אתמול לא עבדתי על הצעדים, בקושי הקשבתי לקבוצות
מרגיש מרוקן, לא בגלל שימוש, בגלל ניתוק, קניתי את הספרים במפגש האחרון, עוד לא פתחתי אותם...
טוב לפחות אני פה היום אז נתחיל בעבודה

אסירות תודה:
ב"ה עדיין יש לי עבודה
ב"ה אשתי הכינה לי אתמול אוכל להיום בצהריים (פעם ראשונה השבוע)
ב"ה שלא שתיתי הפורים ושאר השבוע למרות שנורא רציתי
ב"ה שלא נפלתי עד היום כל השבוע למרות שרציתי מאוד
ב"ה שקניתי טלפון חדש והוא צריך להגיע ואני נורא מתרגש


חוסר אונים:
עדיין הבוס שלי לא עוזב אותי יש לי כבר פנטזיות על להתפטר
חוסר אונים מול הפחד שלי בכל. ה שמאיים על הקיום והסטטוס קוו
חסר אונים מול ההורים שחי שבאים לביקור אחת לשבוע ומשגעים את אשתי
חסר אונים מול הצורך הפיזי לברוח, מרגיש כלוא ושורף לי בפנים לא יכול להתרכז
חסר אונים מול המרחק שאנחנו גרים בו מכל העולם, הבדידות מודגשת יותר במקומות שקטים


מבקש מהשם שיקח ממני את זה, זה גדול עלי

יש לי שאלה רצינית מאוד!

אתמול בקבוצה השיתוף נגע בי והחריד אותי בו"ז,
אם אני לא מתקשר לחבר אני לא מתנהג בחוסר אונים? אבל אני מרגיש חוסר אונים....
למכבי אש/ מד"א לא רושמים בווטסאפ...נכון כי לקצר את הזמן הוא מרכיב קריטי בפעולה שלהם ולהאריך את הזמן עד לפעולה במקרה של כמעט נפילה עד יעבור זעם...חבר גם שיתף אתמול שעד שהוא התקשר למישהו כבר היה מאוחר והוא נפל בכל מקרה אז אולי כן צריך לקצר את הזמן עד לתגובה?

כמו שכבר רשמתי בעבר מושרש בי מאוד חזק העניין שהאדם היחידי שאני יכול לסמוך עליו הוא אני בעצמי, בתוכנית אני לומד שגם על עצמי אני לא יכול לסמוך.
מצד שני אני לא יודע לקבל עזרה...פעם אחת התקשרתי כשכבר רעדו לי הידיים, וזה ממש עזר, מצד שני אני לפעמים מסתכל על הטלפון ולא מבין למה להתקשר ולמי ואיך להתחיל את השיחה

זה מציק לי מאוד, וזה עקרוני מאוד לתוכנית