משהו בשיר הזה לא משאיר אותי אדיש. הביטחון של ר' נחמן שאתה שם.
אבא, אני לא מסוגל לראות כרגע אותך במצב הזה. כל שאני רואה הוא דיוקנאות של הסרטים שחיפשתי. הבזקים של רגש עז מתלווים אליהם. תיעוב או תאווה או ניתוק אלים. ומעין זעקה כבת קול שנלווית – איכה?
איכה עשיתי מעשה היבלעות זה, ואייכה, אבא, אשר קולך שמעתי, אבל כיביתי את הפלאפון והמשכתי לחפש, וגם למצוא.
ומה אעשה, כשאני הבאתי על עצמי את הברוך הזה. איכה אשא פני? האם אוכל לשאת את התחושה שאיני ראוי לחסדיך, שאני מפרק במו ידי את מה שהענקת לי, בתנועות מהירות, רצוא ושוב, כמראה הבזק?
ומשהו בשיר הזה שומע את לחישתך. אני כאן. נתן במתנה. כאן. כן כן. ממש כאן. בתוך הקטגוריה ההיא. בתוך ניסיונות הפריצה. בתוך האנרגיה שאתה קורה לה שלילית. בתוך המחלה. אני כאן.
אבל איך, אבא, איך אתה נמצא בכל החושך הזה? אני זועק, מייחל למוצא.
בוודאי שאני כאן. אתה עונה לי. מאחורי הדברים הקשים העוברים עליך, אני עומד.
אני מחכה, מייחל שתראה, שתצליח לחוש את אהבתי ונחמתי.
אבל איך אני יכול להרגיש מנוחם, כשאני...
וכאן אני משתתק ודומע. מבין, בהבזק של רגש שקשה לי לעמוד בפניו - שהמשפט הוא לחי העולמים. שמזל שאני לא שופט את עצמי. שניתן להסתכל עלי במבט חומל ולא רק במבט נוקב תובעני או מאוכזב.
אבל מה הפשר של כזה? בשביל מה אני צריך לעבור שם?
ושוב אני דומע. יודע בתוככי ליבי את התשובה.
זה או או. או אלוהים או שקיעה בעוצמת החוויה של הריגוש התאוותני.
ולפעמים, כשבא לי לצעוק – 'לא מדובשך ולא מעוקצך', תו לי לחיות חיים נורמליים, רגילים, שקטים. אני שומע שוב את השיר – אני עומד. אני עומד אני עומד. ואני שומע מבין מילותיו את התשובה מתנגנת במילותיה של תפילת השלווה. שלווה לקבל. לכך נוצרת. אני כאן. עומד. מחכה שתפרוש ידיים ותשליך עצמך, ביודעין, לתוך כבשן האש שאיננה מאכלת, אש שלווה ונינוחה, אש התמיד.
