תודה דוקטור יקר,

נזכרתי באחת הפגישות עם הפסיכולוג שלי, די בתחילת הדרך. אחרי שהוא שלח אותי אל הצעדים והקבוצות, התלהבתי ושוחחנו על כך. אני מצידי אמרתי שאני לא מבין את כל אלו ששואלים כל כך הרבה שאלות. הרי יש כאן דרך שעובדת, אז מה אכפת להם? אבל הד"ר (לא אתה...) הסביר לי שראש של אנשים בנוי בצורות שונות ומגוונות. אני איש של תכל'ס (כמה פעמים אני כותב את המילה הזאת בפוסטים שלי?), ויש אנשים שהם ההיפך ממני. זה בסדר גמור, כולנו ילדי האלוקים והוא דואג לכולם.

אכן, פיצויים מוגדלים.. תודה.

תודה דוקטור יקר.

ראשית כל זיהיתי א"ע בתיאור. מה שהחבר הוותיק אמר לך. גם אני קצת מרחף פה. נוגע ולא נוגע. מפחד להתחבר יותר מדי. להודות לגמרי בחוסר-אונים. התוצאה תהיה ויתור גמור למספר דברים אהובים. אז אני מנסה לדחוק זאת עם שאלות כאלו ואחרות.

עלה במחשבתי רעיון. נשתמש במכשיר הטלפון לצורך העניין. אני נחתתי לפני שבועיים ממדינה נחשלת שם הטלפונים לא קיימים. אני ניגש למכשיר, מסתכל עליו, בוחן אותי מכל הכיוונים ושואל מישהו. סלח לי מה זה הצעצוע הזה? הוא מסביר לי בטוב טעם. תראה, זה שפופרת. אתה מרים אותה, מאזין לצליל חיוג ואז אתה לוחץ על לוח המקשים ומחייג. מישהו אחר, בצד השני של העולם, במרחק עשרות אלפי ק"מ שומע את המכשיר שלו מצלצל ומרים את השפופרת ואז אתם מדברים. אתם שומעים זה את זה. אתה אומר לו תגיד לי אתה שפוי? זה נשמע לך הגיוני? לדבר לפלסטיק? ועוד לחשוב ששומעים אותך אי-שם בקצה העולם? הוא אומר לך תראה זה עובד. ואז הוא מוציא שיחה ונותן לך לשמוע. אתה, נעול על כך שזה לא מציאותי, מסרב להתקרב לשמוע. שולח אותו לאישפוז. זה הרי הזוי שמישהו ינהל שיחה עם פלסטיקים. אוקיי, ראית שזה עובד. אבל רק רגע. אולי הם סתם עובדים עליך בעיניים? בא נפרק את המכשיר ונגלה את האיש הקטן שמסתתר בפנים....

אם אני ימשיך "לחקור", לא אתקדם. אם אעשה מה שאומרים לי בלי לשאול שאלות אגיע רחוק.

דוד פינחעס (יותר זורם לכתוב דוקטור)
כתבת היטב, החוויה שלך מעוררת בי מעט קנאה, החוויה שלי שונה, יותר מזכירה את זו של סוד (רק אם הרבה יותר אימפולסים). ברגע שבו ראיתי שיש תכנית שעובדת, קיימתי את מאה"כ, ואת יהודה שלח לפניו.
התחלתי לעבוד תכנית, (כמו שזה נקרא) שאלתי רק כמה שאלות התמצאות, איפה השרותים, (חוטא-חולה) המקלחת, (מה זה כניעה, אם הכל מרגיש כבמלחמה) והתחלתי לדהור, תוך כדי ניסוי ותהייה, וכמובן אחרי דהירה ממושכת התחלתי לשלוח את הכלב רועים לפטרל מעט, ולמצוא צידוקים למהלך שכבר הייתי בעיצומו. ככה אני (בדרך כלל) קודם נעשה ואז שמאוחר מידי (החברים השתינו לי בבירה וכדו')
מתחיל הנשמע, (או נשמע בתנועה) אצלי בתכנית זו היתה מעלה, אבל בימי חיי זה היה פשוט קטסטרופלי (אם לא נביא בחשבון את אבא שדואג לאמפולסיביים שכמוני) הייתי מוצא את עצמי בכל מיני סיטואציות משוגעות, רק כי האינטואיציה שלי דחפה אותי לשם.
לא היתה (כמעט) דרך חיים אליה הגעתי, שלא מצאתי את עצמי תקופה לאחר שהסוסים ברחו מהאורווה, מורט את שערות ראשי בתיסכול, איפה אני ומה אני עושה פה, ועד דאתיתי להכי, נהייתי חסיד גדול של הבחירה שבחרתי, כותב מאמר פובלציסטי, ארוך ומנומק , להצדיק את הדרך והכיוון, תוקף בחריפות את מי שלא שלח את סוסיו כמוני למרחב הפראי.
תודה רבה דוקטור, נתת לי המון נקודות למחשבה.
אוהב ומעריך
מוישל'ה

רגע מה כתבתי פה?

תודה מוישל'ה. היטבת להגדיר זאת. אין לי את כשרון-הכתיבה (הפיוט?) שזכית בו!

אהבתי! (במיוחד את השאלה בשורה האחרונה )

דוקטור היקר,

תודה על פוסט נפלא.

הזכרת לי את עצמי בגילאים מוקדמים של חיי.
בעצם, עד היום...
גם אני הייתי צריך לפרק כל דבר שבא לידי מגיל אפס.
כמעט כל דבר שפרקתי לא הצלחתי להרכיב אותו חזרה למצבו המקורי.
כך קרה גם עם תיקון מכשירים שונים שהייתי בטוח שאני כישרון בתיקונם, אך בעצם היה לי כשרון הפוך.
כשהמחשב הראשון שאבי קנה לי לבר מצווה, הפסיק לעבוד, הייתי בטוח שאני אצליח לתקנו, למרות שלא ידעתי בזמנו בכלל מזה מחשב.
פתחתי אותו וראיתי כמה חוטים לא מחוברים.
אמרתי לעצמי: "כנראה שהחיבורים התנתקו, הרי לא יכול להיות חוטים שלא מחוברים לשום מקום".
אלו היו חוטי מתח ספיירים.
דחפתי אותם לכל מקום שנראה מתאים ושרפתי חצי מחשב.

זה היה בגיל 13-14, אך הסיטואציות האלו חזרו על עצמם שוב ושוב גם בגיל 30.
כל פעם שניסיתי להבין איך הדברים עובדים, הבנתי בדיוק הפוך והרסתי כל מה שבא לידי.

הניסיון האישי שלי הביא אותי למסקנה שכשלתי בניהול חיי.
הייתי חייב לפטר את המנהל שכשל בניהול החברה שהגיעה כבר לפשיטת רגל.
ככל שהחוסר אונים שלי גדל יותר, הייתה מוטיבציה גדולה יותר להאיץ בתהליכי הפיטורין.

ב"ה הדברים מתחילים לעבוד היטב כבר למעלה משנה וחודשיים.
חיי קבלו מנהל חדש והשכל התקבל לעבודה מחדש כפקיד זוטר.
ממש אסירות תודה.

בהחלמה

או במילים אחרות: "לזרוק את השכל"
לזרוק את השכל למעלה למקום שמעליך להתבטל לגורם הזה.

אצלי זה עבד יותר בלהרכיב רהיטים בזמן שאשתי קראה בעיון את הוראות-ההרכבה....

היא לפחות הצליחה להבין למה צריך להצמד להוראות-היצרן ולא "לנסות לבד"....

ולשמואל, אהבתי את מכתב-הפיטורין ופשיטת-הרגל. למרות כל "הבנתי" במחשבים אין לי מושג מה הם החוטים שהיזכרת....

הדרישה לפטר את השכל מגיעה בדיוק בשלב שמנסים להבין בשכל למה לפטר את השכל.

השכל, בדיוק כמו אחרון עובדי הקבלן, מנסה להתמרד נגד פיטוריו.

אבל בדיוק בימים אלו אנחנו מכירים את המושג של נעשה ונשמע..

סוד שביסוד
אני עוקב אחריך
אתה חד מאוד
ספר לפחות בן כמה אתה -וכמה זמן אתה במחלה
הרי אנחנו אלופים בלשמור סודות

מקפיץ.
אהבתי
שיהיה לתועלת

אני זוכר בפגישה הראשונה שלי בקבוצה, העבירו שאלה בין כל החברים וכל אחד היה אמור לענות מניסיונו. השאלה הייתה "איך נעשיתי לומד?" והתשובה שמאוד קנתה אותי, שאמנם אני מאוד חכם, אבל במשהו אחד נכשלתי בחיים שלי. אני פשוט לא יודע להפסיק ליפול, עם כל החכמה שיש לי. 
הזדהיתי עם משפט שחבר אמר, "השכל שלי הביא אותי לתכנית 12 הצעדים של SA." זה מה שאני יכול לצפות ממנו. לא יותר.

לגבי צעד 11 - "כשאנו מתעוררים נחשוב על עשרים וארבע השעות שלפנינו. אנו חושבים על תכניות היום שלנו. לפני שאנו מתחילים אנו מבקשים את אלוהים לכוון את מחשבותינו, בעיקר אנו מבקשים שהן תרחקנה מהרגשת רחמים עצמיים וממניעים לא כנים מחיפוש תועלת עצמית. בתנאים אלו אנו יכולים להפעיל את היכולת השכלית שלנו בביטחון, לאחר הכל אלוהים נתן לנו ראש כדי שנפעיל ונשתמש בו. חיי המחשבה שלנו יהיו על מישור הרבה יותר גבוה כאשר המחשבה שלנו משוחררת ממניעים לא נכונים." (הספה"ג עמוד 72).

מה שלימד אותי שהראש שלי הוא בריא, אלוקים נתן לי אותו כדי שאחשוב וכדי שאדע מה לעשות על ידי המחשבה שלי, רק שהיא אמורה להיות משוחררת ממניעים לא נכונים. כי יש בי מניעים אנוכיים ולא טובים. 
אני לא בא לחלוק, כי בסופו של דבר הייתי אמור בתחילת הדרך לשים צמר גפן בפה במקום באוזניים, אבל לאט לאט הספונסר שלי לימד אותי לעשות מדיטציה, הוא כבר לא היה עונה לי לרוב השאלות ששאלתי אותו. 
בסופו של דבר, אלוקים נתן לי ראש, כדי שאחשוב עם הראש וכדי שאשתמש בו. אני הרבה פעמים מעדיף לשמוע את הקול השקט שבתוכי (שכל החיים השתקתי אותו עם רעש...) שאומר לי את האמת.