מצטט מהספר הלבן

איך התגברתי על האובססיה שלי לתאווה

איך עשיתי זאת? לא עשיתי. אישה ב-SA אמרה לי אחרי שדיברה בפגישה, וציטטה מפרק 5 ב"ספר הגדול", ש"אלוהים יוכל ויעשה זאת, אם נבקש אותו". וכך עשיתי את זה. על ידי שנתתי לאלוהים לעשות זאת. כי אני לא יכולתי. אבל אלוהים יכל - ועשה. אבל הייתי צריך ללכת לפגישות כדי ללמוד דברים כאלה. "פגישות, פגישות, פגישות, פגישות..." זה מה שהם אמרו לי. "רק תמשיך להביא את הגוף". "תעשה את הצעדים, תעשה את הצעדים, תעשה את הצעדים, תעשה את הצעדים". הלכתי לפגישות ועשיתי את הצעדים; כך עשיתי את זה. כך למדתי לאפשר "לחסד אלוהים להיכנס ולגרש את האובססיה". הנה מה שעבד בשבילי:

1.                   להפסיק לתרגל את הדחף הכפייתי. הפסקתי את ההתנהגות הכפייתית המינית בכל הצורות, לרבות מין עם עצמי וביחסים מחוץ לנישואים. לא יכולה להיות הקלה מהאובססיה של התאווה בזמן שממשיכים לתרגל את מעשי התאווה.

2.                   להפסיק להזין את האובססיה. פירוש הדבר שחיסלתי את כל החומר המודפס והמצולם וכל הסמלים האחרים של הרודנות שלי שהיו ברשותי. היה עלי להפסיק להזין את התאווה בהסתכלות סביב, בשימוש בטלוויזיה, סרטים ומוסיקה; ובשימוש והקשבה לשפת התאווה.

היה עלי גם להפסיק לחיות תמיד אך ורק בתוך הראש שלי. זה אחד היתרונות הגדולים שמרוויחים כשהולכים להרבה מפגשים. רובנו, הסקסהוליסטים, באמת חיים בתוך הראש של עצמנו, לעיתים רחוקות אנחנו מצויים בעולם האמיתי.

3.                   להשתתף בחברותא של התוכנית. אני לא מכיר אף אדם שיכול להישאר מפוכח וחופשי מהאובססיה של התאווה בלי חברותא כזו. אני לא יכולתי. החברותא היא המקום שבו קורה האקשן, המקום של הקסם ושל החיבור, המקום שבו מרגישים שייכות.

בהתחלה יכולתי רק להיות נוכח בפגישות. אחר כך נעניתי להצעה להיות מעורב בצד הטכני של הפגישות: לערוך, לנקות, למלא תפקידים כמו האחראי על הספרות, הגזבר או המזכיר. המעורבות נתנה לי הרגשה שאני יכול להיות חלק מ... במקום להיות מנותק מ... - התסמונת הישנה שלי. בהמשך יכולתי לצאת לשתות קפה, להתחיל פגישה של אחד-על-אחד עם אחרים, ולהתחיל את התהליך הכואב-אך-ההכרחי של הגדילה על ידי שאני יוצא מעצמי.

4.                   להודות בחוסר-אונים. ממש בהתחלה, בכל פעם שתקף הדחף הכפייתי כל שיכולתי לעשות היה לצעוק, "אני חסר-אונים; בבקשה עזור לי!" לפעמים מאה פעמים ביום. כשהגעתי לחוות לעומק את הצעד הראשון, חוסר-אונים היה צירוף המילים הכי יפה בעולם בעיניי. הוא עדיין יפה בעיניי. אחר כך גיליתי שבעצם הייתי חסר-אונים מול עצמי.

ככל שנלחמתי בתאווה קודם, כך היא השיבה מלחמה; נראה היה שכל כוח הרצון שלי רק מעצים את התאווה במקום לרסן אותה. הקריאה של הצעד הראשון ב"שנים-עשר ושתים-עשרה" עזרה לי לראות שחוסר-האונים שלי הוא "אבן-יסוד איתנה שעליה אפשר לבנות חיים מאושרים ובעלי תכלית". בסוף הפסקתי לנסות להפסיק. רק על ידי הודאה בפני אחרים בקבוצה בכוחה של התאווה עליי, יכולתי לקבל כוח להתגבר על התאווה.

5.                   כניעה. בלי כניעה, הודאה בחוסר-אונים בלבד לא תספיק כדי לחבר אותנו עם הכוח העליון שלנו. בהתחלה, מבחינתי, היה מדובר בכניעה לקבוצה שהתחלתי להשתתף בפגישות שלה. פשוט הלכתי לפגישות והייתי גלוי-לב, בעל ראש פתוח וגיליתי נכונות ככל שיכולתי. כך הגעתי לחוות את הצעד השני ולקוות שכוח גדול ממני יחזיר אותי לשפיות. זה מה שהכין אותי לכניעה של הצעד השלישי בהמשך, כשנכנעתי לאלוהים כפי שהבנתי אותו.

בכל הקשור לתאווה שלי, ידעתי בדיוק מה פירושה של כניעה ומה עליי לעשות. בכל פעם שהתפתיתי מבפנים או מבחוץ הייתי אומר, "אני מוותר על הזכות להתאוות לאדם הזה; אנא קח את זה ממני". וכמו שנאמר, "אלוהים יוכל ויעשה... " והוא עשה. נכון שחוויתי פה ושם אי-נוחות או פחד ואולי הייתי צריך לחזור על הכניעה שוב ושוב, אבל היא עבדה. בהתחלה זה היה מפחיד, אבל נשארתי מפוכח, ולאט לאט זה נעשה קל יותר, מפיתוי לפיתוי.

6. להוציא את הפינים החוצה. כשהתחלתי לראות שכנראה לעולם לא אתרפא מהאפשרות להתאוות, הייתי צריך להיעזר בצעדים נוספים. צעדים 4 ו-5 פתחו את הדלת ליכולת להסתכל על עצמי בצורה ביקורתית. זה היה כנראה השינוי החשוב ביותר בגישה שלי בתחילת ההחלמה.

אבל בקשר לתאווה, הייתי צריך להמשיך ולעשות חשבון נפש לגופו של כל עניין, כפי שמציעים בצעדים החמישי עד העשירי. בכל פעם שהרגשתי שחוויה כלשהי, תמונה, זיכרון או מחשבה שולטים בי, בכל תכיפות שהיא, הייתי חושף אותם לאור, מוציא אותם החוצה עם חבר אחר בתוכנית. מאוורר את העניין ומוציא אותו לאור השמש. התאווה שונאת את האור ובורחת ממנו; היא אוהבת את הפינות האפלות של ישותי. מרגע שאני נותן לה לשכון שם, היא כמו פטרייה שמתחילה לפרוח - מתעלקת על הנשמה. אך מרגע שאני מביא אותה לאור, חושף אותה בפני סקסהוליסט מחלים אחר, נשבר הכוח שלה עליי. האור הורג תאווה. עשיתי את זה עם חוויות ספציפיות, לא באופן כללי. לפעמים נאלצתי לגזול מזמנו של אדם בשביל זה, אבל כך התנקיתי ונשארתי מפוכח. בכל פעם שדיברתי על כך מתוך כניעה, נשבר הכוח של אותו זיכרון או אותה חוויה. עוד פריצת דרך חדשה ובעלת עוצמה.

7. אמון. כשהייתי מסוגל יותר ויותר להתעלות מעל לתאווה שלי, ללמוד לבטוח יותר ויותר בכוחו של אלוהים לגרש את האובססיה, למדתי מהר מאוד להתחיל כל יום בתפילה שבה אני מפקיד את עצמי ואת תאוותי בידי אלוהים, רק להיום. כלומר התחלתי ללמוד לחיות בלי תאווה ובאמת רציתי להיות חופשי ממנה.

עכשיו אני מתחיל כל יום בתפילת הצעד השלישי מתוך "הספר הגדול" (עמי 55), ומחליף את המילים בהתאם למקרה שלי. בדרך כלל זה הולך בערך כך:

אנא שמור אותי מפוכח מתאוותי היום, כי אני לא יכול... אלי, אני מעמיד עצמי לרשותך היום לעשות ולבנות עימי ככל שתחפוץ. שחרר אותי מהעבדות שלי היום כדי שאוכל לעשות טוב יותר את רצונך. קח את הקשיים שלי היום, כדי שהניצחון שלי עליהם ישמש לאלו שאעזור להם עדות לכוחך העצום, לאהבתך ולדרך החיים. תן לי את הדרוש לי היום. רצונך, לא רצוני, ייעשה היום.

8.                   להשתמש בספרות של התוכנית. הספרים "שנים-עשר ושתים-עשרה" ו"הספר הגדול" היו המדריכים הראשונים שלי בעבודה על הצעדים. שוב ושוב מצאתי מה שהייתי צריך באותם כתבים מקוריים שעליהם נבנתה תוכנית שנים-עשר הצעדים. רבים מאיתנו מוצאים כעת שעבודה לפי העקרונות המתוארים בספרות של sa מוסיפים עוד ממד והם יעילים ביותר. כשאנו משתמשים בהם בהתבודדות ובפרטיות ברגעים השקטים שלנו, אנחנו מגיעים לתובנות על עצמנו ועל ההחלמה בדרך מיוחדת המתאימה למי שאנחנו ולמקום שאנחנו נמצאים בו.

9.                   להמשיך לעבוד על שאר הפגמים. גיליתי לתדהמתי הרבה שהתאווה לא הייתה הבעיה העיקרית שלי כלל; היא הייתה רק עוד סימפטום למחלה הרוחנית הבסיסית שלי - גישות חולניות. התאווה הייתה רק עוד ביטוי של אותו כוח שלילי ענק בתוכי שהיה צריך להתפרץ בכל דרך שרק יכול היה. מרגע שהתאווה התחילה להשתחרר, החלה הטינה לבוא במקומה. אחר כך פחד. אחר כך שיפוטיות. זה היה כמו ניסיון לעצור דליפה בסכר. אתה מנסה לסתום חור אחד, ופורצת דליפה במקום אחר, כי יש גוף מים עצום מאחורי הסכר, ובגלל הלחץ הוא יפרוץ במקום החלש ביותר.

גוף המים הענק הזה שמתפרץ החוצה, הוא הצד השלילי ההרסני שבי. המידה שבה אני יכול להתחבר אל הכוח החיובי (אלוהים) היא המידה שבה אני יכול להתנתק מהשלילי על כל צורותיו. תודה לאל, היום יש לי ברירה.

התועלת הנלווית לכך שאני צריך לעבוד על הפגמים שלי כדי להיפטר מהאובססיה לתאווה היא שסוף סוף אני יכול להתחבר לחיים. אבל אינני יכול להיות חופשי משום אובססיה כשאני שיכור מאובססיה אחרת. אינני יכול להשתחרר מתאווה בזמן שאני שיכור מטינה וכן הלאה.

הלכתי לפגישות של שנים-עשר הצעדים כדי ללמוד איך אחרים ממש ניצחו את הפגמים שלהם. נאמר לי שאחת הדרכים הטובות לחסל טינה בעודה באבה היא להתפלל למען האדם שאני נוטר לו. בקש בשבילו או בשבילה מה שאתה מבקש בשבילך, כך הציעו לי. זה עבד! המעסיק הראשון שלי בתקופת המפוכחות היה מטרה של אין-ספור תפילות יומיות כאלה. לא נראה שהן הועילו לו הרבה (מי יודע?), אבל הן מנעו ממני ליפול למאורת הנחשים של הטינה.

10.                ללמוד לתת במקום לקחת. הטכניקה הזאת עבדה גם על תאווה. בכל פעם שאני תופס בזווית עיניי דמות מושכת, במקום לציית לדחף להביט ולשתות, אני ממשיך להביט ישר קדימה תוך כדי שאני מתפלל למען אותו אדם. זה יכול להיות פשוט, "אלוהים ברך אותה ותן לה את מה שדרוש לה". או שהתפילה נלהבת יותר, תלוי בעוצמת הגירוי של התאווה, "אלוהים, ברך אותה והפוך אותה לברכה; רצונך ייעשה בחייה".

התחלתי לעשות אותו הדבר גם בשביל דוגמניות בפרסומות ובמודעות שפעלו עליי באותה עוצמה. בכל פעם שאני עושה דבר כזה, אני מרגיש טוב; אני מקבל חזרה משהו נקי, חזק, חופשי וטוב. איכשהו אני הופך לערוץ שמשחרר טוב לתוכי במקום לפתוח ערוץ תאווה כדי שייכנס רוע. המידה שבה אני שותה מהתמונה הזאת היא המידה שבה אני משועבד לה; המידה שבה אני נותן החוצה לאחר, היא המידה שבה אני משתחרר מהכוח של הדבר. בנוסף, הרבה יותר קל לתת מלנסות את העינוי העצמי הישן הזה של כוח רצון.

נסו את זה פעם: אתם לא יכולים להתאוות לאדם שאתם מתפללים עבורו בצורה כזו. הנה חוויה שסיפרה אישה חברה בקבוצה:

"אני זוכרת בתחילת המפוכחות שראיתי קלטת וידאו עם צילומים חושפניים מאוד בחנות כלבו. נמשכתי לזה, ולפני שהספקתי לשים לב מה קורה, התמונה הזאת השתלטה עליי! אז התחלתי להתפלל למען הזמר הזה, שוב ושוב. וזה עבד! ניסיתי את זה הרבה פעמים מאז, וזה תמיד עובד בשבילי".

הפעולה הזאת יכולה גם לשמש ככפרה עקיפה בפני כל האובייקטים האלמוניים של מעשי המין והתאווה שלי - אותם זרים וזרות רבים שעזרתי להם לאשר את דרך חייהם ההרסנית. נראה שזהו חוק העולם: המידה שבה אני נותן היא המידה שבה אני מקבל חזרה.

11.                לקחת ספונסר מ-^ הייתי צריך מישהו שיוכל לראות טוב ממני, גם אם היו לו אולי כמה בעיות משלו (לכל מי ששימש לי כספונסר היו מגרעות מספיק גדולות כדי שאתרחק ממנו, אילו חיפשתי תירוץ כזה). זאת הייתה הושטת היד שלי כדי לקבל הכוונה שעבדה. יצרתי קשר סדיר ומילאתי את ההנחיות. זה עשה אותי מסוגל ללמוד, וחסך לי הרבה צער ובזבוז זמן.

12.                להתחבר עם אנשים בתוכנית. ההתמכרות שלי למין הרחיקה אותי מאינטימיות אמיתית. הפכתי לבודד ולנכה אהבה. כדי להחלים, היה עליי להתחיל לצאת מהבידוד ולהתחבר עם אנשים, אבל לא ידעתי איך. בהתחלה נאלצתי להתקשר בטלפון כדי להישאר מפוכח. אחר כך, כשחלקתי עם אחרים את המצוקה שלי והם חלקו את הניסיונות שלהם איתי, התפתח קשר משותף. שותפות במפוכחות - איזה חסד! זה עזר לי לשנות את העולם הפנימי הבודד והאפור שלי לזמנים השמחים של אור השמש הבוהק שחלקנו יחד. הניצחון על התאווה לא היה חוויה עגומה כמו שפחדתי. התחברתי לחיים והתחלתי לחוש התעוררות של שמחה. התחלתי לחוש את מה שהתאווה שלי באמת חיפשה. לא יכולתי לחוות את החופש הפנימי מהצורך להתאוות, בלי החיבור האמיתי הזה.

13.                לשאת את המסר של ההחלמה שלך. בהתחלה דיברתי בזהירות על האובססיה המינית שלי ועל הרצון שלי להחלים עם אלה שרמזו לי על בעיות דומות. לא ידעתי שזה חלק מהעבודה על הצעד השנים-עשר; עשיתי את זה כי רציתי. אחר כך התחלתי לחלוק באמת של החוויה שלי בפגישות אחרות שהלכתי אליהן. מעטים הגיבו, אבל הנקודה היא שזה עזר לי.

ביל W. ממייסדי ^aa נהג לומר שהעבודה על הצעד השנים-עשר "עולה מעט כסף אבל לוקחת הרבה זמן". אני גיליתי, שהנכונות להשקיע בהעברת המסר על ההחלמה, חלק מזערי מהזמן ומהכסף שבזבזתי על ההרגל שלי, עזרה לי להישאר מפוכח. כשאני נותן בחופשיות מהזמן ומהאמצעים שלי בצורה כזו, אני מקבל חזרה את המתנות יקרות-הערך של חופש מהתאווה בנוסף לשמחה ולשלווה. תוך כדי כך, אני גם עושה את הצעדים המהוססים הראשונים בלמידה איך לאהוב בן אדם אחר. לא יכולתי לבקש רווח גדול יותר.

14. לתרגל עשייה של פעולות אהבה. מפוכחות שלילית - פשוט לא לעשות זאת - דועכת אחרי זמן מה. זה כל מה שהיה לי חודשים רבים, וזאת הסיבה שיום אחד, בלי שום בעיות מיוחדות ואחרי שסיפרתי לחבר ותיק מהתיכון שאני שיכור מין שהחלים, שוב "חזרתי לשם". לא ידעתי מה נפל עליי. לא מעדתי; נפלתי!

הדבר הקריטי בקשר להחלמה שלי הוא שאם לא אמצא את מה שהתאווה שלי מחפשת באמת, אני לא אצליח. הפסקת השלילי בלי להתחבר לחיובי אינה מספיקה. בשביל סקסהוליסט כמוני, זה הכול או לא כלום. "דרכי ביניים לא העלו דבר״. כך כתוב ב״ספר הגדול״ (עמי 51), וכך זה איתי.

האנשים בתוכנית לימדו אותי שחשיבה נכונה מעולם לא הביאה לפעולות נכונות, אבל אם אעשה את הפעולות הנכונות, החשיבה והרגשות הנכונים יבואו בעקבותיהן. גיליתי במפוכחות המינית שאני לא נוטה לגעת באשתי חוץ מכאשר מדובר במשהו חושני, ארוטי או מיני. מעולם לא נגעתי בה פשוט כאדם, מגע רוחני, אם תרצו. אבל למדתי שאם אעשה את הפעולה של לגעת בה כאדם, תבוא אחריה ההרגשה שאני רוצה לגעת כך. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה במפוכחות לאחר הניתוק והבלבול הנורא הזה, יום אחד כשהייתי מסוגל להביט בה בעיניים, להושיט יד, לגעת בזרועה ולהגיד "תודה". איך זרם הכוח של האהבה דרך החיבור הזה! אחרי שאני עשיתי את הפעולה. עיניי התמלאו דמעות.

פעם אחרת, אשתי הכינה ארוחת ערב, אבל רגשות שליליים שוב השתלטו ואני הייתי בדרכי מחוץ לדלת - לשום מקום. הצלחתי לעצור למשך זמן שהספיק כדי להתקשר לספונסר שלי, שהזכיר לי בקול זועף שזה יום ראשון והוא עסוק (אף אחד מהספונסרים שלי לא התיימר להיות קדוש). בתוך עשר שניות הוא קלט את "הבעיה" (אובססיה עצמית) ואמר, "שב ותאכל את ארוחת הערב שלך" וניתק את הטלפון. ישבתי בצורה מכנית ואכלתי את ארוחת הערב שהיא הכינה לי. והרגש הנורא שאני צריך לברוח חלף. עשיתי את הפעולה, והרגש בא בעקבותיה.

ההזדמנות הגדולה ביותר לתרגול אהבה היא לא בפגישות אלא בבית שלי. וזה בדיוק המקום שהכי קשה לעשות את זה. האמת היא שקל לי יותר להתפלל למען הזונות ולמען שאר חברי sa מאשר לעשות את פעולות האהבה כלפי אשתי והילדים. אבל אני חייב לעשות זאת, אחרת לא אוכל לפרוץ לתוך החיים. ואני רוצה לחיות!

עוד פעולת אהבה שיש לה כנראה תוצאות מצוינות היא להתפלל למען אשתי; שוב, לבקש בשבילה את הכי טוב כמו שאני רוצה בשביל עצמי. זה מתחבר לאחד הסעיפים שהזכרתי לעיל, לתת במקום לקחת. מאז שהגבלתי את עצמי לאשתי כערוץ יחיד לביטוי המיני שלי, גיליתי, בחשבון הנפש שלי, שהתלות שלי בה הייתה לא-בריאה. עקב כך, קיימתי הימנעות מינית תקופת זמן ניכרת, בהסכמתה, כדי שאוכל לטפל בתלות שלי.

לאחר מכן הגעתי למסקנה, שהייתי מוכן לחיות בלי מין כלל, כל עוד שהתלות שלי כלפיה עדיין נגועה בהיבט כלשהו של "קנייה ומכירה".

"אישה או לא אישה, אנחנו פשוט לא מפסיקים לשתות כל עוד התלות שלנו באנשים אחרים קודמת לתלות באלוהים״ (מתוך ״הספר הגדול״ עמ׳ 81).

כך, בכל פעם שהרגשתי רגש שלילי בקשר לאשתי, התפללתי למענה. לא התחשק לי לעשות את זה, אבל עשיתי. זה עובד. אבל עליי להיות מוכן לוותר על הטינה ולסלוח. כאן נכנסים לתמונה הצעדים השישי והשביעי.

15. להכיר ברעב הרוחני שלך ולהזין אותו. כשהגעתי לשלב נוסף במודעות, התחלתי לחוש שהדחף הבסיסי ביותר שלי אינו למין, לא לכוח ולא לשום דבר, אלא זהו רעב רוחני - הדחף שלי לאלוהים, הצורך באלוהים עצמו. נראה שהדבר שאני באמת מחפש בתאווה בהתקפי השתייה החזותיים הללו, כאשר אני פוסע בשדרות המרהיבות של העולם, הוא חיבור. מה שאני באמת רוצה הוא ליצור את "ה״חיבור עם המקור של חיי. ובמחלה שלי, אישה נתפסת כמקור של הווייתי, האלוהים שלי. התאווה מוליכה אותי שולל, ואז אני מאמין שזה הדבר שאינני יכול לחיות בלעדיו, כשבעצם אלוהים הוא זה שאינני יכול לחיות בלעדיו.

לכן, עוד טכניקה שאני משתמש בה בהצלחה ברגע הפיתוי היא לבקש - לפני שאני מפנה את הראש ושותה - "לא משנה מה שאני באמת מחפש עכשיו, תן לי בבקשה למצוא זאת בך". שוב ושוב ושוב, עם כל אדם שאני נמשך אליו, עולה התפילה. זה עובד בשבילי. ואיזו דרך טובה יותר יש לביצוע הצעד האחד-עשר?

עיקרון זה של עקירה, עובד עבור כל הרגשות השליליים שלי. את המקום של התאווה או הטינה או הפחד או השיפוט בליבי אני ממלא בנוכחותו של אלוהים. מחליף את הלא-אמיתי באמיתי. אני מושיט יד אל האלוהים במצב הזה. מועיל לעצום עיניים בזמן שעושים את זה.

16.                השלך זאת החוצה. היו פעמים שהרגשתי כאילו אני עובר דרך שדה- מוקשים של תאווה, ומטענים מתפוצצים סביבי. זה היה חמור ומתמשך בצורה חריגה כל כך שתהיתי אם אני תחת התקפה כלשהי. בפעמים כאלה נקטתי אמצעי קיצוני והשלכתי את הדבר בקול החוצה כאילו היה נוכחות זרה של רוע. לא בכוחי או בסמכותי, אלא בכוחו ובסמכותו של הכוח העליון שלי. אינני טוען שאני מבין את זה, ואינני עושה מזה סיפור גדול, אבל זה עבד בשבילי, אחרת הייתי כנראה נתון לחלוטין לחסדי מה שהתרחש. בשנים שלאחר מכן, שמעתי חברים נוספים חולקים חוויות דומות.

17.                למצוא מחסה באלוהים. לעתים קרובות אני קורא לנוכחות של אלוהים כמגן מפני התאווה או הרגשות שלי או מפני התאווה או הרגשות של אחרים. שוב, ברגע שאני מרגיש מוצף או רואה את הדמות בזווית עיני ורוצה להסתובב ולשתות, אני אומר, "אני לוקח את נוכחותך שתגן עליי מפני תאוותי (או מה שזה לא יהיה)". אבל אני צריך לקחת את המגן הזה! עליי לפנות אליו כדי לחסות בו.

עוד מברק לעזרה שאני שולח למעלה היום, אחרי כמה שנים של מפוכחות, הוא משהו כזה: "אני לא רוצה שום חלק בתאווה הזאת (או יחס או רגש שליליים אחרים); אני רוצה שאתה תיקח אותה". זה תמיד עובד, אבל אני חייב למסור אותה.

18.                להביט לתאווה בעיניים. עכשיו אני גם מגלה דרך חדשה להתמודד עם הפיתויים שהיו במשך היום כך שלא יחזרו ויכו אותי בחלומות. שמתי לב שבמקום כניעה אמיתית, אני יכול לפעמים, במהלך היום, לדחוק את התאווה מחוץ לטווח הראייה שלי בעזרת כוח רצון בלבד. היו פעמים שאחרי שעשיתי זאת התאווה צצה מחדש אחר כך בחלומות ארוטיים, מכאן ידעתי שאני יכול לפעול על תאווה בשינה בלי אפילו לגעת בעצמי ובלי לדעת שיש לי ברירה!

כמה מרובי עוצמה הפיתויים הללו! וכמה הם מפחידים! הם תופסים את תשומת הלב שלך. קרו לי מספיק מקרים של הינצלות בנס כדי לנקוט פעולת מניעה. ממש לפני שאני הולך לישון, אני בכוונה משחזר בעיני רוחי כל פיתוי תאווה שדבק בי במהלך היום, מישיר מבט מלא אל האדם הזה. אני מביא כל אדם כזה אל האור, בפני אלוהים, ואני נכנע, מודה בחוסר-האונים שלי מול התאווה. אני אומר, "אתה יודע את אשר בלבי, עד כמה אני רוצה להתאוות. אני שולח זאת הלאה אליך. בוא ותנצח את התאווה שלי; אני לא רוצה שום חלק בזה - במודע או בתת מודע. אני רוצה שאתה תישא אותה בשבילי. בבקשה, שמור אותי מפוכח מכל התאווה שלי הלילה". בהרבה מקרים אני מוסיף תפילה למען אותו אדם שמעורב בפיתוי שלי, כך שאני פונה החוצה בנתינה. זאת הדרך שלי להישאר נקי ברמת התת-מודע. זאת גם דרכי להתמודד עם פחד מנפילה מתוך שינה.

סיכום

הדרכים השונות האלה להתגבר על תאווה דורשות תרגול, אבל הן עובדות. נדרשו לי שנים רבות כדי לתכנת את עצמי להתאוות כפי שהתאוויתי; מצאתי שלוקח זמן להפסיק את זה ולתכנת את עצמי למציאות.

בכל פעם שהתחלתי בכל אחת מהטכניקות שלעיל, הייתה לי הרגשה שזה מלאכותי ומאולץ. לא רציתי לעשות את זה; זה לא הרגיש לי נכון. אני מנסה לא לבטוח יותר ברגשות החולניים האלה; הם אלו שהביאו אותי לכאן.

כשנקטתי כמה מהאמצעים האלה הרגשתי כאילו אני הורג חלק מעצמי. עד כדי כך הם היו מנוגדים לנטייתי הטבעית. אבל גיליתי שמה שהייתי צריך בכדי להשתחרר לחופשי זה להתנגד בחזקה לדרך בה חשבתי ופעלתי בעבר. אלה היו פריצות דרך לפעולה נכונה.

אני צריך לזכור תמיד שזה לא האדם שמחוץ לי שמעורר בי תאווה ואי- נוחיות; זה אני. עניין זה מעלה נקודה אחת אחרונה. התאווה שאני רוצה להישאר מפוכח ממנה היא התאווה שלי. אני הפכתי אותה למה שהיא. אני זה שמכור לתאווה. באותו אופן, אני אדם מלא טינה וכעס, אדם שופט ומגנה, אדם פחדן. לא יהיה ריפוי בשבילי אם אכחיש, אתחמק או אכסה את הפגמים שלי. "אני חולה כמו הסודות שלי".

מצד שני, אני יכול לחיות חופשי מהכוח שיש לפגמים האלה עליי, אם אפנה לאלוהים במקום לרגשות שליליים כאלה. כך יש לי מדי יום, מדי שעה הקלה מהתאווה שלי וכו׳, המבוססת על דבקות בגישה הנכונה. ואני דבק בגישה הנכונה על ידי ביצוע הצעדים והמסורות והליכה לפגישות, פגישות, פגישות, פגישות, פגישות.

אלוהים, כנראה, בחר שלא לעקור את האישיות הפגומה שלי כך שלא אוכל עוד להרגיש תאווה, טינה, פחד וכל השאר. אם היה עושה זאת אי פעם, לא הייתי זקוק לו; הייתי רובוט. ניצחון גובר והולך על הפגמים שלי זה שם המשחק. אני עצמי מה שאפשר לכנות "חוטא". אבל אני לוקח מאלוהים את הכוח שאין לי בעצמי כדי להתעלות על חטאיי. ניצחון דרך חוסר-אונים בחסד אלוהים!

זה הפרדוקס היפהפה של התוכנית הזאת: בחוסר-האונים שלי ודרכו, אני מקבל את העוצמה - ואת האהבה - שמגיע מלמעלה.

וזה ההבדל בין רדיפה-עצמית לבין כניעה. רדיפה-עצמית - איפוק כוחני וחריקת שיניים - הביאה איתה אומללות וכישלון. הכרה במה שאני, כניעה, והסתמכות על עוצמתו של אלוהים מביאות שחרור, חופש ואושר.

החלמה היא עבודה פנימית.

רשימת ההצעות שלעיל להתגברות על התאווה לא תושלם לעולם, כמו גם החוויות ששוקפו בספר זה. כל מי שנשאר מפוכח וגדל בהחלמה יוסיף לחוויה המשותפת שלנו את מה שעובד בשבילו. החיים שלנו, כמו שהם, הם הספר האמיתי, "הכתוב בלבבנו ונודע ונקרא לכל האדם". עם הזמן מתגלה עוד, ומשתפר עוד ועוד. זאת ההרפתקה הגדולה של החלמה מהתמכרות למין.