במשך שנים גססתי. אולי כלפי חוץ לא ראו בכלל שאני חולה, אבל בפנים גססתי. הייתי חולה במחלת הבדידות, והיו שם כמובן עוד כמה מרכיבים של המחלה כמו פחד, בושה, אשמה, שנאה עצמית, חוסר בהערכה עצמית, חוסר שלווה ועוד. כל מרכיב של המחלה הוא מסוכן בפני עצמו, וכולם ביחד - סיכון קטלני. אבל הבדידות היתה הנוראה מכל.

ישנם אנשים רבים חולים בעולם שלנו, אבל בדרך כלל הם לא בודדים. הם נמצאים בין בני משפחה שמשתדלים להראות אמפתיה, והרבה פעמים הם נמצאים כמובן בין חולים כמוהם, שם הם יכולים להרגיש הזדהות ולקבל הבנה ותמיכה. הבעיה שלי היתה כפולה: מצד אחד אני חולה במחלת הבדידות, ומצד שני אסור שאף אחד יידע על כך. אז אני נמצא בין אנשים, לפעמים אפילו מסמר הערב, אבל בעצם אני לבד...

ברור שאני בודד, כיון שרק אני יודע מי אני באמת. כל השאר? אם הם היו יודעים מי אני הם לא היו מסתכלים לכיוון שלי. אז הם לא באמת חברים שלי, ואין לי איתם באמת שום דבר משותף. כן, ברור שגדלנו ביחד מכיתה א', אבל מה הוא באמת יודע עלי ועל מה שאני מתמודד איתו? כשאני בתוך קהל אני מרגיש כמו זאב אחד בין שבעים כבשים.

וזה כולל לא רק אנשים זרים אלא גם כאלו שבאמת רוצים לעזור ואפילו אנשי מקצוע. הנה אני הולך לפסיכולוג, יושב על כורסת העור וצריך לספר לו על עצמי. הוא מקבל כסף בדיוק בשביל זה - כדי להבין אותי, אבל אני לא מרגיש שהוא יכול להבין אותי באמת. כן, הוא שמע על זה ממאות מטופלים וגם קרא המון על ההתמכרויות למין, אבל הוא לא היה שם. הוא אף פעם לא הרגיש את האש הזאת ששורפת אותי מבפנים לפני הנפילה, ולא שמע את השקט הנורא שמגיע אחרי ההתנפצות, מיד אחרי שהנפילה מסתיימת.

והרב שדיבר איתי אחרי שתפסו אותי בישיבה, וההורים שלי שניסו להבין מה עובר עליי. אין סיכוי שהם יבינו אותי. הרב אמר לי ללמוד הלכות תשובה, אבל אני לא צריך הלכות תשובה כי אני לא רוצה לעשות את מה שאני עושה. אני צריך שוה יעזור לי איך לא לחזור לשם. אבל הוא לא יכול, כי הוא חושב שאם רק ארצה מספיק - אוכל להפסיק. ואני בתוכי יודע שזה לא נכון ושאין לי סיכוי.

אבל החברים בקבוצה - זה כבר משהו אחר. הם לא קראו ספרים על התכמרויות, כיון שהם בעצמם מכורים. הם לא צריכים לשמוע הרצאות על הנושא כי הם מכירים את הכל מעצמם. כאשר אני מספר על ההרגשה של המוח שנכבה כאשר התאווה מגיעה לביקור - הם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, וכאשר אני מספר להם כמה לא רציתי ליפול אבל פשוט לא יכולתי לעצור - הם מזדהים עם כל מילה שלי. כאשר אני שומע אותם מספרים את החוויות שלהם, גם אם הפרטים שונים, עדיין הסיפור הוא הסיפור האישי שלי.

רק מכאן אני יכול להחלים. רק כאשר יש מי שאני יכול להזדהות איתו ולהרגיש שהוא באמת מזדהה איתי. רק בחבר מכור כמוני אני יכול לתת אמון ולחשוף בפניו את מי שאני בלי להתבייש, ולדעת שזאת הדרך להחלמה.

במילה אחת: ריגשת , הזדהתי, אני אדם מאוד חבורתי עם הרבה חברים אבל בפנים מרגיש מאוד בודד, כי אני חייב להציג את המושלם, בלי חסרונות ובלי צורך בעזרה.

מאוד הזדהיתי, תודה!
בהתחלה הייתי בטוח שאני כמעט היחיד שנופל ב"חטאים" החמורים האלה.
אסיר תודה לאלוקים שהביא אותי לפה, להחלמה.

סוד קבל לייק.

רק אוסיף שבתור אדם שהתברר ברוך ה' בחברים ובחברה טובה כמוך בוודאי שלא הייתי יכול לשתף את החברים בשום דבר מתחום התאווה אבל האמת שלא באמת שיתפתי חברים כמעט בשום  דבר אישי שחששתי ש"ישפטו" אותי בגללו ויעריכו אותי פחות.
כיום בהחלמה אני פשוט מרחם על כל החברים הטובים שלי מהעבר כי אני יודע שהם באמת בודדים.
כך לפחות אני רואה את זה.

כל החיים הרגשתי חייזר בין בני אדם. ניסיתי בכל מאודי להבין את התנועות המשונות שלהם, ואת הדיבורים שלהם, ואת המשחקים שלהם והפוליטיקות שלהם. קראתי בלי סוף ואפילו התחלתי קצת להבין את היצורים הבלתי הגיוניים האלה. אבל אף פעם לא הרגשתי שייך. הרגשתי בודד. רק התאווה גרמה לי להרגיש שייכות. להרגיש שהרעב הזה מסופק לפחות לרגע.
ואז פגשתי עוד חייזרים כמוני. התכנסנו בחדר סגור וכל אחד הוריד את הכובע וחשף את האנטנות שהסתיר על הראש שלו -
ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי להרגיש שייך.
תודה רבה ה'. תודה לכם חייזרים אהובים.

תודה רבה סוד, הייתי מאיר נקודה נוספת מזווית מבטי, ניסיוני האישי הכואב - אני דווקא נתקלתי בכאלה שהבינו אותי, לדוגמא הרב שלי. אני 'החמור' שלא הקשבתי לדבריו, ששיקרתי לו ללא מיצמוץ. במשך שנים יסרתי את עצמי, שהנה, זו הסיבה בגללה לרשע משוקץ אחשב - היה לך את הפיתרון, יכולת לשוחח עם רבך...

רק כשקיבלתי את עצמי יכולתי להבחין שזו שוב אשמה רעילה, כי המחלה שלי היתה שלא להקשיב למי שחשבתי שלא מבין אותי, במילים פשוטות, לא חשוב כמה מבינים אותי, קריטי שאחשוב שמבינים אותי. ואנשים כמוני, בדרך כלל יבינו אותי. ארחיב מעט יותר,

בחשבון הנפש של הצעד הרביעי התוודעתי לראשונה לעוצמת הבדידות שלי, הצעד החמישי, לשבת עם מישהו ולספר לו הכל, שיחרר אותי, מאוד. אבל רק בצעד השישי עמדתי על גודל הנזקים של האשמה - ערך עצמי נמוך, אדם שאינו ראוי להתהלך על האדמה, ואז הייתי צריך לחפש מעלות (כן, חידוש, יש בי מעלות. אתם מבינים? מעלות.) וגיליתי את האחריות והבנתי שאז לא היתה יכולה להיות לי אחריות כלשהי, רעדתי מבושה, התפתלתי מיסורי מצפון.

זו לא היתה 'אשמת' אף אחד, זו המציאות. הסתכלתי על הרב שלי מלמטה, חשתי שהמבט (הנעים) שלו מהררי קודש, אין לו מושג מה אני חווה, כל מה שהוא אמר היה כי אני צריך לעשות, לא כי הוא עשה וזה מה שהועיל לו. זה בדיוק היה ההבדל העצום שהתרחש אצלי כשבא מישהו ואמר לי שמע, כמוך, אני נמחקתי. עשיתי כך, זה עבד. אין סיבה שאצלך לא יהיה אותו הדבר.

אוהב.

תודה חברים על התגובות.

Ihope, אני לגמרי מזדהה עם מה שאתה כותב. זה לא היה רק בתחום התאווה אלא בהמון דברים, כי מה שהיה חשוב לי זה מה חושבים עליי. הסיבה לכך פשוטה - הערכתי את עצמי רק לפי הערכה של אחרים, אז בודאי שלא הסכמתי לחשוף שום חולשה. כאשר הגעתי להחלמה ושמעתי על כך שצריך להוביל עם החולשות שלנו, זה היה נראה לי מטורף. איזה אדם שפוי יחשוף פצע מדממם ליד כרישים? אבל החברים של ההחלמה הם לא כרישים, והחולשות שלי אינן דם.

אסירותודה, החוויה שלי לא היתה כפי שאתה מתאר כיון שבאמת לא היה אף אחד שהבין אותי. אמרו לי להפסיק או ללמוד הלכות תשובה... גם כאשר הגעתי להחלמה ודיברתי עם הרב שלי וסיפרתי לו על ההתמכרות והכל, הקול שלו הביע חשדנות וחוסר אמון. הוא אמר שהוא לא מבין מה הכוונה שאי אפשר להפסיק, ולמה אי אפשר להסתפק ב"פת בסלו". אז עבורי - אתם החברים בשמור עיניך ו SA, הם היחידים שיכולים באמת להבין אותי.

ולקרוא המון ספרי פסיכולוגיה ומאמרים וויקיפדיה והמח הנשי והמח הגברי כדי להבין איך מתנהגים כאן על פני האדמה ומה לגיטימי ומה לא ואיך אמורים להתנהג ומה פוערים ומה מסתירים

מזדהה עם הדברים ממש,
אצלי יש רק בעיה אחת שעוד לא הצלחתי לפטור- למרות שאני בפורום אני עדיין מרגיש בודד.
לא יודע, קשה לי לכתוב את הדברים האלו עכשיו, אבל אני כותב, אני נקי, אבל עדיין לא מרגיש מאה אחוז,
חסר לי משהו, אני רוצה לבוא לפגישה חיה, בעז"ה, טלפון של חבר זה לא מספיק צריך את ה"אומץ" להרים טלפון.
גם כשאני לא מרגיש רע מבחינת המחלה, אני יודע שצריך גם סתם להרים טלפון, אבל זה קשה, אני לא אחד שעד היום היה צריך לקבל עזרה ופתאום עכשיו אני מבין שאני צריך עזרה,
זה לא פשוט.
מקווה ליום נוסף של נקיות החלמה וחיים.
תודה לך אבא שאתה כל כך טוב אלי, שאתה נותן לי להמשיך לחיות!

שלום סוד הכניעה
הדברים שכתבת חשובים מאוד אך גם לא מובנים לי קצת .
אם אנחנו משווים כל הזמן את המצב שלנו למחלה ושיש לנו משהו שימשיך איתנו כל חיינו וזה לא משהו שיעבור מתישהו אז למה דרך ההתמודדות נראית לי קצת שונה . אמרו חכמנו אין אסיר מתיר את עצמו מבית האסורים אז למה שחבורה גדולה של חולים תוכל לרפא את עצמה בעצמה ללא התערבות של רופא/איש מקצוע בנפש האדם או כל גורם מקצועי אחר.
נכון אולי חסרה להם ההזדהות שהיא מאוד חשובה לנו וההרגשות הפנימיות שקיימות אצלנו ולא אצלם אבל אם בשאר התחומים הם מצליחים לרפא את החולים אז מה שונה פה?
אני חושב על זה עכשיו ואני אומר לעצמי כנראה אני לא מספיק מבין את ההבדל בין המחלה שלי לבין מחלה אחרת וזה גורם לי קצת בלבול לגבי מה אני עושה פה בעצם בתכנית הזאת?
חשבתי עד עכשיו שאני מכור וחולה וב"ה אני כבר נקי/יבש תקופה ארוכה אבל אם דרך הריפוי פה היא שונה מכל מחלה אחרת אז אולי זאת בכלל לא מחלה אלא משהו אחר שאני צריך להבין מה הוא כדי לדעת טוב יותר איך להתמודד איתו?
אני בטוח שיש הסבר לשאלות שלי ולכן אני אפילו לא מעיז להפסיק את הקשר שלי עם החבורה המיוחדת הזאת שאין מה לעשות חייבים להודות רק פה ראיתי תוצאות של ימים נקיים כמו שלא ראיתי באף מקום אחר. רק פה קיבלתי הבנה של מה עובר עלי ומה מניע את כל המצב המשוגע שעבר עלי כל השנים , אבל עדיין אני מחפש את ההסבר איך זה שרק אנחנו בעצמנו יכולים לעזור לנו להתקדם ולראות את היופי בחיים שלנו כמו שלא ראיתי (אני מדבר על עצמי )אף פעם.
אוהב אתכם מאוד  ומודה לה בכל יום שהביא אותי לפה
בחסד אלוקים נקי מאז ו אלול תשע"ג 
מתפלל לעוד יום אחד של נקיות בלבד.

אני חושב שהתשובה לשאלתך היא מה שכתבתי למעלה. הבדידות. בעיקר.
ישנם עוד סיבות רבות, והם פגמי האופי שלנו, לכל אדם יש פגמים אך אצלנו הפגמים האלו גורמים להתקפים אחרים.. תגובות שונות..
לכן אנחנו צריכים לדעת לשמור על עצמנו יותר, כאשר אדם יודע זאת והוא לידי ואומר לי את הדברים האלו, מזדהה איתי וחולק איתי את מה שעזר לו, אז אני מרגיש פתאום שיש לי חלק במשהו יותר גדול שאני לא מתמודד לבד... לי זה נותן לבד הרבה כוחות, אך זה לא מספיק יש לפעול פעולות נוספות, להבין שאנו במציאות הזאת עם יד מכוונת הכול מלמעלה..
אנחנו לא אלו השולטים, אנחנו הבובות שבהם משחקים, קצת קשה לי לומר זאת אבל נראה לי שפחות או יותר אני צודק..
בכול אופן אני מאמין שאתה תשמח גם לתשובה אחרת ( של סוד..) , כך שאני כתבתי את דעתי, כל אחד מוזמן להוסיף את דעתו הוא..
לילה טוב.

"רופא כל בשר ומפליא לעשות"...
אמן.

סוד, ממש יפה מה שכתבת! ורק כמה הערות שיש לי אישית לומר. קודם כל, אני רוצה להאריך קצת את רשמית "הקניות" של מרכיבי המחלה: בדידות, פחד, בושה, אשמה, שנאה עצמית, חוסר בהערכה עצמית, חוסר שלווה, חוטא, גאווה, התכנסות לתוך עצמי...
זה מעניין, כי באמת הבדידות הורגת ועם כל ההתקדמות של העולם בנושאי האמפתיה עדיין אנשים לא הבינו שצריך באמת להתייחס ולהיות אמפתי לאנשים חולים כמונו, אבל זה לא כך, וכמו שאמרת, אם היו יודעים אז לא היו מסתכלים לעבורינו, אבל, כמו שהרמב"ם כותב, יש גם חברי ביטחון, ואת אלו צריך למצוא טוב ולשמור כמו אוצר.
ואהבתי את האנלוגיה, זאב בן שבעים כבשים...זה באמת מרגיש ככה ועוד כאשר מסתירים את המחלה בכל מיני דברים דוסיים וצדקניים כאלה ובפנים מתים. היו תקופות בהם הזעתי ופחדתי להיכנס למיטה טהייתי דוחה את מועד השינה שלי עד כמה שאפשר כי ידעתי שתוך דקות ספורות זה יקרה, ולפעמים זה רק היה שינוי של דקה שתוך דקה היו עולים לי כל המחשבות עד הוצאת זרע ואח"כ הייתי חושב "מה אם הייתי יכול להזיז את השעון אחרוה לדקה לפני..."
וכן, סיפרתי להורים שלי על הבעיה שלי, אמא שלי בכלל לא אכפתית ולא מבינה וברמות מטורפות וצחקה ואמרה "סבבה, תרא פורנו" ואבא שלי דווקא הקשיב אבל לא מבין כי אין לו מושג מזה.

ישר כחך חזק ואמץ! 

וואווו איזה פוסט ושרשור נפלא ומיוחד, זה תאמת הבעיה שלי, הבדידות מעל הכל...
תמיד ברחתי מבדידות... אבל זה לא זער לי כי גם שאני בין כולם אני בודד, וזה בגלל שבודד אני הכוונה בלי אנשים אלא שאין מי שיזדהה ויבין אותי...
האמת היא שגם חברי תוכנית אם אני לא פתוח וכנה אז אין לי מה לעשות, זה פשוט כמו שאר החברים שלי.
עם מי שאני פתוח וכנה כיף לי וטוב לי...