דווקא ברגעים של התרוממות הרוח, נראה שהתרוממנו גבוה מדי... עפנו. התפזרנו לכל עבר. במקום נחיתה רכה קיבלנו התרסקות קשה. לרבים מהמכורים זה קורה לא פעם – הכל מקסים, הסיטואציה חיובית, התחושה הנהדרת תורגמה 'לחגיגה' גדולה עם ה... תאווה. פלא, לשם מה לחגוג שמחה גדולה יוצאת דופן, בסדרת פעולות מכאיבות. מאוד.

לא משנה סוג 'ה-היי', הוא יכול להיות דתי – התעוררות עצומה של תפילה מרוממת (נעילה? יש מישהו שזה החזיק לו מעבר לסוכות?!)  שבהם הרגשתי שסר עווני וחטאתי כופרה ו... צנחתי באחת אל קרקע המציאות. לא פעם הייתי 'בהיי' מרגש – הרגע הפכתי לאב, חש בזמן הלידה את מי שהמפתח בידו, התחננתי אליו שלא עוד, שטוף דמע נסעתי מבית החולים ו... טראח. (האמת היא שבפעמים הבאות איבדתי את הניקיון עוד לפני שהיולדת שבה מבית ההחלמה)  מה קורה לי? הרי זכיתי. זה עתה הכנסתי את בני בכורי בבריתו של  אברהם אבינו. משוכנע שבכי התינוק טיהר כל פיסת תאווה ממוחי. שהיתי בפסגה שלא ידעתי על קיומה. זך וטהור כפי שרק מפגש עם אליהו הנביא יכול לזכך. ו... בום. 

ולא, המעבר המהיר 'מהיי לביי' לא התרחש רק בגלל ובזמן השימוש. גם בהחלמה חוויתי טלטלות. במיוחד בתחילת הדרך לפני שהבנתי מה קורה אצלי, כשהייתי זקוק לריגושים. למעשים שיגרמו לי להיות 'בהיי'. לא פעם נדרכתי במכוון כקפיץ, כדי לשחרר בבת אחת את כל המתח... למשל מנהיגה במהירות גבוהה במיוחד, בדיוק כמו נרקומן שזקוק למנת הסם שלו, תרתי אחר מנת אדרנלין שלי... אהבתי לחוש את הדם מכה על דפנות הוורידים ואת הדופק שוצף בעורקים... ומיד לאחר מכן - צניחה אל הריק... אל 'הביי'.

אמנם זכיתי ומעת שעליתי על רכבת ההחלמה לא ירדתי ממנה, אבל תהפוכות ידעתי. לא פעם חשתי מרוקן לחלוטין, גם מיד לאחר רגעים נשגבים. אף אם הייתי מוכה על קדקודי לא יכולתי להסביר כיצד התהפכתי, איך זה שרגע לאחר שבכיתי מהתרגשות של אסירותודה וקירבת הבורא, ממקום מאוד גבוה נוכח ומחובר התאווה שוב הפכה להיות אופציה. ממשית. חוסר שפיות. אין הגדרה אחרת. לצערי פגשתי גם כאלו שלא היו ברי מזל, בלי קשר לזמן ניקיונם ופיכחונם התרסקו מיד לאחר 'היי' גבוה.

המטוטלת הזו הפכה למטרד מציק שסיכן את ההחלמה שלי. כשהתחלתי לנבור הסבירו לי מה קורה לכל אדם בגוף בזמן של התרגשות ואז הבנתי שכמכור עלי לוותר לגמרי על 'ריגושים'. כן, פיזית אני לא יכול להכיל אותם. נורמטיבי יכול לצאת מאיזון ולחזור אליו ככל שיחפוץ, אני לא, הגוף שלי מגיב לזה לא טוב. קחו דוגמא פיזית פשוטה, לאדם שרקד לקול מוזיקה והתיישב לנוח יהיה הרבה יותר קשה להשאיר את הרגל במצב סטטי, ממי שלא השתתף בריקודים, אצל 'הרוקד' בחלק גדול מהמקרים היא תמשיך לקפץ במשך זמן מעצמה... המערכת שלו מכויילת כעת על ריקודים... גם אצלי משהו פנימי במערכת שלי בנוי אחרת, היא ממשיכה לקפץ מעצמה גם לאחר זמן...

ההסבר הפיזי פשוט - הגוף שנהנה מהמצב העכשוי רוצה להמשיך לשמר אותו. אצל מכור, כשמערכת העונג והתגמול נדלקת היא לא נכבית, האינסטינקט שלה יהיה להישאר באותו 'מוד' – ריגוש. תחושת הריקנות היא תוצר של העדר דופמין ואדרנלין, אחרי שהם התפוגגו 'המערכת' רוצה מהם עוד.. יוצא אם כן שהדבר הכי 'טבעי' למכור שמורגל לקבל את 'ההיי' שלו מתאווה הוא לפנות אליה שוב. (במאמר המוסגר אציין שהיה מדהים להיווכח פעם נוספת שהתאווה היא רק הפיתרון לתחושת החֶסֶר של 'ההיי')

עם הזמן גיליתי שיש אצלי גם הסבר נפשי לתנודות הללו. כשרשמתי לפרטים את מהלך העניינים שבין 'ההיי' 'לביי' שמתי לב שבמצבים של התרגשות (פיזית, נפשית, רוחנית) אני כאילו 'נרדם בשמירה', נכנס לשאננות. מרשה לעצמי דברים שבמצב סטטי לא. השיח הפנימי שלי משתנה. המחשבות הדומיננטיות שלי הן – תרגיע. תפסיק להחמיר עם עצמך... 'זה מאחורי', אתה כבר לא... אתה באמת חושב עכשיו על תאווה? אתה מוגן כעת... ועוד כהנה. הצד השווה של כולן הוא שאפשר להוריד את ההגנות.. זו הסיבה שאני מוצא את עצמי בתוך השק פעם אחר פעם.

אחרי הצגת הבעיה, אכתוב מה שעובד לי - אני מתפלל לכח ומחליט לוותר. על ריגושים. על מה שהגוף שלי מקבל מהם. כמו שהסוכרתי מוותר על עוגות והסובל מלחץ דם על מלח.. נכון בתחילה האוכל תפל, אבל מְתַּרְגְלִים וּמִתְּרַגְלִים. כתבתי בעבר על הגמול שיש מויתור על דרמות, כעת אוסיף שלויתור יש גם ביטויים מעשיים. בשלב הראשון, מניעה - לפני אירוע עם סבירות להתרגשות (גם כשהיא נוחתת עלי בפתאומיות יש לי זמן להיכנס לאותה התנהלות) אודה בחוסר אונים. אצור לו"ז מדוקדק. ובלי קשר לזמן פיכחוני לא אזוז מהתכנון המוקדם כמלוא נימה מבלי שאשוחח קודם עם אדם מבין שמכיר את בעייתי. שמתי לב שהספונטניות - רק אלך ל... הופכת אותי.

ובשלב השני, אתפנה לנתינה – להשתדל להתחבר למי שנראה כלא מחובר. להתעניין במי שנמצא בשוליים. אבאל'ה אוהב נמצא שם.. הוא ברא אותי שאסייע לאחרים, שאתן. מציאות חיי הוכיחה שכשאני פועל מתוך איזון יש לזולת הכי הרבה תועלת ממני. עובדה היא שאני הכי מאוזן 'לידו'. כדי להיות לידו צריך לוותר על 'אני'. כי כשאין 'אני' יש הוא. וכשהמטרה היא להיות מאוזן, כדאי לפנות 'למאזן' הטוב ביותר... פגשתי בו בדיוק בין 'ההיי' לביי'... מי יתן ונמצא אותו עכשיו.

חזק מאוד וחשוב מאוד!
האם זה אומר שלא אחווה יותר ריגושים משום סוג?  :-\
או שאולי אפשר לחוות אותם כש"מאירים" בהם חזק את המציאות שאני מכור?  :
בכל אופן, העלית נקודה חשובה מאוד, שכוללת בתוכה את היסוד של להיות מוכן לוותר על הכל למען ההחלמה.
למעיישה - מה עושים בפורים הקרוב? לא שותים בכלל?

תודה לך. שאלות טובות, אענה לך מהחוייה שלי - יש הבדל בין רגשות לריגושים. אתחיל מהרגש (בהחלמה למדתי שרגש הוא גשר בין הרוח לחומר...) ככל שההכרות שלי עם עצמי מעמיקה אני לומד כמה רגש יש בי. לא תמיד יש לי את הידע מה עושים איתו, או איך מביעים אותו אבל ברור לי שזו אחת הצורות שהנשמה שלי באה לידי ביטוי. לא תמיד קל לי עם הרגשות שלי, אני לומד לכבד אותם מבלי שהם ישלטו בכולי ויובילו אותי.

וביחס לריגושים. בחסד גדול מאוד כיום איני מחפש אחריהם. הם מילאו אצלי תפקיד שלהיום אין לי חפץ בו. למרות שאלך עם ילדי ללונה פארק ואעלה אותם לכל המתקנים, בעצמי לא אעלה על שום מתקן שיעלה לי את מהירות הדופק (יש מצב שאעשה באנג'י, רק כדי לעבור דרך הפחד, כמובן שאשאל לפני כן את הספונסר...) הרגישות שלי כל כך גדולה שם, שבפעם האחרונה עליתי עם הקטינצ'יק על מתקן די רגוע, ממש לא מהאגרסיביים כזה שעולה למעלה ולמטה במשיכת מוט התהפכה לי הקיבה.

'הפרפרים' היחידים שכיום טוב שיש לי אותם בבטן הם בשיחה עם חבר חדש.

כמה מילים ביחס לפורים ולשתיה בו. ב"ה זו תהא השנה השמינית שלא אגע בכל משקה אלכוהולי. לא, אינני אלכוהוליסט, אבל לימדו אותי שעלי להיזהר מכל גורם חיצוני שמשנה מצב רוח או תודעה. איני זקוק 'לתידלוק' חיצוני לשמחה. הנשמה היא פנימית. החיבור אליה הוא הדבר הנכון לי. אתה מוזמן לקרוא כאן עוד.

בהחלמה. 

רציתי לשאול, בעקבות הפוסט, על נושא שדי מציק לי, שמשיק קצת לנושא שהעלית.

ה' נתן לי (במתנה  ) נפש של יוצר, והדבר בא לידי ביטוי בתחומים רבים.
(כמובן שאני קצת מפחד "לצאת החוצה" ולהתפרסם, כדי שלא יתפסו אותי משתמש והבושה תהיה גדולה  :-\)

השאלה שלי היא, האם אפשר להמשיך ליצור (ואולי אף ביתר עוז ותעצומות) מתוך המקום של "חוסר אונים" ולהוציא את היצירה החוצה?
הרי כל יצירה כרוכה בהרבה רגש ואולי גם בריגוש (שכפי שכתבת הוא מסוכן)?

(האמת היא, שהיצירה הנפלאה שלך, של "סוד הכניעה" ושל "נתן במתנה", כאן באתר, די עונה על השאלה... בכל זאת אשמח לשמוע (יותר נכון, לקרוא) מה יש לך לומר על הנושא).

שלום לך, וברוך הבא. אאחל לך שתמצא את התועלת שרבים מצאו כאן. השאלה שלך טובה, אך בעצם ענית עליה, אתן לך את הזוית האישית שלי - בפרק הזמן ההחלמה הראשון שלי לא ידעתי שבורכתי ביכולת הבעה בכתב. כל מה שכתבתי היה חוסר אונים. שיחררתי על הדף הכל (אני עתיק. גם היום כותב בעיקר על ניירות...)  תיאורי תסכול, כעס, תאווה. פחדים אסירויות תודה קללות וגידופים. יש לי כמה קילו נייר בבית (ברצינות!) ואז משהו השתחרר לי... פתאום.

הדבר הכי פשוט שאני יכול לומר לך מבלי להכיר אותך הוא, את מה שאמרו לי - שאם תעשה את מה שיציעו לך (קח ספונסר!) תתחבר לאבאל'ה למעלה, תהיה נקי. תצעד. אתה תגיע למקומות מרהיבים מעבר לחלומתיך. 

עלי הם צדקו. לגמרי. בהחלמה.

אני למשל אוהב מאוד לשחק כדורגל, זאת אומרת שלא אוכל לשחק יותר? אשמח אם תוכל להרחיב.

אצטרף לשאלה של קודמי,
כל החיים הייתי עסוק בנתינה ממקום של חולה ושל ריצוי,
היום אני רוב היום עסוק (רק להיום - כשאני עצמאי) בהחלמה,
טלפונים עם חברים ובפרט חדשים
ואני הרבה חושב, זה סוג של נתינה, להתמלאות עם רגשות של נתינה זה עושה לי טוב הרגש הזה,
דיברתי עם הספונסר על זה ואני עוד מבולבל בנושא הזה "אם זה לא סוג של רגש"

חברים יקרים תודה לכם על השאלות.‏ מפאת אורכו של המאמר קיצרתי היכן שהיה ראוי להאריך.‏ אשתדל לענות על ראשון ואחרון.‏

הר-אל היקר, חלילה לך מלהפסיק לשחק. כשכתבתי על התרגשות מסוכנת ודופק מואץ כיוונתי לאירוע יוצא דופן של ריגוש מכוון או אפילו פחד פתאומי שמערער את האיזון הנפשי ומגביר את לחץ הדם, לא כתבתי כלל על פעילות ספורטיבית.‏ לפני שנים שמעתי מפסיכיאטר טוב שהליכה מהירה רצופה ועקבית מועילה מאוד לשיפור מצב הרוח (לדוגמא דיכאון) מאז אני משתדל לעשות הליכות ולשחק (כדורסל) עשיית ספורט היא מהדברים המומלצים והרצויים למכורים בהחלמה.‏

אינני מבין איך זה עובד,‏ אבל ממחקרים שקראתי אני יודע לכתוב שבזמן פעילות הספורטיבית נקלטים ומתפזרים במוח נוירוטרנסמיטורים (מוליכים עצביים) 'טובים' יותר למכורים מהדופמין והאדרנלין - נוראפינפרין, אנדורפין, וסרוטונין. כנראה שהם פשוט מתפזרים אצלנו באופן מאוזן יותר. על עצמי אעיד שההרגשה שלי משתפרת אחר הליכה ראויה או משחק טוב. 

'ולאבי גולן', כשכתבתי על רגש כיוונתי לריגוש. החיפוש אחריו נובע ממקום לא נכון, והוא גם משפיע לא נכון על הגוף שלי.‏ הצורך בריגוש נובע מצורך במשמעות.‏ מרצון למלוי הריק,‏ המנגנון הזה שבור אצלי (חוסר סיפוק)  אני רק מתרוקן מפעילות כזו. לעולם לא אתמלא כך. ‏הבאתי כדוגמא את הנסיעה במהירות גבוהה או הלונה פארק - הגוף לא מפעיל כלום. אינו עושה מאומה, אבל השהיה ברכבת ההרים מטיסה את הדופק לשמיים.‏ למדתי להבדיל בין רגש לריגוש.‏ כי כפי שכתבתי אני חש שהרגש המתעורר לחיים הוא אחד המתנות הנפלאות שקיבלתי בהחלמה – ביטוי נפלא של הנשמה.‏ 

וביחס לבילבול שלך, הפוסט הזה מתמקד בנושא אחר ולכן אענה בקצרה - אותי לימדו שנתינה מתוך מקום של ריצוי היא חוסר כנות ממעלה ראשונה ולמעשה זו לקיחה צרופה. אני לא באמת מעוניין לתת, לו יצוייר שהייתי יכול להשיג את 'המחמאה', את הריצוי, ללא הנתינה היה עדיף לי. הרי אני גם קמצן ועצלן בנוסף לכל. האינטרס משנה את כל התמונה. עבודה עם חבר חדש ללא תמורה מלבד המפוכחות האישית היא נתינה טהורה. וכל רגש שנלווה לנתינה כזו הוא ביטוי נפלא של הנשמה. 

חזק ואמץ בנתינתך. בהחלמה.

תודה על הנתינה שלך,
דרך אגב אני יוסיף מכיון שלי, מקווה שאני לא מפריע לפוסט הזה,
היום (רק להיום) אני מרגיש שאני אוכל, אני מרגיש שאני יושן, אני מרגיש את עצמי, וכו' , זה חוויה מדהימה

מאוד מתחבר לנאמר, אני מרגיש על בשרי.

לא אשכח נפילה כואבת שהתרחשה דווקא בסיום תפילת מעריב של יום רגיל שלקח חצי שעה בדביקות עצומה תחת ההשפעה של סיום חודש תשרי.

לא פעם תהיתי למה דווקא אחרי התעוררות רוחנית אני מתרוקן כל כך מהר, היום באמת אני מתחיל לקבל בהירות שגם התעוררות רוחנית צריכה להגיע ספונטני, ואסור לי לתת לה להעיף אותי אל מעבר לקו האמצע.

תודה על השיתוף.

היום נזכרתי בפוסט הזה. בעיקר בגלל שאחרי התעלות גדולה בימים הנוראים בהם חוותי רגעים מרוממים, בעשרים וארבע שעות אחרונות חשתי בירידת מתח גדולה. בילבול. חוסר שקט. ריקנות. הרגשה 'שמשו שחסר'. זיהיתי את זה מגיע. זכרתי מהו הנוהל... הודיתי בחוסר אונים. ביקשתי כח. ו... קדימה לפעולה; שמרתי על סדר יום. התמקדתי בעשיית הדבר הנכון הבא. אסירותודה הגל חלף. עודני מחובר. לא עפתי. יש פיתרון. זה עובד.

מקפיץ.
לרגל היי הגדול מאתמול.
בהחלמה.

תודה, אסירותודה.
על שנתת לי הרבה נסיון כח ותקווה להחלמה.
ישורון_

אני נראה לי עכשיו קצת יורד לי ה״היי״ ומקווה שלא יבוא עכשיו ״ביי״...
אבל תודה רבה רבה על אתמול! 
היה מדהים מכל המובנים!
אוהבים אותך!

מתחבר מאוד לתיאור הבעיה ברישא, אבל באמת לא מבין את ההמלצה בסיפא. 

נכון, אוננות זו דרך לפרוק מתחים, גם חיוביים. והחשק לצרוך גדל בסיטואציות האלה של ירידת מתח אחרי היי. אבל מה הפתרון? לא להתרגש יותר? איך אפשר?
יש אירועים בחיים, יש עליות, יש ירידות. יש לידות, יש חגים, יש שמחות.

אפשר וראוי להיזהר ולהתכונן, כמו לפני שהולכים למקום שצפוי לזמן ניסיון. אבל להתנתק רגשית מכל החיים?! 

אוהב ומעריך.