שלום שמי זאב ואני סקסוהליסט,

אני רוצה לכתוב את מה שאני מרגיש ברגעים אלה,
ומנסה להיות הכי מי שאני, ומה שאני מרגיש ברגע זה, בלי לעשות חשבונות מי הולך לראות את זה , איפה אני כותב את זה, ומאיזה מקום אני כותב את זה (אולי ריכוז עצמי?! אולי באמת אבל זה אני)

אני מרגיש ריקנות אדירה, אולי ריקנות שבכלל אי אפשר לתאר אותה על הנייר, כמו שיש אלוקים אינסופי, ואני לא באמת יכול לדמיין ולתאר אותו מי הוא? מה הוא? מה הכח שלו? וכו' וכו' וכו' באותה מידה אני מרגיש ריקנות, בלי שאפשר להסביר איזה כאבים היא גורמת? למה היא קיימת? ובאיזה עוצמות?
אני חסר אונים מול להרים טלפון לחבר , שלכאורה היה כדאי שאני יעשה את זה, אין לי את הכח, לא יודע מאפה להתחיל, איך לספר ומה לספר, כי לא עברתי איזה מקרה רע/טוב, שיתוף מעניין, קשה לי להסביר את זה במילים מהפה)
מנסה לקבל את עצמי שכרגע זה המצב ולא להילחם בזה,
אני מוצא את עצמי מבלה את היום תוך כדי עבודה, כבר כמה שעות בחיפוש אחר מידע אודות " מאניה דפרסיה" (אסירות תודה שזה לא פורנו)
(למי שלא מכיר:
he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%94_%D7%93%D7%95-%D7%A7%D7%95%D7%98%D7%91%D7%99%D7%AA
מקווה שאין בעיה לצרף קישורים מחוץ לאתר),

בעצם אני יודע שאני כנראה לא קשור למחלה הזאת, ואין לי את התסמינים בצורה ברורה,
אבל אני מזדהה אם חלק מהתחושות,
כשאני נמצא לדוגמא בקבוצות חיות / בטלפון, או כשאני נפגש עם הספונסר, חברים, ועוד ועוד, אני מרגיש בשיא ה - "מאניה",
ואני מרגיש המון תקווה, אושר, חיבור, אהבה, אחדות, אמת אמונה, ומה לא, מושלם,
אבל באותו מידה כשאני הולך לישון וקם למחרת להתמודדות של היום יום, אני נופל ל - דפרסיה , לא מבין מי אני, מדמיין שאולי הכל חלום אחד גדול, אין אנשים אין חיות, אין יהודים ואין ערבים, ואין אהבה ואין שנאה, ואין שום דבר, אני לא מרגיש כלום, כאילו מישהו הזריק לי חומר הרדמה כמו אצל הרופא שיניים, אבל זה לא משפיע רק בפה, אלא בכל הגוף, באמת שקשה לי לתאר מה בדיוק עובר עליי באותם רגעים/דקות/שעות, אבל זה בדיוק אבל בדיוק ההיפך מאותם תחושות שי שלי בקבוצות, חברים וכו',
וגם בעבודה (אולי במינון נמוך, אבל זה גם דוגמא קטנה) - אני עובד בעבודה שדורש ממני לייצר תוצאות על בסיס יומי (תחום של השקעות), כשיש לי שיחה עם לקוח, והשיחה הייתה טובה, היה שם הבנה, דיבור טוב, וכמובן בסוף תוצאה, אני במצב "מאניה", שמח, מאושר, מרוצים ממני, אני מרוצה מעצמי, עירני, חי, ועוד ועוד, אבל דקה אחרי זה, אני עושה שיחה ללקוח, שמשחרר איזה קללה (במקרה הטוב) ואומר לי אל תתקשר אליי יותר, או דוגמא אמיתית, היה לי שיחה טובה עם לקוח בטלפון (מעל חצי שעה) וסיכמנו לדבר בשבוע הבא, אחרי שאני שולח לו מייל, לא עובר כמה שעות והוא כותב לי:
(עשיתי העתק הדבק מהמייל)

שלום זאב,

תודה על הצעתכם.
איני מעוניין להשקיע.
אבקש לא לחדש את הפניות אלי.

בברכה,

יואב

אין לי איך לתאר מה היה ההמשך של היום, אבל הוא גמר אותי, שוב כאילו הזריק לי חומר הרדמה ושקעתי ב - "דיפרסיה",
לא רוצה כלום, לא מבין מה אני עושה? למה אני עושה? מי אני בכלל? רואה אנשים מיליונרים, רכבים מפוארים, דירות פאר, (או לחילופין יכול גם לפנטז שיש לי את "ה" - תאווה שחלמתי עליה), לרגע נשאב לפנטזיות האלה, וזה גורם לי להתעורר ולהיות נוכח, ובמילים הכי פשוטות, זה גורם לי לחיות, לצחוק כשצריך, להתרגש, לפחד, לאהוב, לשמוח, וכמו כל אדם,
אבל פתאום אני מתחבר לכל אותם המקומות כאילו זה קורה לי בפועל, ואני פשוט נתקף בבהלה, ובמילה אחת, אני נתקף בשיתוק בכל הגוף, ואני ממש מתחבר לזה שאין באמת שום דבר מהפנטזיות שבאמת יגרום לי לחיות, ואז אני נכנס למצב - "דפרסיה",
לא מרגיש, לא אוהב ולא שונא, בלי ייאוש ובלי תקווה, פשוט אדם מת אבל חי, נשמע מצחיק אבל זה פשוט תחושה אמיתית שעוברת בי, וכמו שאמרתי קשה להסביר את זה על הנייר,
אחרי תקופה של החלמה ( לפחות מהתאווה), אני מבין שבעצם הפסקתי לחיות אי שם בגיל כמה שנים, ואני פשוט מתעורר בגיל 25
עם חיים של גיל 25 (למרות שאני רווק), חיים, עבודה, רגשות , כאבים, שמחה, אהבה, אבל אני ילד קטן לא יודע להתמודד עם כל זה, ובנוסף אני מתהלך אם העובדה שאלוקים הכניס בי עולם רגשי כמו שיש ב - 50 נשים (במידה ונכון העובדה שהצד הנשי יותר רגשי מהגברים), ולמי שמכיר את הספר של מרים אדאהן ששמו: "נפש האדם", יש שם טיפוס שנקרא - "עיוני ריגשי",
וזה התחלה של התחלה ממש על קצה המזלג, מי אני ועד כמה אני רגיש,
(וסתם כדי להשתחרר ולהמדיך לכתוב, עולה לי תוך כדי הכתיבה, שאני שונא את עצמי, ואני שואל את עצמי, מה זה העוצמה של הריכוז העצמי הזה??
אני פשוט לא מקבל),
זה באמת רגישות יתר ,שיכולה לשגע אותי, כל דבר הכי קטן, זה פצצת אטום עבורי, אין לי הגדרה אחרת , זה מפרק אותי,
לא נותן לי לחיות בעולם הזה, ומביא אותי כל הזמן מ - "מאניה" למצב של - "דפרסיה"
ממש מרגיש כמו במכון כושר, שכל שנה בחיים הייתי אמור להרים עוד קילו, ולהגיע בגיל 25 לאפשרות להרים 100 ק"ג,
אבל פתאום אני מוצא את עצמי בגיל 25 עם כוחות של גיל 5 ונדרש ממני להרים 100 ק"ג ואין לי שום סיכוי,
באמת שאין לי שום סיכוי , מרגיש לי שכמה שאני יתאמץ, החיים תמיד מתקדמים ותמיד ידרשו ממני להתקדם, ואין לי שום אפשרות לחזור לגיל 5 ולהתמודדות (גם הריגשית) של גיל 5,
ואני באמת אבוד מול כל זה,
לא יודע מה יהיה הלאה, ולאן החיים יובילו אותי,
אני אסיר תודה לאלוקים שאפשר לי להרגיש ולכתוב את מה שאני מרגיש, ולא להדחיק (כמו שעשיתי שנים, ונהייתי מיסטר הדחקה)
ובמקום לברוח לפורנו, אני מנסה להבין ולהרגיש מה עובר עליי, זה פשוט נס עבורי,

אני לא באמת מרגיש שהצלחתי להוציא 0.001% מהתחושות , אבל כנראה שכמו שהטיפת מים הראשונה והקטנה, גרמה לסלע להיבקע,
אולי גם להוציא את התחושה הזאת בצורה שהיא יצאה, יעשה משהו,

תודה לכל מי שקורא מבין ומקבל אותי


נ.ב. לא באמת התכוונתי שאני סובל מ - "מאנייה דפרסיה", אבל זה היה הדוגמא הקרובה ביותר שאני מצליח איכשהוא להסביר מה עובר עליי


יום טוב

אוהבים!
הרבה מכורים באמת אומרים שהם בני ... ומבחינה רגשית נתקעו בגיל 6-7.
אני רק יכול להציע לך לעשות פעולה הפוכה - להתקשר. הספונסר שלי לימד אותי שאם יש משהו שאני ממש לא רוצה לעשות עכשיו, רוב הסיכויים שזה מה שאני צריך לעשות...
ולענייננו, טלפו יכול לעשות לך רק טוב, לשתף, אפי' במעט מה עוב רעליך יכול להקל עליך.
ויותר מזה, כשאני עושה פעולות הפוכות אני בעצם נכנע ונותן לאלוקים להיכנס לחיים שלי - תחשוב מה זה, שבמקום שילד בן חמש ירים 100 קילו, ילד בן חמש בעזרת מר עולם (אלוקים שלו מלא הכח...) ירימו ביחד את המשא הרגשי הזה.
פתאום זה הרבה יותר קל!

זאביק, מזדהה מאוד עם התחושה שתיארת של הכאב שלא ניתן להכיל.

לאחרונה בדקתי למה אנשים מתאבדים, בעקבות הכאב הגדול שאני חווה לאחרונה, שגורם לי להרגיש חוסר טעם בלהמשיך לחיות (אם כי ממש לא מתכוון להתאבד, וגם עצם הבדיקה הזו היא סוג של מניפולציה ילדותית, כלפי עצמי וכלפי אחרים שאני מספר להם על זה).

באחד האתרים מצאתי מכתב למי שחושב להתאבד, והאמת שמצאתי בו כמה נקודות רלוונטיות לתחושות שלי. הבנה של המקום שלי, וגם כמה טיפים מעשיים. אני מביא כאן קטעים מתוכו בשינויים קלים:

"אתה לא אדם רע, משוגע, חלש או פגום. זה לא אומר אפילו שאתה באמת רוצה למות - זה רק אומר שיש לך יותר כאב, משאתה מסוגל לשאת ברגע זה. אילו הייתי מעמיסה משקולות על הכתפיים שלך, ואוסיף מספיק משקולות, אתה הרי בסוף תתמוטט... לא חשוב כמה שתרצה להישאר זקוף. לכן, אין טעם בזה שמישהו יגיד לך "תתעודד", הרי אתה בטח היית רוצה אילו רק היית יכול.

יש סוגים רבים של כאב. ההבדל בין כאב שהוא נסבל לזה שהוא בלתי-נסבל משתנה מאדם לאדם. מה שנסבל עבור אדם אחר, יכול להיות בלתי נסבל עבורך. הנקודה שבה הכאב הופך לבלתי-נסבל תלויה בסוג הכוחות שיש לך להתמודד איתו. אנשים שונים זה מזה במידה משמעותית ביכולת שלהם לשאת כאב. כאשר הכאב חורג מכוחות ההתמודדות שיש לך, מופיעים רגשות אובדניים.

אתה יכול להתגבר על רגשות כאלו אם תעשה אחד מהשניים:
1. תמצא דרך להפחית את הכאב.
2. תמצא דרך להגביר את הכוחות שיש לך להתמודדות.
שתי הדרכים אפשריות".

וזה מה שגם אני כנראה צריך לעשות. ללמוד איך להפחית את הכאב (אולי כמו שיהושע הציע, לבקש מחברים ואלוקים, שיעזרו לי לסחוב אותו. שיחת טלפון שעשיתי עכשיו באמת קצת עזרה לי), וגם להגביר את כוחות ההתמודדות שלי (ליישם יותר את תכנית הצעדים, שעוזרת לי להתמודד עם החיים כפי שהם, מבלי לברוח למיטה / לאוכל / לתאווה / למחשבות ייאוש / אחר).

נ.ב. אחרי שאני קורא את ההודעה שכתבתי, היא מעלה חיוך על פניי. להתאבד? ללמוד משהו ממכתב למתאבד? איזה קטעים איתי!

שלום ,

תודה רבה יהושע י-ה יושיעך,
יש בזה משהו, גם שמעתי על זה, עדיין לא יישמתי, אבל לפחות אני יודע לאן לשאוף,
ומקווה באמת ליישם את זה בקרוב,

ותודה רבה טהרני,

"(אם כי ממש לא מתכוון להתאבד, וגם עצם הבדיקה הזו היא סוג של מניפולציה ילדותית, כלפי עצמי וכלפי אחרים שאני מספר להם על זה)"

כמה אהבתי לקרוא את זה, מזדהה לגמרי עם זה,

ולגבי החלק השני שכתבת ,
אכן זה מה שאני עושה בשתי המישורים,
אבל עדיין מרגיש את אותם תחושות ששיתפתי , למרות כל מה שאני עושה,
(ואני עושה - קבוצה כמעט כל יום , חברים על בסיס יומי, מתחיל עם הצעדים בעיון ולא חפיף ועוד ועוד....),
אולי אני צריך לקבל את התחושות שלי כרגע, אולי לשתף באותם רגעים\שעות שאני עובר בטלפון כמו שיהושע הציע,
ולהסכים עם זה שזה תהליך ולא בחודש או חודשיים אני ירגיש שאני מתמודד עם הסחיבה של ה - 100 ק"ג, כי אני בהחלט מרגיש בשנה אחרונה במקום אחר לגמרי, אני לא יכול להכחיש את זה גם אם אני רוצה, ובאותו נשימה אני עדיין מרגיש שהדרך ארוכה מאוד לפני,

אוהבים - (בקבוצה המילה הזאת (אוהבים)עדיין לא יוצאת לי כשאני מגיב על מסר וכדו', לפחות עכשיו)

תודה רבה
שבת שלום

אוהבים!