתיק אותו לנצח.

מה שאני מנסה להציע זה, דרך לתפוס את החיים בצורה כזאת כך שתבין את החשיבות העצומה של הרגש בחיים שלך, ואת ההשלכות הקשות שיהיו לך אם תחליט להיכנס לקרביים של מערכת הרגשות שלך ותתחיל לשנות שם דברים בצורה מלאכותית.

אני לא מציע לך דרך לצאת מההתמכרות שלך, אבל אני כן מציע לך צורת חשיבה שונה (שייקח לך כמה שבועות/חודשים לתפוס), שתמנע ממך להיכנס להתמכרות חזרה.

במילים אחרות, אחרי שנפרדת מהאישה המלאכותית שיצרת מהחלקים של אשתך האמיתית, כעת אתה נפגש עם אשתך האמיתית כל יום, בלי סינון ובלי דרך להקל על כך, כל יום.

במילים אחרות, אחרי שיצאת מהדרך הרגילה שלך ( לדכא ולנתב מחדש את הרגש שלך בכל רגע) וכעת אתה נפגש עם הרגש העירום והפגיע שלך, בלי שום חוצצים ובלי שום הגנה או הסתרה...

זה קשה, כי עכשיו אתה נכנס לחיי נישואים אמיתיים, וזה קשה.

מה שאני מציע לך להבין זה, שהדרך שלך להשתיק את הרגשות שלך ולנסות להציג את אשתך שבלב באור אחר, נעים יותר לך, זה שקר, ושקר רע מאוד. ואין שום דבר טוב שיצא משקר.

כי אשתך שבלב, זה אשתך שבלב בלי כל הפלאפונים, והסרטים, והסדרות, והמשחקים, והפוי', ואם אתה מציג אותה בפריזמה שלהם, אתה מציג אותה בצורה שקרית.

זה כמו שמישהו יסתכל על סרטון פוי' ויחשוב שזה המהות של האישה והנקבה, או ייקח את הדבר שהוא רואה בסרטון פוי' וינפח אותו מעל לכל פרופורציה מעבר לחשיבותו האמיתית.

קל להסביר את זה באמצעות איפור ומייק אפ אצל נשים – הנשים יכולים בקלות להשים איפור, מייק אפ, שפתון, ודברים מעין אלו, על מנת ליצור מצב בו חלקים מסויימים אשר היו מוסתרים יובלטו, וחלקים אשר בלטו יוסתרו, והמכוער יתייפה, והיפה יתכער, והצעיר ייתבגר.

אבל זה שקר (ובמקרה הזה, שקר לא מזיק), כי זה לא הפרצוף של הנשים הללו באמת, זה פשוט לא.

אותו דבר עם הרגשות שלך – אתה יכול, כגבר, להשים מייק אפ, איפור, שפתון ודברים כאלו על הפרצוף של אשתך שבלב, ולשנות אותה, כך שהמודגש ייעלם, והנעלם יודגש, אבל זה שקר, זה לא באמת פרצופה, והעובדה שאתה משתמש בשקר תוביל לדברים לא טובים כלל.

שימו לב 2:

נניח שהשתכנעתם, ולו במקצת, בהקשר למה שאמרתי, בקשר לכך שאתה נשוי כבר, לכך שאתה לא הערכת את אשתך שבלב, ובגלל זה הדרדרת לאן שהדרדרת, ונניח שהחלטת מעכשיו, החלטה נחושה – להעריך את אשתך שבלב, אתה מעריך שהולך להיות ימים קשים לפניך, אבל אתה מוכן להם, אתה מניח שחיי נישואים זה לא דבר קל, אבל אתה מוכן לזה, מכין את עצמך כאילו אתה הולך בקרוב לספוג את המכות של חייך, אבל למען מטרה טובה.

מה הטעות ? הטעות היא ששכחת שאתה הגבר, ולגבר יש מטרה נעלה ביותר – להשיג כמה שיותר עונג, העונג האיכותי ביותר.

בכך שאתה "מכין את עצמך" בהכנה על מנת "לכבד את אשתך", שזה הולך להיות "עסק קשוח מעכשיו והלאה", אתה מתכחש למטרה האמיתית של ישותך – להשיג כמה שיותר עונג,

ההסתכלות שלך לזמנים מהרגע שאתה באמת חי עם אשתך שבלב היא לא זמנים שמעכשיו הם עם פחות עונג – אלא עם יותר עונג, זה המטרה.

ההסתכלות שלך צריכה להיות שבעתיד אתה לא הולך לקבל עונג ברמת איכות מופחתת, אלא אתה שואף לעונג ברמת איכות מוגברת.

ההסתכלות שלך צריכה להיות כך שפוי' הוא פשוט לא מספיק כיף ומענג, אתה רוצה עוד עונג – וכדי לעשות את זה אתה רוצה, אתה ממש רוצה, להתחתן עם אשתך שבלב.

הגבר צריך לראות את חידוש הקשר הבריא עם אשתו שבלב, בפריזמה של אנוכיות טהורה: לראות את זה כאמצעי לעונג רב יותר.

להתכחש לאנוכיות הזאת (של הרצון להשגת עונג) שקיימת בתוכו, לדחות אותה כרעיון לא-רוחני, או גרוע יותר, לתפוס את הרעיון של הנתינה (הרגשי והנשי) כמטרה היחידה של החיבור עם האישה, הוא דבר גרוע, עם תוצאות גרועות.

כמובן, שיישאלו – איך זה מתחבר עם העובדה שאמרנו שלאישה יש משהו שלנו אין ? פילוסופיה ודרך חיים של נתינה ? לכך שהנישואים עם האישה שבלב נועדו על מנת לקבל קצת מפילוסופיה זו ?

כדי לענות, נמשיל זאת לשני סוחרים שמחליפים סחורה – סוחר א' שיש ברשותו ג'ירפה ממש רוצה את היהלומים שיש לסוחר ב', האם סוחר א' יהיה שוטה לזלזל בג'ירפה שיש לו כעת, רק בגלל שהוא הולך להחליף אותה ביהלומים ? בוודאי שלו.

סוחר א', במהלך המסחר, יהלל וישבח את הג'ירפה שלו עד בלי די, וגם ירגיש שזה נכון, הוא לא יזייף את זה, הוא באמת חושב שהג'ירפה שלו ממש טובה, אבל זה לא מונע ממנו להחליפה תמורה היהלומים הללו.

אני ייתן תשובה עמוקה יותר:

מה זה להתחתן בעינייך ? או ליתר דיוק: מה האישה מרוויחה מזה ? ומה הגבר מרוויח מזה ?

הרי המטרה של הנישואים היא להרוויח מטרה כלשהיא, מהי המטרה הזאת ?

בעיניי, המטרה של הנישואים היא לספק סחר חליפין, של רעיונות: לכל צד יש פילוסופיה אחרת, וכל אחד שואף להבין ולתפוס את הפילוסופיה של הצד האחר, מתוך רצון טהור לשכלל ולפתח עומקים ואפשרויות רבות יותר בפילוסופיה של עצמם.

וזה הסיבה למה הם מעריכים כל כך את הפילוסופיה של הצד השני.

כל אדם רוצה, שיסתכלו עמוק לנפשו, למחשבות הכי פרטיות שלו, לרצונות הכי בסיסיים שלו, ולהגיד "וואו, זה מדהים, אני רוצה את זה, ואני מוכן לעשות הרבה כדי להשיג את זה, ואני רוצה לעשות את זה מהסיבות הכי אנוכיות שלי"

(למשל – שיעור ריקוד, גבר טיפוסי יגיד שזה שטות, אבל גבר שמעריך את האישה, יודע שהיא אוהבת לרקוד (בדרך כלל), וינסה להשקיע את זמנו במשהו כזה, כדי להראות לה שהוא מעריך את מה שיש לה להציע כל כך שהוא הלך והשקיע זמן וכסף על זה, כמובן שזה צריך להיות הרעיון, יש גברים שמשתמשים בידע הזה על מנת להמשיך את הדרך של הפילוסופיה שלהם, שזה קיים יחסי מין עימה... )

ההשערה שלי שלנשים זה קל יחסית – הם משקיעים הרבה יותר זמן, מאמץ ומחשבה על הנישואים הקרבים או הקיימים מאשר הגברים,

הם מייפות את עצמן – כדי לבטא את ההערכה שיש להם לתכונה הגברית הזאת, לכבוש עונג, וכמה שיותר, וכל גבר יודע שכמה שיותר יופי, ככה יותר עונג.

לגברים, מצד שני, זה עבודה הרבה יותר קשה – לא פשוט להבין, ועוד יותר מזה לא פשוט להעריך, את הדבר העצום הזה שנקרא הפילוסופיה של האישה, הדבר שמניע אותה,

אז למה אנשים בכל זאת מתמכרים ?

יש כמה תשובות לעניין, אבל יש אחת שהיא פשוטה ביותר – למה לא ? מה יש ברגשות הללו שכל כך חשוב לשמור עליהם ולא להשתיקם ? ניתן לגלוש בקלות (גם אם הילדות שלך הייתה יפה וטובה, בלי טראומות למיניהם, אחרי ש"סוד הכניעה" כתב שאין לו טראומות מהילדות בהתכתבות בינינו בפורום, (חפשו את זה אם אתם רוצים) פתאום קלטתי שאין צורך בטראומה כדי להסביר התמכרות, כפי שחשבתי בעבר ) למחשבה שהרגש זה סתם קשקוש שאפשר וצריך להתחיל לשנות ולהתערב בו ויפה שעה אחת קודם.

ניתן בקלות להחליק למחשבה, שאם אתה נמצא (למשל) בבית, שכונה, או אפילו מקום עבודה אלימים, אזי הם לא הבעיה באמת, אלא הבעיה היא הפחד שנוצר על ידי מקום העבודה/שכונה/בית אלימים, וכשזה קורה, אזי כל התשומת לב שלך ממוקדת על לשנות את רגש הפחד שלך ולבטל או לעוות אותו.

אפשר ליפול לתפיסה הזאת בטעות דרך דברים אחרים, קחו למשל את המשפט מעורר המוטיבציה הבא:

"נחישות, זה לעשות משהו, אפילו אם אתה מרגיש שאתה לא רוצה לעשות אותו"

מה שהמשפט (הנכון) הזה אומר זה, שאתה צריך לתת לאשתך שבלב להתבטא, ולהרגיש את הרגש הזה של ביאוס ו"אין לי כוח יותר", אבל במקביל, גם לבטא את הגבר החושב בך, ולעשות אותו כמו שצריך – לקחת את עצמך בידיים כמו גבר, להתרומם מהרצפה, ולהמשיך לעבוד, חרף השעמום והעייפות המכה בך.

אבל מי שמצוי בהתמכרות, ייסתכל על המשפט הזה ויתפוצץ מצחוק ויגיד – "מי שכתב את זה טיפש ! טיפש מטופש ! אני פשוט יתמכר בצורה מסוימת, כך שאני יעשה משהו וירגיש שאני רוצה לעשות אותו ! ואם אני מרגיש רע מזה שאני עושה משהו – אז אני יתמכר שוב ! ושוב ! או שאני יתמכר למשהו אחר שיסדר אותי ...."

האמת שקשה בדיוק להסביר מה בדיוק בעייתי בהתמכרות – הרי אם נסתכל על זה בהיגיון קר, נאמר שהגוף, רוצה עונג, אז ניתן לו עונג – ועונג מיוצר על ידי תמונות של בחורות, היגיון פשוט וקל.

יהיה קל יותר להסביר את זה באמצעות משל – ניתן לומר, באותו היגיון, שכל מה שמעניין את האישה זה נעליים ותיקים, ולכן כל מה שצריך לעשות על מנת לרצות אותה זה לקנות לה נעליים ותיקים, וזה יפתור את הבעיה, וזה באמת פותר, לזמן מה, אבל האישה מרגישה שהגבר לא מעריך אותה באמת במערכת הנישואים שלהם, והיא נשארת עצובה, אפילו שלאט לאט מצטברות לידה הרים של נעליים וגבעות של תיקים (שנותנים לה רק ריגוש רגעי).

כלומר, העונג מבטא הערכה, קצרת מועד, כלפי האישה שבלב, מה שגורם לך לחשוב שמצאת את הפתרון המושלם לחיי ה"נישואים" שלך איתה – תעורר עונג, שזה המקבילה לנעליים ותיקים, והיא תתפייס איתך לכמה שעות, תרגישו טוב עם עצמכם, עד הריב הבא, וחוזר חלילה.

העונג מבטא הערכה רבה כלפי אשתי שבלב, תחת המשקפיים של הפילוסופיה שלי, של הגבר.

נמשיל זאת למשל – גוש סלע רואה מחשב, ואומר בהערכה למחשב "איזה יופי של מתכת, של פלסטיק"

והמחשב ירגיש תחושה רגעית של הנאה.

אבל אחר כך הוא יהיה עצוב, שהרי המהות של המחשב זה לא פלסטיק ומתכת (אפילו שזה חשוב), אלא הסידור המסוים שלהם כך שהוא יכול לעשות אלף דברים שסתם פלסטיק ומתכת לא יכולים לעשות, הגוש סלע פשוט לא הבין את החשיבות והייחודיות של המחשב.

יש עוד הרבה שגיאות שאנשים עושים במערכת היחסים עם האישה בלב אצלם, הנה עוד כמה:

א – אדם מתכחש לעובדה שישותו בנויה על ניסיון לחפש עונג:

אדם כזה מבטל את אבן היסוד של עצמו, ואז אחרי שהוא סיים לבטל אותה, הוא מחפש בבהלה כל דבר לגרום לו להרגיש בעל ערך בדרך הנשית (שאותה הוא מעריך) – לעבוד קשה על מנת לפרנס מישהו, לעזור, לתת צדקה, דברים כאלה.

אדם כזה לא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן בכך, ובסופו של דבר ייפול לפוי' ואו', אשר מתבטאים אצלו בתגובה לניסיון שלו לבטל את הבסיס מאחוריהם.

ב – אדם מודע לעובדה שמהותו הוא למצוא עונג, אבל לא מעריך את המהות הזאת כלל.

כאשר הוא לא מעריך את מהות עצמו, אין לו שום דרך בריאה להתחתן כמו שצריך.

ג – אדם מודע לעובדה שמהותו היא למצוא עונג, ורואה אותה כרעיון היחיד ביקום ששווה משהו.

אדם כזה יזלזל בסתר (לא בגלוי, הרי הוא צריך עונג...) בנשים.

ד – אדם מודע לעובדה שמהותי היא למצוא עונג, ורואה אותה כרעיון היחיד ביקום ששווה משהו, וחושב שהנשים כמוהו

אדם כזה לא יצליח להחזיק דייטים, או מערכות יחסים, כי הוא לא הכיר בערך הסחורה של הצד השני, ולכן הם לא יכירו בערך סחורתו שלו.

ה – אדם מודע לכך שהפילוסופיה שלו יוצרת אצלו חולשה – ומנסה לבטל את הפילוסופיה הזאת בגלל החולשה

הגבר מבקש עונג, זה הפילוסופיה שלו. הבעיה היא שהפילוסופיה הזאת יוצרת חולשה אדירה אצלו – לאישה יש הרבה מאוד עונג למיקוח, ולגבר אין, ולאישה לא כל כך אכפת מעונג כמו הגבר... עמדה חלשה להתמקח ממנה.

קחו את זה ככלל: כל פילוסופיה כלשהיא, יוצרת חולשה כלשהיא.

דמיין שיש יהודי שחושב שהכותל בירושלים זה הדבר הכי חשוב, ויש גוי כלשהוא שמחזיק את השער לכניסה לכותל, וגובה איזה תשלום שהוא רוצה, ליהודי הזה יהיה חולשה אדירה למול הגוי שמחזיק את השערים

מה הגבר עושה בדרך כלל ? הגבר נבהל מהחולשה שלו, ומנסה לפעול ולהראות כאילו לא אכפת לו כלל מהפילוסופיה שלו, ולכן לכאורה הוא לא חלש יותר, איזה טעות....

ו – אדם מודע לכך שהוא ביסודו מבקש עונג, ומעריך תפיסה זו, ומעריך ומודע לתפיסה והפילוסופיה של האישה, אבל טוב לו כמו שזה עכשיו

זה גם אפשרי – אתה מודע לכל זה, אבל אתה אומר – אז מה ? יש לי את העונג שלי שאני מכיר, זה מספיק לי.

להיכנס עכשיו לעסקה מסובכת עם האישה, כדי לקבל עונג בטווח הרחוק ? עבודה קשה מדי, והרבה סיכויים לכישלון, עדיף לי להישאר כפי שזה עכשיו.

התשובה לכך פשוטה – הגבר בנוי לחפש אחר עונג גדול יותר ויותר, הוא לא בנוי להסתפק במה שיש לו,

אם תמרוד באבני היסוד מהם אתה בנוי, אתה מבטל את עצמך, וזה יוביל לכך שלא רק שלא תצליח לקבל עונג נוסף, אלא גם את העונג שיש לך עכשיו תאבד לאט לאט.

הבעיה הגדולה מאוד בזה, שאפשר להיווכח בנקודה שאמרתי (שלאט לאט מאבדים עונג), רק אחרי ש"לאט לאט" מאבדים את העונג שהיה, ולפעמים "לאט לאט" לוקח שנים על שנים.

למה החלטת שדווקא זה הוא הבעיה ?

עשיתי תרגיל פשוט – לקחתי את עצמי, את הגוף שלי, את המחשבות שלי, את כל המציאות שהיא "אני", ועברתי חלק חלק, שואל את עצמי: "האם בגלל החלק הזה אני מכור ? האם בגלל החלק הזה החיים שלי דפוקים ?"

עברתי לאצבעות – יש משהו באצבעות שלי שבגללו אני מכור ? לא.

אולי הכפות רגליים ? הכבד ? הקיבה ? אולי משהו בסנטר ? אולי הריאות שלי לא בסדר ?

ככה המשכתי והמשכתי, עד שהגעתי למוח:

האם יכולת החשיבה שלי לא בסדר ? – היא בסדר.

אולי היכולת שלי לקשר דברים ? להקיש ? להסיק ? – הכול בסדר.

הכול היה בסדר, או מספיק בסדר, עד שהגעתי לרגשות שלי – ושם פתאום עפו לי מהפה אלף טיעונים ועצבים עליו – הוא מעצבן ! הוא לא יעיל ! הוא מטריד אותי ! הוא מטריף אותי ! כל הזמן עושה לי בעיות ! אף פעם אי אפשר לתקן אותו – תיקנת משהו אחד – ואלף בעיות אחרות צצות באותו נושא ! וכו' וכו'

אחרי שאתה מגיע לנקודה שאתה מבין מה לא מושלם בחיים שלך, בצורה מהותית, עמוקה, משהו שאתה לא מבין, משהו שאתה לא מצליח לחבר סוף סוף ולתקן, אתה מתחיל לבדוק אותו לעומק.

הערה: שני הדברים הבסיסיים שלך שאתה מכור, שני הדברים הבסיסיים שאתה לא מכור:

שמתי לב על עצמי, שאחרי שאני קורא מאמר (או בדרך כלל כמה מאמרים) טוב של gye, או שומע הרצאה מעוררת מחשבה מהרב שלי, או שומע מוסר משיעור מוסר מיוחד בישיבה, או ספר על מוטיבציה, או רואה סרט על אנשים שעובדים קשה, או סרט על אנשים שמאמינים במשהו ופועלים למענו, או סתם סרט טוב, או משחק במחשב, או אפילו אחרי שקראתי את המאמר הזה ממש, אזי המוח שלי הופך להיות מחודד יותר, ברור יותר על העולם שסביבי – ואז המטרה שלי הופכת להיות פשוטה יותר: ברור שלקום כל יום בבוקר ולעבוד וללמוד זה הכי חשוב, ברור שלהילחם על העקרונות שלך זה חשוב, ברור שלהיות איש טוב ועדין וטוב לב זה הדבר הכי חשוב בחיים, ברור איך אני עכשיו יילחם בתאווה, או שפשוט אתה במצב רוח טוב ומסוגל בכלל לזוז ולפעול ולתכנן כמו שצריך, וככה אתה מלא רוח טובה כזאת שמניעה אותך, ולמשך כמה שעות או ימים, הכול טוב.

אתם בטח מכירים את התחושה הזאת.

אבל אתם יודעים מה קורה אחרי כמה ימים או שעות ? כל המסקנות ההגיוניות מאוד שהגעתי אליהם בורחות לי, כי הזיכרון שלי לא יכול להחזיק תחושה או אפילו רוח אדיאולוגית (שנניח קיבלתי מאיזה סרט מעורר השראה) לאורך זמן, פשוט בגלל שאי אפשר לשמור עליהם. ואז מה קורה ? דבר ראשון אתה מבואס-מבוהל, כי היה לך דרך ברורה ופשוטה לקיים את החיים שלך אחרי המוטיבציה והאנרגיה הרוחנית שקיבלת, ואילו כעת אתה פתאום חי לך בענן של אי וודאות ! אתה מרגיש מנותק, מרגיש כאילו אתה מרחף בחלל, מבוהל מכך שהרוח שנכנסה בך נעלמה, שהעקרונות הברורים והצלולים שהנחו אותך התפוגגו.

הדבר השני שקורה זה הדבר הכי מעניין - המוח שלי מאתחל את עצמו לדבר שבאמת הוא מכוון עליו, וכל הלקחים היפים שלמדתי מהרשימה שפירטתי פשוט מחליקים להם (אני לא זוכר אותם, הרי אמרתי, אני לא יכול להחזיק תחושות כאלו לאורך זמן), ורק זה נשאר.

ומה זה "זה" ? שני דברים:

1.       רצון עז לקבל הערכה ואישור של בני אדם, התמכרות לבני אדם.

2.       חרדה מהרגע בו אני יפסיק לקבל הערכה ואישור של בני אדם.

כן, זה מה שהמוח שלי מאתחל את עצמו אליו כל פעם שכל הלקחים היפים הללו מכל מיני סרטים, סדרות, משחקי מחשב, ספרים, סרטונים, פשוט מחליקים להם מהראש. הוא פשוט מחזיר את עצמו לשאלה הבסיסית הזאת:  "כמה בני אדם מעריכים אותי ? ואיך אני יכול להגדיל את ההערכה הזאת ? והאם יש סיכוי שזה ייפסק ?"

מדהים, והאמת שאני יכול להבין למה – זה דרך מאוד מאוד טובה לכאורה לנהל את עצמך, הרי אם תנסה לרדוף את הערכתם של בני אדם, אתה תצטרך לעבוד קשה ולהצליח בכל מיני דברים בשביל זה, וככה אתה תתקדם ותעלה !

זוהי הדרך בה המוח שלי מנהל את כמות הרגשות העצומה שמתנהלת בי, הוא מחזיר אותי לדבר הזה שלימדתי את עצמי להתמכר אליו מגיל עשר – התמכרות לבני אדם, וכך הוא מנתב ושולט על הרגשות.

אפשר למצוא את האיתחול של המוח של כל אחד יחסית בקלות, פשוט צריך לשאול אותו: "כאשר אתה נתפס לא מוכן, הכי לא מוכן שאפשר, איך אתה מגיב ? על מה אתה חושב ברגע זה ? על בסיס מה ?"

לכן, המסקנה ההגיונית שנשארה לי היא, שאם אתחול של המוח מוביל לרצון עז להשיג משהו, ולחרדה שהמשהו הזה יפסיק, אז אני צריך להמשיך את אותו קו, ולפעול לפיו. ככה המוח שלי עובד, מה לעשות, אני לא המצאתי את החוקים, אני פשוט ממשיך אותם.

לכן, אני מנסה לגרום לכך שהמוח שלי יאתחל את עצמו לשני דברים אחרים:

1.      רצון עז להפסיק להשתיק את אישתי שבלב באמצעים שעומדים לרשותי. ולתת לא להתבטא.

2.      חרדה גדולה מכך שאשתי שבלב תושתק.

שימו לב, שהכלל הזה חל גם על המאמר הזה – לא משנה מה אתם מרגישים אחרי המאמר הזה, זה ייעלם, זה ייקח כמה שעות או שבוע, וזה ייעלם, מה שיישאר אולי מהמאמר שכתבתי פה יהיו דברים לוגיים שכתבתי, לא רגשיים.

אחרי שזה ייקרה (ואולי זה ייקרה עכשיו בגלל שביאסתי אתכם בגלל כל מה שכתבתי כאן בסוף), שימו לב לעצמכם, שימו לב לאן אתם נסחפים כאשר הרגש שהתעורר מהמאמר שלי נעלם, שימו לב על מה המוח שלכם ממוקד כעת.

זהו זה, זה כל מה שרציתי לכתוב בינתיים, תכתבו את הערותיכם, אבל אני מבקש מאוד – אל תקפצו ישר להגיב, תחשבו קצת, תקראו מה שכתבתי יותר מפעם אחת, אנחנו מתעסקים בדברים חשובים כאן, לא רק לנו, אלא גם לאנשים שיבואו אחרינו לאתר הזה וייעזרו במה שכתוב פה כדי לצאת מההתמכרות או הנפילות, אז תנסו להשקיע קצת זמן לפני שאתם עונים.

אולי יש אנשים ששואלים למה אני מפרסם את הדברים הללו כאן, התשובה היא פשוטה – הפורום הזה הוא הפורום הכנה ביותר שקיים בעם ישראל, אף אחד לא מסתיר פה כלום – כולם כותבים פה על הבושה הכי גדולה שלהם ועל המאבק הכי בסיסי שלהם, ואמת זה כוח אדיר.

robinhood כתב on 17 אוק' 2018 16:57:

מתוודה ומודה שלא קראתי הכל. רפרפתי מעט על הכל, זה כן.
לא הבנתי למה בעצם צריך להרוויח תורה ומצוות? למה הקב"ה רוצה שיהיה לנו טוב בעולם הבא? מה אכפת לו בכלל?

עוד נקודה אצלי היא שאני חושב שאין שום פסול בכך שביחד עם האמת והטוב יגיע גם הנאה. התורה לדעתי ולהבנתי היא אמת, ובעולם שלנו יש גם בריאה בשם "טוב ורע" הטוב הוא בגדול מה שמוסיף חיים ורע הוא מה שממעט אותו (חיים וטוב, מוות ורע). אם אני מתמכר לאמת ולטוב, שזה תוצר רגשי בסוף, אבל זה מכוון למה שהשכל מבין ויודע וקיבל מאלוהים עצמו שזה האמת והטוב, למה זה רע להינות? האם התמכרות זה רע? לא בהכרח, השאלה היא התמכרות למה.
אני חושב שההסתכלות לא מתחילה בהתמכרות אלא בעולם הערכים המוסרי.
אם זה טוב ואמיתי לעשות חסד, אז אין פסול שגם תהינה מזה. להיפך, זה בעצם מה שישאיר אותך בעשייה הזו מבחינה רגשית. הנה, הרגש נהיה כלי, אבל כלי נהדר. כלי עבודה מדוייק.

אני לא קראתי הכל לעומק ולכן לא יודע עד כמה כתבתי לעניין שכיוונת.. יום נקי שיהיה

wannaStop כתב on 05 ינו' 2019 18:30:



למה אלוקים עשה מה שעשה והכין עולם כפי שהכין ? שאלה טובה, כמו הרבה מאוד שאלות שיש על העולם סביבנו והעולם מחוצה לנו, איך השאלה הזאת עוזרת לי ?

אני חושב שהתמכרות זה רע מאוד, אבל בא נגדיר אותה במדויק: "התמכרות זה התמקדות באדיאולוגיית התענוג, תוך דריסה או התעלמות מקיום אדיאולוגיות אחרות (שאותם לא אגדיר כרגע) ובחשיבות שלהם השקולה לכך של אדיאולוגיית התענוג".
אדם מכור הוא אדם כזה, ולא משנה כמה ייצרח באוויר שהוא מאמין באהבה ובנתינה ובכל השאר - האיבר שלו מספר סיפור אמיתי יותר, ואחר לגמרי.

מיהו אדם נקי ? אדם נקי הוא אדם מאוזן - הוא מכיר בכוח ובעוצמה ובגבורה של אדיאולוגיית התענוג, אך מכיר בכך שקיימים כוחות אחרים בעולם ששווים לאדיאולוגייה זו בעוצמה ובכוח שלהם, והוא מנסה לחיות בשיווי משקל בין כוחות הענק הללו.