ברוכים הבאים, אורח

מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים
(0 צופה) 
  • עמוד:
  • 1

נושא: מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים 888 צפיות

מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים לפני 2 שנים, 8 חודשים #101248

מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים?
מתי בעלי התוכנית יעידו עלי שעברתי את השלב הראשון?

האם בשביל להגיע לחסר אונים אני צריך לעבור חיים קשים. כלומר אני צריך להרגיש בכך. בעובדה שאני אכן חסר אונים, ושזה אומר שכל עוד שלא הרגשתי את הדבר הזה הנקרא חסר אונים - עדיין אפילו את הצעד הראשון לא עשיתי.   
או שלאו דווקא, אלא מספיק שאני יחשוב עם עצמי על כל עניין התאווה עד שאבוא למסקנה שאי אפשר לי להילחם מולה וגם אם אלחם לבסוף אכשל, ומאחר וכן עלי לכרוע ולהיכנע לכל הדבר הזה, ושזה אומר, שעלי להוריד את השלטר הראשי, היינו השלטר של שני הכוחות; כוח הרצון לראות וכוח המתנגד לראות.  

גם ההגדרה/התובנה שהגעתי לתחתית שמשם אני בא להודות בחסר אונים - יכולה להשתנות. מהיום הזה ליום המחרת. בגלל כל מיני נתונים חיצוניים. ומה שזה אומר שאין באמת מושג של תחתית, אלא כל העניין הוא מתי, באיזה רגע, אתה תופס את עצמך בחיים - מול דבר אמיתי. (כלומר מתי מתעורר בך הניצוץ של החיים האמיתי).  

ומה קורה אם הצלחתי (לא משנה איך) להגיע ולהודות בחסר אונים שלי מול התאווה ומכך להיכנע לכל הדבר הזה. אז השאלה היא, מה קורה לאחר זמן ארוך - האם צריך להזכיר לעצמי מדי פעם או כל הזמן שאני חסר אונים? או שאני נכנס למין מסגרת או הרגל שבו אני חי במהות ובמציאות של חסר אונים - ומפה תהיה ההשלכה לעשות פעולות בשביל שאני חסר אונים.
אבל זה לא נגמר.. כי אני יכול לעשות פעולות ולומר שאני חסר אונים בשעה שכל הדברים האלו באים ממקום שאתה חושב עצמך לגבור ויכול מול התאווה ואז שוב בעקיפין אתה לא מודה בחסר אונים שלך.

ועוד אני רוצה לדון בדבר; האם חוסר האונים זו כניעה של ביטול האני1) או סוג של שקלול החיים - במה אתה בוחר; בחיים או במוות? שרק בגלל ערך ומשקל החיים אני מעדיף לוותר על התאווה ולקחת במקומה את החיים. אבל אם נניח שבאמת התאווה הייתה שווה יותר מהחיים הייתי לוקח כביכול אותה במקום החיים. 
ובעצם מה שיוצא מפה שזה עניין של שקלול של כדאיות של כל הדבר הזה הנקרא חסר אונים. במה יותר כדאי לבחור? - בתאווה או בחיים? היינו מעמידים דבר מול דבר ורואים מי שוקל יותר ובו בוחרים.   

1) כלומר אין לי כל רצון שהו (לא רע ולא טוב), מבטל את כל רצונותיי לגמרי. [דהיינו אני מבטל את כל כולי לאלוקים שכביכול אין כזה אדם והוא איננו קיים - ביחס לאלוקים]. 
ומה עלי לעשות כעת לאחר ביטול הרצונות כולם (המתנגדים והרוצים את התאווה)? עלי לבחור במה שנכון לעשות. והנכון הוא מה שאלוקים רוצה! 
ולפי זה, כל מי שמבטל עצמו לגמרי, מבטל את האני שלו - הוא הנקרא שהודה בחסר אונים. אבל מי שרק עשה את הצעד משקול של חיים או מוות - לא עשה את הצעד הראשון טוב כמו שצריך. (אבל בכל זאת אפשר לומר כי הוא הדבר הכי דוחף שיש - לקיים את כל ה12 צעדים כהלכה כולל הצעד הראשון).     

או אולי משהו אחר לגמרי, והוא שכל שלושת הצעדים הראשונים מטרתם להוביל אותנו לאיפוס העצמי ולביטול כל הרצונות שלנו - לביטול האני?

ועוד שאלה בדרך אגב, האם להגיע ולהודות בחסר אונים מול התאווה - זה בעצם מגביל לענווה האמיתית והפך הגאווה? כלומר במידה וארכוש את הענווה ואתנהג בה האם בזה כבר עברתי את הצעד הראשון?

אז נוכל לרשום פה כמה שאלות מסכמות:
1. האם ניתן להגיע לחוסר אונים באמת, ובשלמות?
2. האם הדרך לבוא לזה היא רק בהרגשה או רק במחשבה, או צריך את שניהם, או אפשר באחד משניהם להגיע לזה?
3. האם ניתן להשתמש בחוסר אונים חלקית בשביל להתקדם?
4. האם הפעולות שאני עושה לאחר מכן 'מגלות את הפנמיות שלי' שאכן הנני מודה באמת בחסר אונים שלי?
5. האם חוסר אונים - זו תוצאה, תוצאה של שקלול העדפה ובחירה בין חיים למוות וכיוצא בזה? או שהודאה בחוסר האונים זה דרך לבטל את האני שלי, היינו ביטול ואיפוס של כל הרצונות - הרעים והטובים כאחד?
6. האם צריך מפעם לפעם לחזק בקרבי/בעצמי את זה שאני חסר אונים - על ידי פעולות או דיבורים כלשהם, או קריאה ומחשבה, או אפילו להימצא בקבוצות על מנת להזכיר ולחדד לי את העובדה שבאמת אתה חסר אונים ואסור לך לשכוח את זה לרגע? 
7. כיצד ניתן לשמור על ההודאה בחסר אונים לאורך זמן?    
8. ושאלה לסיום, האם חסר אונים זו הענווה בעצם? זה הדבר המגביל לענווה או המבטא אותה?

תודה רבה לכם.


____________

לי נראה שהצעד הראשון הודאה בחוסר האונים - הוא ביטול העצמי, אין רצונות! ועלי לבחור לעשות את מה שנכון לעשות. אבל על מנת לקבוע בעצמי שאני אפס - אני זקוק לעשות פעולות המוכיחות לעצמי כן (פעולות כמו לומר בפה או להוכיח באמצעות כתיבה כי אני חסר אונים... וכן לפעמים גם לכרוע לרדת על הברכיים, או לספר על עובדות חיי בזה וכל שאר הפעולות...). ולא עוד, אלא שמפעם לפעם עלי להיזכר (ולנסות לחיות בתודעה שכזו) שגם הפעולות וכן ההצלחה הבאה מכך - הכול מאיתו יתברך. בשביל לשמור על החסר האונים שלי - על מנת להמשיך בפעולות...      

ויתכן עוד דבר, שאין סוף להכרה בזה שאנו חוסרי אונים, וככל שאנו מרבים בכך ומקבלים זאת - קל לנו יותר לבצע את שאר הצעדים, יותר טוב ויותר מוצלח. 

אבל על מנת שלא יטרידו אותי שוב ושוב כל מיני התעוררויות של תאווה הנולדים והנוצרים מהתנהגויות שגויות בחיים - עלי לתקנם כפי שמורים שאר הצעדים. תיקונם מפסיק את התעוררויות של התאווה ובכך המלחמה הפנימית מפסיקה.  
אבל שלושת הצעדים הראשונים עוצרים אותם למרות שיש התקפות החוזרות ונישנות מההתנהגויות השגויות שלנו בחיים.

אין תחליף  ל ח ו פ ש.  נקודה.

נערך לאחרונה: לפני 2 שנים, 8 חודשים על ידי חידושים מדהימים.

תגובה: מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים לפני 2 שנים, 8 חודשים #101258

  • פנימה
  • רצף ניקיון נוכחי: 1798 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • "...ואם לא עכשיו אימתי"?
  • הודעות: 760

שלום אח יקר

השקעת הרבה מאד בשאלה, אשריך שאתה חוקר ומנסה להבין.
אין לי כרגע פניות לענות כסדר על הכל באופן מפורט וכראוי, ונראה לי שעל חלק משאלותיך אין לי תשובה ברורה, אבל אשתף בכמה נקודות על פי דעתי האישית בלבד (המספרים שלי לא מקבילים לשאלות שלך):
1. שמעתי מהחבר דב שהוא אחד מהמחלימים הוותיקים בפורום באנגלית, שאמר במסר מוקלט משהוא שעורר מחשבה אצלי, הוא אמר שעניין ההגעה לתחתית, שהמכורים מדברים עליו, הוא דבר שאפשר לומר אותו רק בדיעבד, אחרי שהמכור הצטרף לקבוצת החלמה הוא יכול להסתכל אחורה ולומר - זה היה הרגע של התחתית שלי. אבל כל עוד הוא עדיין עם עצמו מנסה להסתדר איכשהו לבד, הוא לא יכול לדעת האם הוא הגיע לתחתית האישית שלו או לא, וזה ברור למתבונן שאין כזה דבר "תחתית" מוחלטת, תמיד יש עוד שלב יותר גרוע ח"ו.
2. הכרה בחוסר אונים - זה אומר שאני מבין בשכל בעקבות חוויה רגשית כואבת (התחתית) שאין לי מספיק כוח להתמודד לבד מול ההתמכרות שלי, זה לא אומר שהפכתי לסמרטוט רצפה ללא רצונות או ללא יכולת לעשות משהו פה, אלא להיפך, זה אמור לגרום לי להבין שאני חייב! עזרה חיצונית - כח עליון, ובלעדיה לא אצליח לבד. כי אין לי מספיק כח לבד. (ייתכן שיש שלב עתידי בהמשך העבודה הרוחנית שכולל ביטול הרצונות באופן כללי, וזה נשמע לי מסתדר מאד עם תורתו של ר' נחמן אך אינני מומחה לה).
3. ברור לחלוטין שלא חייבים לגיע לחוויה של כאב אדיר בשביל להבין שאינני מצליח לבד ואני חייב עזרה, יש על ה הרבה חומר בפורום - תחפש את המילה "תחתית" ותמצא הרבה חומר על הנושא.
4. אחרי זמן ארוך שבו אני נקי, יש באמת צורך לחדש את ההכרה והתזכורת בכאב שהיו מנת חלקי בתחילת הדרך - בדר"כ הוותיקים אומרים שלכן (בין היתר) הם ממשיכים להשתתף באופן קבוע בקבוצות בשביל לשמוע את הכאב של החברים ולזכור לאן אינם רוצים לחזור. ויש כאלה שקוראים את הצעד הראשון שלהם מדי פעם בשביל זה. אגב יש על הנושא הזה מושב בכנס הקרוב.
5. לגבי עניין הענווה מול ההודאה בחוסר אונים והכניעה - זה נושא מורכב וארוך שאינני חש שאני יכול לומר בו דברים ברורים, רק אתן כהקדמה קצרה נקודות למחשבה - לי ענוה הייתה תמיד נדמית בצורה של שפיפות רוח ונמיכות קומה, לומר על עצמי מילים מחלישות ולא להכיר ביכולותי ומעלותי שחנני בוראי. היום אני יודע שזאת טעות רצינית ואפי' ההפך הגמור - לפעמים דווקא גאווה נסתרת גורמת לי להציג את עצמי בצורה לא נכונה ומוחלשת. ולדוגמה משה רבנו שבוראינו העיד עליו שהיה הענו באדם, הנהיג את עם ישראל ביד רמה ולא פחד להשיב מלחמה שערה לכל המפקפקים והמלעיזים עליו. ואכמ"ל.

אוהבים אותך אח יקר
אשמח לשמוע בעתיד אם תעלה תובנות על הנושא החשוב הזה
בהצלחה רבה לכולנו בהחלמה
אוהב
'פנימה'

- "מצבי היום לא משקף את האני הפנימי האמיתי שלי, אלא רק את מה שעשיתי בחיים עד היום".
- "עיקר כוחו של האדם הוא להודות בחולשתו ולפנות אל ה'. זה הכוח הגדול של האדם" - הרב מנחם פרומן.
שיהיה יום טוב ונקי - לך לי ולכולנו
----------------------------------------------------------
לסיפורי האישי - פנימה

ליומן המסע שלי - חיים פנימיים

תגובה: מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים לפני 2 שנים, 8 חודשים #101524

  • אסירותודה
  • רצף ניקיון נוכחי: 4004 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 3399

שלום וברכה,
אני מגיב כאן כי פנית אליי בפרטי. סביר בהחלט שמרוב עומס לא הייתי רואה את השירשור הזה בלי פנייתך ותודה על כך. כתבתי על זה בעבר, אני מניח שעוד אחרים כתבו, כדאי לך לבצע חיפוש יסודי ברחבי הפורום, אני מאמין (צעד 2?!) שתמצא לא מעט תועלת מהניסיון שנצבר בפורום סביב הצעד הזה. אנסה בס"ד לענות מניסיוני לפי הסדר:

"מתי בעלי התוכנית יעידו עלי שעברתי את השלב הראשון?", מסופקני. אף אחד לא העיד עליי. וכפי שתראה מיד בהמשך, לדידי, הצעד הראשון הולך איתי לאורך הדרך. אני לא "עובר אותו", אם כבר הוא "עובר אותי".  חוסר אונים בפשטותו של המושג הוא חסר כוח. כן, יש לי כוח, אבל הוא חסר. ואת ההבנה הזו עליי להשיג במאת האחוזים. כיון שאם יש בי עדיין מחשבה שמול משהו מסויים כן יש לי כוח מספק, לגביו איני חסר כוח, והלכה למעשה לא צעדתי את הצעד הראשון. היוצא מיזה הוא  שחוסר מול כוח תאווה (בהמשך אגלה עוד דברים שאני חסר כוח בהם), זו עובדה. ברגעים מסויימים איני יכול להביא לידי ביטוי את הכאב הגדול ואת רצוני הבריא לחיות ללא תאווה. ההבנה אינה מספקת, היא כן עשויה לגרום לי להפנים את הצורך בסיוע חיצוני לי, לפנות למקור כוח שימלא את החסר.

לא, אני לא חייב להיזרק בחורבה מטה ליפול עם מזרק מרוקן תקוע בין הקמיצה לזרת רגל שמאל מלאת החברבורות שלי. אותי לימדו שאני מגיע לקרקעית כשאני חדל לחפור.. לי שסובל כל העת מעוד, הרי תמיד יהיה "עוד". עוד משהו שהוא לא חווה. וגם אם חווה, הרי חוסר שפיותו תחייבו לבדוק בעובר לעשייתו את אותה הפעולה ולקוות לתוצאה שונה.. אני איני מוריד "שלטר" של משהו, כן לימדו אותי לצעוד אל השלוש: "למסור" את הרצון כולו. להחליט להעביר את הרצון, החיובי ושאינו דרך פילטר חיצוני שהוא לא אני. עד לצעד האחד עשר. שם, אני מבקש את ההכוונה והכוח לבצע את רצונו – כיוון שזהו רצוני האמיתי שדחפני להחלמה. אגב, הדרישה היחידה לחברות בקבוצה (המסורת השלישית), היא הרצון להשתנות.

וכן, זה דרך חיים, וזה לא יקרה ביום. זה תהליך ארוך שדורש תיחזוק קבוע. בדיוק כמו אוכל. או פינוי פסולת מהגוף. זה שעיתי את זה אתמול לא מסייע לי היום, עליי לפעול באותו אופן בכל רגע נתון. להפנים שאני חסר כוח ולהתנהג בהתאם. אגב, זה שאני רוצה בזה לא אומר שאכן במציאות גם אצליח להשיג את זה, הרי חסר לי כוח. עליי לפנות למי שיכול לעשות למעני אתה מה שאיני יכול לעשות למען עצמי.  לי עוזר מאוד לזכור שהחלמה זה לא הברירה הטבעית שלי. שאני שונה בגלל ההתמכרות שלי והאינסטינקט שלי עשוי להטעות ולטעות מהר יותר מאנשים "רגילים". המחשבות האלה שומרות עליי מלנסות לעשות דברים שיכולים להזיק לי, והן מחברות אותי לכוח העליון שלי.

ולעניין ביטול העצמי: הרצון שלי "הלך לאיבוד". אפשר גם לומר שנכנסו לתוך הרצון שלי אלמנטים בעייתיים שלוקחים אותו למחוזות שונים מהכוונה הראשונית. ולכן זה כמו שרשמתי לך למעלה, בשלב ראשון עליי "למסור את הרצון" – הצעד השלישי,  הוא עובר התהליך של "ניקוי" עד התעד האחד עשר, שם קל לי יותר להפריד בין רצוני הבריא – עשיית רצון בוראי, לבין עשיית רצון מחלתי. "האני" בהתגלויותיו השונות. וכן, אם "האני" – האגו, הגאווה הוא זה שהביא אותי מלכתחילה למצב הבעייתי שלי, "המסירה" שלו, אי הפעלה מתוכו, היא אבן הדרך הראשונה לשינוי.

וביחס לשאלות המסכמות:

1. האם ניתן להגיע לחוסר אונים באמת, ובשלמות? בתוכנית אומרים שזה הצעד היחיד שצריך לעשות במאה אחוז. אני מאמין "בניצחון גובר והולך על תאווה".

2. האם הדרך לבוא לזה היא רק בהרגשה או רק במחשבה, או צריך את שניהם, או אפשר באחד משניהם להגיע לזה? צריך להודות בזה בכנות. למעשה מי שעזר לי להרגיש שאין לי כוח מול האווה זו הא=תאווה בעצמה. לא יכולתי איתה, לא יוכלתי בחעדיה, ולא סבלתי את מה שנהיה ממני כשהייתי משועבד לה.

3. האם ניתן להשתמש בחוסר אונים חלקית בשביל להתקדם? לדעתי לא. מי שסבור שהוא עדיין יכול לשלוט לא יכול להיכנע. כן אדגיש שהפנמה של חוסר כוח מול דבר אחד עשויה להוביל להפנמה של חוסר כוח מול עוד דברים. בתחילת דרכי הפסקתי פעילות חולה אחת והמשכתי באחרת (בהמלצת מטפל), זה עבד לי. אני סבור כיום שזה בגלל שבאמת נכנעתי. הבנתי שמול תאווה אין לי כוח.

4. האם הפעולות שאני עושה לאחר מכן 'מגלות את הפנמיות שלי' שאכן הנני מודה באמת בחסר אונים שלי? כן. הודאה בלי "גיבוי" מעשי היא כלום. אני מכיר מישהו שצעק חי וקיים "שאין לו כוח מול התאווה" כל הדרך לבית בושת... וזה גם הסיבה שהוא שם. הרי אין לו כוח. מנגד, חבר טוב שלי, הלך לבית בושת ופתאום הוא נזכר שבאמת אין לו כוח, והוא התקשר אלי תוך כדי לבקש עזרה.. שאלתי אותו מה הוא באמת רוצה, התפללנו. כמה שניות אחר כך הוא רץ עם הנעליים בידיים.. 

5. האם חוסר אונים - זו תוצאה, תוצאה של שקלול העדפה ובחירה בין חיים למוות וכיוצא בזה? או שהודאה בחוסר האונים זה דרך לבטל את האני שלי, היינו ביטול ואיפוס של כל הרצונות - הרעים והטובים כאחד? זו מציאות. עניתי על זה בהרחבה למעלה.

6. האם צריך מפעם לפעם לחזק בקרבי/בעצמי את זה שאני חסר אונים - על ידי פעולות או דיבורים כלשהם, או קריאה ומחשבה, או אפילו להימצא בקבוצות על מנת להזכיר ולחדד לי את העובדה שבאמת אתה חסר אונים ואסור לך לשכוח את זה לרגע? לי לא מספיק מפעם לפעם. אני צריך להיזכר בזה כל יום מחדש. על ידי חיים רוחניים. נתינה. בבית. בחברותא. חיבור לחברים חדשים. וכמו שאומרים בתוכנית: "באתי כדי לקחת, נשארתי כדי לתת".

7. כיצד ניתן לשמור על ההודאה בחסר אונים לאורך זמן? להתפלל. להתפלל. ועוד להתפלל. ולגבות את התפילה בהתנהלות והתנהגות בהתאם למי שאני.   

8. ושאלה לסיום, האם חסר אונים זו הענווה בעצם? זה הדבר המגביל לענווה או המבטא אותה? חוסר אונים זו המציאות. ההבנה שאני מוגבל מסייעת לי להיות בענווה ולבקש עזרה.

שנזכה, להיות קרובים לאבינו שבשמיים.

מכה אב התשס"ה הנס האישי שלי ממשיך, רק להיום. אפשר לקרוא עליו כאן

תגובה: מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים לפני 2 שנים, 8 חודשים #101526

אסירותודה כתב on 29 מרץ 2017 14:57:

3. האם ניתן להשתמש בחוסר אונים חלקית בשביל להתקדם? לדעתי לא. מי שסבור שהוא עדיין יכול לשלוט לא יכול להיכנע. כן אדגיש שהפנמה של חוסר כוח מול דבר אחד עשויה להוביל להפנמה של חוסר כוח מול עוד דברים. בתחילת דרכי הפסקתי פעילות חולה אחת והמשכתי באחרת (בהמלצת מטפל), זה עבד לי. אני סבור כיום שזה בגלל שבאמת נכנעתי. הבנתי שמול תאווה אין לי כוח.


יש לי שאלה שמציקה לי כל הזמן, אני עדיין סובל מהתאווה בבית, חוויתי שם איזשהו שחרור לפני כחודשיים, אבל אח"כ שוב סבלתי מאובססיות שם.
הספונסר שלי אמר לי בהתחלה שאני צריך לוותר על תאווה שם, ואח"כ הוא חזר בו ואמר לי לא להתמקד בזה כרגע, (אני נקי כרגע בחסד ה' 5 שבועות) אני לא יודע מה לחשוב, כי מצד אחד אם אני חסר אונים מול תאווה, אז איך אני יכול להרשות לעצמי להתעסק עם זה, ומצד שני יש לי את הנכונות לוותר שם, אבל ברגע שהאובססיה נדלקת אני לא מצליח מולה.
אני עושה פעולות, משתף על זה, מתפלל, אבל אני לא יודע מה נכון בשבילי שם.

תגובה: מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים לפני 2 שנים, 8 חודשים #101612

  • אסירותודה
  • רצף ניקיון נוכחי: 4004 ימים
  • מנותק
  • מנהל
  • הודעות: 3399

לא יודע מה לומר לך.. בטח כשיש לך ספונסר ודברת איתו על זה.. כן אכתוב לך את הניסיון שלי בזה, ויש לי ניסיון אישי:

שנה ושבעה חודשים הייתי בתוכנית כשהמטפל שלי "הורה" לי להמשיך לאונן. הוא טען שהמצב שלי עם "מגע אנושי חי" חמור מכדי שאתנזר גם מאוננות. וכשרציתי להפסיק גם אותה, הוא אמר לי שזה רצון עצמי, "האגו" שלי.  לא התחשבתי בו ובדעתו, ובמשך 88 ימים חדלתי מאוננות, עד שהמטפל הודיע לי שאו היא או הוא.. בצער רב אוננתי, עד שבחסד ה' כאמור אחרי שנה ושבעה חודשים קיבלתי אומץ ונפרדתי ממנו..

במשך כל הזמן הזה, השתדלתי לחיות חיים רוחניים. חיים של נתינה. חיים של כנות. לא שמרתי שום סוד לעצמי. שיתפתי לפני ואחרי (האוננות), וזה עבד. תהליך ההחלמה שלי נמשך. אני מאמין שזה עבד לי בגלל שאני נכנעתי. עשיתי בניגוד לרצון שלי. לא היה לי נוח שקיבלתי "היתר" לאונן. סבלתי שם. אז גם הבנתי שאם הוא לא מבין את זה שאני סובל, אני צריך איתי מישהו שכן מבין..

ומכאן אני מגיע אליך,  אני לא יודע מה קורה לך עם אשתך. כן ברור לי שאף אחד לא יכול לומר לך להמשיך לסבול. ואני איתך. להיות עבד שלתאווה, גם אם היא "מותרת" זה לא כיף. הנשמה צועקת שם. אולי הגיע הזמן שתקשיב לה?!

שתתוקן בעיצה טובה.
חיבוק  

מכה אב התשס"ה הנס האישי שלי ממשיך, רק להיום. אפשר לקרוא עליו כאן

תגובה: מהו חוסר אונים? ובאיזה אופן הוא נחשב, נעשה ומתקיים לפני 2 שנים, 8 חודשים #101676

  • חוסידל
  • רצף ניקיון נוכחי: 1365 ימים
  • מנותק
  • דירוג פלטיניום
  • אוי מיין וועלט .....
  • הודעות: 366
שלום אחיד,
בכנס הבינלומי שאלתי חבר ותיק מאוד על תאוה בבית,
ופחות או יותר העברתי לו את הדברים שכתבת,
והוא אמר לי שלפני כמה שנים בהחלמה אין לך מה להתעסק בזה,
רק בגדול להשתדל לתת יותר ולא רק לקחת,

בהחלמה
אבא אוהב גילה לי את האור ברח' ניסן תשע"ה בכנס של שמור עיניך

נאר אמונה אין בורא כל עולמים...ומבלעדי עוזך ועזרתך אין עזרה וישועה
  • עמוד:
  • 1
זמן ליצירת דף: 0.39 שניות

Are you sure?

כן