אני יצטט ממה שאנחנו קוראים בחוברת המסרים הפיתרון עם ביאורים בין השורות מהפן האישי.
נוכחנו לראות שלבעייתנו שלושה היבטים: גופני, רגשי ורוחני. ההחלמה היתה חייבת להתבטא בשלושתם.
המחלה וההחלמה - מתפרסים על שלושת הרובדיים הכי משמעותיים בחיי הבן אנוש, שכתוב כאן גופני – זה לא רק מההיבט שהתאוה היא משחיתה את הגוף (כמו שכתוב ברמב"ם, כי על זה אפשר להתווכח, וזה באמת אינדיבידואלי). מכור פעיל שיוצא מכלל שליטה משחית את הגוף, מחליש אותו פיזי.
בפן הריגשי התאוה יצרה בנו "אשמה, שנאה עצמית, חרטה, ריקנות וכאב, ונדחפנו עוד ועוד פנימה, הרחק מהמציאות, הרחק מהאהבה, אבודים בתוך עצמנו".
רוחניות - שהתוכנית מדברת אינה קשורה בהכרח לדת, היא קשורה לחיבור בין הנפש לרוח, רוחניות כזו של שלום עם עצמי, עם אנשים שסביבי, פשוט במשפט אחד חיבור רוחני. [לדוגמא, לשבת בחדר, מול הים, מול עצמי ולהתחבר לדבר עם אלוקים, עם עצמי. ללא צורך בבריחה כל שהיא]. רוחניות זה חיבור. ההיפך מזה זה ניתוק.
השינוי המכריע בגישה החל כשהודינו שאנחנו חסרי-אונים, שההרגל שלנו הכריע אותנו. באנו לפגישות ונסוגנו מן ההרגל שלנו.
הכניעה להודות בחוסר אונים – זה גם מתנה מאלוהים. להודות שההרגל הכריע אותנו ואנחנו לא מסוגלים לבד, וזה מתבטא בהשתתפות בפגישות, מה שקביעות מביאה לנסיגה מן ההרגל.
לאחדים, היה פירוש הדבר שלא לעשות מין עם עצמם או עם אחרים, כולל אי-כניסה למערכות יחסים. לאחרים היה פירוש הדבר גם "התנקות" ולהימנע מיחסי מין עם בן או בת הזוג לזמן מה כדי להחלים מתאווה.
שאנחנו משנים גישה פיזית, פשוט להפסיק להשתמש, מין עצמי – מה שנקרא אוננות – זה מוות רוחני. (אגב, כמה נשמות צריך בשביל לקום לתחייה).
גילינו שאנחנו יכולים להפסיק, שאי-הזנת הרעב לא הרגה אותנו, שהמין אכן נתון לבחירה. היתה תקווה לחופש, והתחלנו להרגיש בחיים.
להפסיק! לפעמים למכור - זה נשמע הזוי. אנחנו יודעים שבתוכנית חיים 'רק להיום', התמדה של פעולות, של חיבור לתוכנית, לקבוצות - עוד יום ועוד יום - בלי קשר למה היה אתמול ומה יהיה מחר – נותן לנו לגלות שאפשר להפסיק. לפעמים יש אובססיה כזאת שמרגישים שאם אני לא משתמש אני מת! אין לי בחירה – כל זה נכון שלא מחוברים לתוכנית, לצעדים. שמנותקים רוחנית.
כשאנו מעודדים להמשיך, התרחקנו יותר ויותר מהאובססיה למין ולעצמנו שבידדה אותנו, ופנינו אל אלוהים ואל אחרים.
העידוד להמשיך. יש נקודות שבר לכל אחד בדרך. יש מצבים שאנחנו מרגישים שאלוהים סירס אותנו לגמרי. (סליחה על הביטוי אבל לא השאיר חוט אחד). ניתוק מוחלט. בא לנו למות. זה יכול לקרות גם למי שנקי טכנית. העידוד שמקבלים מהחברים בפגישה, בטלפון, בקבוצה, היא מרחיקה אותנו מהאובססיה למין ולעצמנו שמבודדת אותנו. ואז מגיעה הפתעה – פתאום אפשר לעמוד ערום מול אלוהים ולהגיד לו אבא. אפשר לעמוד מול אנשים בכנות, בפתיחות, בשפיות, עם גבולות. פגמי אופי כמו רצוי, תלות ועוד חרתות – פתאום משתנה.
כל זה היה מפחיד. לא יכולנו לראות את הדרך שלפנינו, רק את העובדה שאחרים הלכו בדרך הזאת קודם.
הפחד זה המאפיין של מכור, אנחנו מנוהלים ממאות פחדים. זה נשמע נורא... פשוט זה מעוור את הדרך. נותן לנו ערפל מוצק על כל החיים. מה שמקשה על הדרך. כמו בערפל שאנחנו נצמדים מאחורי רכב ושומרים את המרחק אז אנחנו רגועים... ככה בתוכנית.
עם כל צעד חדש של כניעה הרגשנו כאילו אנחנו נופלים מקצה הצוק אל האבדון, אבל עשינו את הצעד. ובמקום להרוג אותנו, הכניעה הרגה את האובססיה! צעדנו אל תוך האור, אל תוך דרך חיים חדשה לגמרי.
כל צעד של כניעה למכור – זה ליפול מצוק – נשמע מטורף, אבל כמה שזה נכון ההגדרה הזאת. זה הכח של הצעדים - שהם עושים משהו שזה בדיוק ההיפך הגמור של המכור, מה שגורם לנו לשנות את הגישה, ומביא אותנו ממחלה להחלמה, ובמקום שנמות רוחנית שוב ושוב, אז הכניעה הרגה את האובססיה מה שכל כך חיפשנו. פתאום מרגיש לנו שנכנסו לתוך בית מואר. דרך חיים חדשה. [חברים, כאן אני רוצה לציין מי שעושה צעדים פתאום רואה את העולם אחרת, הוא יכול לפגוש אנשים בני 90 ופחות מכך שהם חולים רוחנית ברמה כזו אחרת... וזה לפעמים מסתכל. אנחנו חייבים להישאר בהבנה. בתפילה על האחר. זה הדרך שלנו לנצח ולהישאר שפויים. תאמת שזה מיותר מכור נשאר מכור, רק לזכור מאיפה באנו].
החברותא סיפקה לנו את ההשגחה ואת התמיכה שמנעו מאיתנו להרגיש - שכל זה גדול עלינו, מקלט בטוח שבו יכולנו סוף-סוף לעמוד מול עצמנו.
הכח של החברותא – זה כח גאולי למכור. תמיד חיפשתי לעמוד סוף סוף מול עצמי, להרגיש שאני לא לבד, שזה לא גדול עלי. שאני יכול ביחד.
במקום לכסות את הרגשות שלנו במין כפייתי, התחלנו לחשוף את השורשים של הריקנות והרעב הרוחניים שלנו, וההחלמה החלה.
הבעיה אצלנו זה לא המין. המין זה היה פתרון לרגשות הקשים שלנו. ברגע שאנחנו מגיעים לקבוצות שומרים על קשר אז מתחילים לחשוף את השורשים ומתחילים להבין מאיפה הריקנות והרעב הרוחנית מה השורש של הנשמה שלנו.
ככל שהכרנו בפגמים שלנו, כך הפכנו נכונים להשתנות; הכניעה שברה את הכוח שהיה להם עלינו.
הכרה במחלה – חצי תרופה. שאנחנו נכנעים ועושים את הפעולות שאומר הספונסר אז יש לנו תרופה שלימה.
התחלנו להרגיש נוח יותר עם עצמנו ועם אחרים לראשונה בלי ה״סם" שלנו.
שאנחנו חופשיים מתאוה – אז אנחנו מרגישים נוח עם עצמנו ועם אחרים – נראה לי שזה משוואה לא מסובכת.
סלחנו לכל מי שפגע בנו, ובלי לפגוע באחרים, ניסינו לתקן את העוולות שעשינו אנו.
(אולי אני נוגע בדבר!!!). הרבה פעמים בשביל לסלוח על דברים קשים שפגענו בנו – צריך נקיות ועבודת צעדים של 4 עד 10. אם לא - זה גדול עלינו ואפילו מסוכן. הרסני ומסובך.
לתקן את העוולות שעשינו – זה כל כך מפחיד בהתחלה, אבל כמה שחרור זה נותן - זה מתנה של הדרך. וכמו שכתוב בקטע הבא:
עם כל עוול שכיפרנו עליו נשר מעל כתפינו עוד מהמטען הנורא של רגשי האשמה, עד שיכולנו להרים את ראשינו, להישיר מבט אל העולם ולעמוד חופשיים.
רגשי אשמה – זה מה שהביא אותנו להשתמש שוב ושוב בלי להשים לב. ברגע שאנחנו מכפרים על עוד דבר ועוד אנחנו יכולים להרים את הראש – פתאום אפשר להסתכל בלבן העינים של החברים, המשפחה והילדים (מי שיש לו).
התחלנו לתרגל מפוכחות חיובית, ולעשות את פעולות האהבה כדי לשפר את יחסינו עם אחרים.
איך אני אוהב את הצמד המילים פעולות אהבה, כשאנחנו מתרגלים מפוכחות חיובית אז ביכולתנו לעשות פעולות שהם יוצרים אהבה המשפרים את יחסינו עם אחרים.
למדנו איך לתת; ובמידה שבה נתנו כך גם קיבלנו חזרה.
איך לתת זה מלאכה לא פשוטה. צריך ללמוד את זה. בשביל לקבל חזרה צריך לתת נכון.
גילינו את מה ששום תחליף לא סיפק מעולם. יצרנו קשר אמיתי. הגענו הביתה.
שום תחליף לא יכול לספק את מה שאנחנו באמת צריכים, הזדהות, תמיכה מאחד שמכור בענין שלנו לא משנה בדיוק באיזה דרגה, אבל זה המחלה... ליצור קשר – אמיתי לא מתוך אינטרסים. פשוט הגענו לבית שלנו.
