בס"ד                                               
"תתפלל עלי, יש לך זכויות"... התחנן אלי חבר חדש נלהב, רגע לפני שהוא מתחיל להרצות לי על 'כל המתפלל על חברו נענה תחילה', עניתי לו במשפט ששמעתי מחבר מקסים מחו"ל – ידידי אתה לא זקוק לי, גם אתה ילדו האהוב, אתפלל למענך אך מניסיוני חשוב לא פחות שתתפלל בעצמך על עצמך. זכור  - לאלוקים אין נכדים, כולנו הילדים שלו. למשפט הזה היתה השלכה מכרעת על ההחלמה שלי. דברים רבים השתנו אצלי בעקבותיו, בעיקר בכל הקשור באבני היסוד בהחלמה – קבלת המציאות, אמונה וענווה.

המילים הללו חידדו לי את ההכרח בקבלת המציאות והאמונה בהשגחה פרטית - לכל נברא יש תפקיד ייחודי שעליו לעשותו. הוא חלק מפסיפס בלתי נתפס המורכב מאינספור משתנים שנפרשים על פני שנים רבות ומרחב עצום. לא ניתן באמת לדעת מה נכון לפלוני ומה מתאים לאלמוני. כל תמיהה וטענה שיש בה 'למה', אינה מתחילה. ולא משנה מהו הנושא הנידון, חוסר צדק גלובלי או אפילו סבל של מישהו, אין לזה אחיזה במציאות. המידע המוביל לתלונה 'מוצדקת ככל שתהיה' פשוט חסר.

האמירה 'כולם ילדיו', הורידה מעל כתפי משא שבאמת חשבתי שעלי לשאתו, הרי זה התפקיד שלי... אם אני לא אעשה - 'זה' לא יקרה... היה המוטו שעמד בבסיס הפעולה. כל פעולה. ריכוז עצמי שהפך את חובת השתדלות לקרדום לחפור בו. לא ביום. בתהליך, הגעתי להכרה אמיתית – יש לילדים האלה אבא. אחראי. ולא. הם לא ילדי. אינני אלוקים. אני בסך הכל 'צינור', מה שצריך לקרות יקרה, איתי או בלעדי. יש מישהו שמארגן ומסדר את הכל וזה לא מקרי. באמת אינני מנהל העולם שהכל נהיה בדיבורי. אין נבראים 'שווים' יותר ואחרים השווים פחות. הפסקתי להסתכל על 'אחי' מלמטה או מלמעלה. המבט היה בגובה העיניים. כן גם אני ילד 'שלו' כמו כולם.

וזה שינה לי גם את הגישה לרבנים וגדולי דור. למרות שגדלתי על האמונה שכל נברא מובל ישירות על ידי בוראו, מסיבות שונות לא יצרתי איתו שום קשר ישיר, מדי פעם, כשהייתי מלא באשמה על מצבי ומעשי, כשכן עניינה אותי קירבתו חיפשתי קיצורי דרך, פניתי  'למתווכים', כאלו שיסדרו אותי. למרות הפחד הנורא שיכירו ברוב קדושתם את גודל חטאי ויגרשו אותי בבושת פנים, הסתובבתי אצל רבנים שונים, מקובלים יותר ופחות ומה שביניהם. היו שבירכוני, לא נרתעתי גם כשהציעו לי דרכי פעולה ותשובה. וללא הועיל..

בתהליך ההחלמה למדתי שאינני יכול להיתלות עוד בעובדה שלא נעניתי על ידם כתירוץ להתרחקות נוספת. יכולתי להבחין שבהליכתי אליהם הסרתי מעצמי אחריות ביחס למעשי. רציתי שהזכויות שבאמתחתם יהפכו את המציאות שלי. באתי לקבל ברכות שיתקיימו. שכן הם בבחינת צדיקים הגוזרים והקב"ה 'נאלץ' לקיים. אבל אצלי, הברכה לא תתקיים. היא 'בורחת' דרך כל 'החורים' שהתאווה יצרה באישיותי. עלי להיות כלי המחזיק את הברכה. או שלכל הפחות לא מגרש אותה במעשיו, ואת זה שום ברכה של צדיק לא יכולה לעשות למעני. אפשר וצריך להסתייע בגורם חיצוני, כזה שיראה לי מה עלי לעשות. אם אין אני לי מי לי. 

אצלי, הקשר עם הבורא נבנה באמצעות שיחה ישירה. ילד שמדבר עם אבא שלו.

הדבר המדהים הוא שאת המשפט המקסים הזה אבאשלי אמר לפני יותר מאלפיים וחמש מאות שנה, יותר נכון,הוא שלח את יחזקאל הנביא (פ"יח פס"ד) לומר, לכולנו - "הן כל הנפשות לי הנה, כנפש האב כנפש הבן"... 

אני חושב שהפניה לרבנים וגדולי דור כאלו ואחרים היא לא רק בכדי להסיר מעלי אחריות... אם כי יש גם כאלו
באחד המכתבים שלו באיגרות קודש הרבי מילובאביץ' רושם שם לחסיד שברכה היא כמו גשם,
אם היא נופלת על שדה חרוש וזרוע יש לה כח להצמיח שם מה שלא היה צומח ללא הברכה,
אך אם היא נופלת על שדה בור אז נוצר שיטפון ואחרי זמן מה לא נשאר ממנה דבר...כלומר הברכה כן חשובה אבל גם חשובה העבודה שלנו.

התחושה הזו שיש לי קשר עצמי להשם היא מלווה אותי עוד טרם חשבתי בכלל לשים כיפה,
אבל כן אפשר וצריך להעזר בכאלו הקרובים יותר בכדי להתקדם, כמו בתוכנית, חבר חדש לא יהיה ספונסר,
לא כי הוא פחות טוב אלא אין לו את הידע שצבר זה שנמצא בתוכנית שנתיים, אמנם החבר הוותיק "רק" עלה לאוטובוס ההחלמה כמה תחנות לפני,
אבל בניסיעה הזו של כמה תחנות כן קרה לו משהו, זז לו משהו, והוא עכשיו שונה ממה שהוא היה כאשר עלה לאוטובוס

לכן בלי קשר לקשר (העצמי) כן יש עניין להעזר (לא להיתלות) באחר שהוא גדול ממך
מזכיר לי קצת את המחלוקת שיש האם צדיק באמונתו יחיה (בחיריק בעצמו) או יחיה (בצרה אחרים)

ידידי היקר, אין ספק שלהיעזר כדאי. לימדו אותי בצעד השני לבקש עזרה - לפנות החוצה. הסבירו לי שכיון שהבעיה בתוכי כל גורם חיצוני הוא גדול ממני. ואין 'חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'. בפוסט הזה שמתי דגש על 'תתפלל עלי'...  ברוב המקרים שאני הייתי עד להם אצל מכורים זה בא כפיתרון מהיר. היתלות. במקום הפעולה.   

תודה רבה אסירותודה. פעם ראשונה שמעתי אני חושב ממך את הכותרת הזאת בשבת sa מאז התלהבתי ממנה קשות והספקתי הגיד אותה בכמה וכמה הזדמנויות לכמה וכמה אנשים. אני עדיין חי את זה. תודה רבה.

פוסט מיוחד מאד.

תודה רבה.

אצלי זה עובד בשני צורות (כמו שכתבת)
1. להפסיק לשלוט בעולם החיצון. יש אנשים שאני מסכים איתם יותר, יש פחות, ויש ממש פחות.. אבל בשורה תחתונה כולם בנים שלו וגם אם אני רואה ג'ונגל - יש בעה"ב לבירה זו, והוא יודע יותר טוב ממני.
2. להפסיק לשלוט בעולם הפנימי שלי. התקשרו ולא עניתי? לא נורא. שמעתי חבר מהתכנית אומר כמה דברים שממש מנוגדים לתוכנית? לא נורא. וכן על זה הדרך, לכל אחד יש את המסלול שלו ולא צריך לדחוף את האף בכל מקום..

מקפיץ

כל כך מדוייק בשבילי, הכל.
אני שמעתי את המשפט הזה ביחס לילדים שלי, חבר אמר לי, 'תזכור שהילדים שלך הם לא נכדים של אלוקים'
עזר לי מאוד.
השאלתי את זה אח"כ גם ביחס לאשתי, כשדאגתי מה יהיה איתה ועם ההכחשה והקושי שלה להתמודד עם ההתמכרות שלי וכל הנלווה, הזכרתי לעצמי שוב ושוב בשיחות עם חברים, אשתך היא לא כלה של אלוקים, היא בת שלו בדיוק כמוך.
שנזכה להרגיש בנים שלו. היום.

אהבתי את ה״צושטעל״ אחיד. תודה. אוהבים.

תודה ענקית המשפט הזה ממש חיזק אותי והזכיר לי מי אני 
לקח לי שנייה לעקל אותו ואז בבום זה הכה אותי פשוט מדהים תודה 
נ.ב גימס אהבתי את ה"צושטעל"