הושיעה היקר, אענה מנסיוני - אין 'סיום' ל 12 הצעדים. לא מקבלים תעודה בסוף הצעדים - "נושא תעודה זו רשאי לנהל את חייו"... מהות החלק השני של הצעד השתיים עשרה היא ליישם עקרונות אלה בכל תחומי חיינו, איזה עקרונות?  1- 2 - 3 - וכו'. בנוסף, כדאי לך להמשיך לצעוד, כי מהנסיון שלי מי שצועד זמן והוא מחובר לכח העליון שלו לא מעוניין להתאוות, כי הוא מבין שאפשר ועדיף להיות ג'נטלמן בלי תאווה...

להנות ממין? בלי תאווה? בטח. שוב, צעד וגם זה יגיע. מנסיון.

בהחלמה.

תודה חברים.
הבנתי מדבריכם בערך כך,
אין סוף לעבודה עצמית למציאת ערך אמיתי. ולחיבור עם ההויה.
ולכן, תמיד תישאר נקודה בה אני מחפש עוד ערך, ובה אינני מחובר. והנקודה הזו תמיד תחפש את התאווה. כי אני אלרגי הרי. ולכן לעולם אי אפשר להתחבר לתאווה. כי היא תמיד מתפקדת אצלי כפיתרון.
ובפרט, שהתאווה במהותה היא הרגשת החיסרון וההעדר. ואם אהיה מחובר לגמרי לכוח עליון והוא יספק לי את כל צורכי אין סיבה שאהיה רעב לתאווה...
חיי מין תקינים, כמו ג'נטלמן (אינני יודע מה זה) כן! תאווה כמו ג'נטלמן, לעולם לא!
תודה חברים.
ממשיכים בכל הכח... אני בשער של צעד 4. צעד יקר, הנה אני בא...

בן ש.
מה רע לייצר ילדים עם אהבה?
למה חייבים לייצר רק עם תאווה?

בפעם האלף אני חסר אונים!!!! אני לא מסוגל להתגבר על התאווה כשזו תוקפת אותי חזק אני יכול שבוע שבועיים אבל ברגע שהיא משתחררת ותוקפת אני כמו כאפס לעומתה!
איך שומרים על ההרגשה הזאת לכל הזמן?!

הרחיב הכותב, הסבירו המסבירים.
ולי רק נשאר לאמר את שאני חווה ומרגיש..

אני חסר אונים = אני לא יכול להתאוות.

חיי נהפכים להיות רעים, מציקים, כאובים, מתסכלים, משעממים, מלאי פחד, חסרי שקט ושלווה, וכו'
מתי? כשאני מתאוה, רק אז.

אני כבר לא יכול אפילו להנות מתאוה, כי כבר הגעתי לשלב שאני לא נהנה, אני כבר כואב תוך כדי שימוש..

אז אני יכול להתאוות? אני יכול להרשות לעצמי לחשוב? להיזכר? להביט? להשאיר את הרצון שפוקד אותי, בי לעוד רגע?

אני חסר אונים = אני לא יכול להתאוות

הלוקסוס הזה, לצערי כבר לא קיים בשבילי.

אבל כל זה הוא רק מה שאני מרגיש כעת, אבל מן הסתם שעוד רגע אחשוב שאני אכן ג'לטמן.. שארגיש שזה בכלל תכלית וטעם חיי ולא רק שאני לא יכול להתאוות, אלא אני לא יכול שלא להתאוות

אם אצליח בחסדו, להתייחס להרגשות והמחשבות האלו, רק כהתקף של כאב ראש טורדני, שעוד רגע שניים כבר יעבור. אם אזכור ואדע כי אני פשוט חולה והמחלה שלי פוקדת אותי שוב, והמחשבו וההרגשות שיש בי זה לא אני זה רק המחלה שמפעילה את המוח שלי להתעוות, שמעירה את הפצע  בנפשי, ועוד רגע שניים[ שעה שעתיים] זה יעזוב כנראה שאמשיך להרגיש שאני אכן לא יכול להתאוות.

אבל רק הוא יכול להשאיר אותי כך.
אז אבא... תעזור לי?

בס"ד
"הודינו שאנו חסרי אונים מול התאוה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו"
זה ממש מוזר, אבל במשפט המבהיל הזה נלחמתי במשך חודשים ארוכים!
רק אחרי שמידת האמת ניצחה. התחלתי צעידה אחרת... :-\

הדרך שהובילה אותי להודות על האמת
הייתה משפט פשוט של מנהל הפורום דאז "זלמן"...(היום קוראים לו סוד הכניעה)
- הוא נתן לי "בחינה" פשוטה
אם אתה לא מכור!
לא איבדת שליטה!
ואתה רוצה להפסיק!
אז מה הבעיה? ???
פשוט תפסיק! . . .
וכשראיתי שלא הצלחתי להפסיק.  :-\
הייתי חייב להודות שאני חסר אונים מול התאוה וכי אבדה לי השליטה על חיי!  :-[
[size=12pt]כדאי לנסות את זה. . .[/size]

אני? חסר אונים?
אני? שעינים של רבים נשואות אליו, שעוזר ומסייע, שתומך, שעוזר. אני?
כן. אני. אבל לא סתם, ממש חסר אונים. כ"כ חסר אונים. וממש לא מסוגל באמת להודות בזה.

אמרתי לעצמי: "ישראל, רד על הרצפה, ושים את הראש על המטה, ופשוט תבכה. דיי עם הגאווה, תבין שאתה באמת במקום שפל. שנים שאתה לא מסוגל לצאת מזה"

אני לא יכול בכוחות עצמי לצאת מזה- להגמל, לחזור להיות נקי.
"רחצו, הזכו, הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע" - איך?

אני צריך עזרה, אני צריך יד שתושט אלי, ותרים אותי מהרפש שאני שקוע בתוכו. לבד, לא אצליח.

ישראל היקר. אתה לא לבד!
יש כאן משפחה שלימה שחולקת את אותם רגשות את אותו הכאב.
אם אתה עמנו, אתה ממש לא לבד.
מאוד עזר לי לשתף בפורום, להיות בקשר עם חברים במצבי.
ולצעוד במעלות התכנית שעבדה למליונים וגם לי.
בהצלחה רבה
אוהב
הושיעה נא

ברוך הבא. ראשית כדאי לך להפסיק לצוטט פסוקים נוראיים על חוטאים. רוב מוחלט של הנמצאים כאן לא קיבלו תועלת מלהתייחס לעצמם כרעים ופושעים. המשכו של הפסוק הוא - גם כי תרבו תפילה אינני שומע.. ידיכם דמים מלאו.. ואצלי זה פשוט לא נכון. הוא שמע ועוד איך..

אחרי שתבין שאינך חוטא אלא חולה, ותתן לקב"ה להחליט האם אתה ראוי לעונש (בבי"ד של מעלה אחרי ה 120 שלך) כדאי לך בשביל התחלה, לקרוא בפורום 'קולות של החלמה', ולהצטרף לקבוצות הטלפוניות..

ההמשך? למצוא מדריך - ספונסר - מי שמכיר את הביזנס הזה מקרוב.

זה אפשרי. יש כאן לא מעטים שיצאו מהבור הזה.

בהחלמה.

קראתי בספר הלבן על צעד ראשון. לקראת סוף עמוד 53 על "התנתקות ממה שעשינו .. על ידי שילוח הדברים מאיתנו כשאנחנו מספרים אותם". ובתחילת העמוד הבא על הדרך הנכונה לבצע צעד ראשון. לא הבנתי למה הכוונה. מישהו יכול להחכים אותי בעניין? (לא כדי שאהיה יותר חכם  , אלא כדי שאדע לכתוב צעד ראשון נכון).

אסירות היקר, תודה על השיתוף.
בכלל לא היה פשוט לשמוע ממך שאחרי שננננים של החלמה עדיין צריך להתנהג כחסר אונים טוטלי. לא ללכת ברחוב...
אני סומך על עצמי לאחרונה יותר מדי. וחטפתי.

השאלה שלי היא, למה לא כתוב בצעד הראשון - התנהגנו כחסרי אונים מול התאווה?
הרי הם דקדקו בלשונם. מדוע הספיקה להם ההודאה?

שוב אלפי תודות

שאלה יפה, לעניות דעתי התשובה פשוטה - מי שאינו נוהג כחסר כח למעשה אינו מודה בחוסר האונים שלו.

אני חסר אונים מול הפלאפון שלי. קרה לי כמה וכמה פעמים שחיפשתי תאווה שעות בלילה דרכו. ההכחשה היתה גבוהה, אבל אז הבנתי שאני חייב להוציא אותו מהמיטה שלי ...
בלילה כשאני הולך לישון עלי להטעין אותו בחדר אחר, ולא לגעת בו עד למחרת בבוקר.
עד היום הבנתי שמספיק שבוע כזה של דיאטה, מקסימום עשרה ימים (אגב לא הצלחתי אפילו 3 ימים רצוף. ביום השלישי כבר הרגשתי שזה בסדר ולא אפול.).
היום אני חושב/חושש שגם עוד 4 שנים אני צריך להתנהג שם כחסר אונים.
ואולי לנצח יהיה אסור לי להירדם עם הפלאפון לצידי? גם כשאהיה סבא בן 70?
נפתח לי צוהר להבין איך שומרים על נקיות 8 שנים.
תודה רבה
אוהב
הושיעה

עזוב אותך מסבא בן 70, גם משמונה שנים. יום אחד. היום.

בס"ד

חברים יקרים!
למרות שצברתי למעלה מעשרה חודשי ניון של SA
עדיין אני יודע שהחוסר אונים שלי יכול לקפוץ בכל רגע...
(לא רק "יכול" אלא גם בפועל קופץ מול כל טריגר אפשרי אם לא עושה פעולות
למרות שאני יודע את זה
לא תמיד יש לי את הכח לעשות את הפעולות מהיכן לוקחים את הכח?  ??? ??? ??? ???