בשביל הפוסט הזה אני צריך הרבה כניעה. במה הוא שונה מכל פוסט אחר? בכך שכבר כתבתי את כולו לפני כמה שעות אבל איכשהו זה לא נשמר ואני צריך לכתוב אותו פעם שניה. אין לי חשק לעשות את זה, יש לי הרבה רעיונות אחרים לכתוב עליהם, אז למה לכתוב שוב (והפעם בטח ייצא פחות טוב מהפעם הראשונה) משהו שכבר כתבתי? אבל לאחרונה אני בענין של פעולות הפוכות, מעין תזכורות קטנות לכך שלא כדאי לי לסמוך על השכל כי כשהלכתי בעקבותיו הגעתי למקומות לא כל כך רצויים. אז אני עושה מה שאני לא רוצה וכותב את הפוסט הזה פעם נוספת.
בספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרויות למין) אנו מכונים לא רק מכורים למין אלא גם "שיכורי מין". תמיד חשבתי שזה נכתב רק בגלל הדימוי הכללי שלנו אל האלכוהוליסטים שמהם נשאבה התכנית כולה, מעין אחוות מכורים שכזו. למיטב הבנתי הרעיון הוא שהם שיכורים באמת ואנחנו מכורים למין והדימוי "שיכור" הוא בעיקר במובן של ההתמכרות - הם מכורים לאלכוהול ואנחנו מכורים למין.
אבל לאחרונה אני מבין שאני לא רק שיכור מין במובן של מכור למין אלא גם שיכור ממין במובן שהתאווה הפכה אותי לשיכור לכל דבר וענין. אני רואה את זה בהרבה דברים בחיים שלי אבל בעיקר בתחום ההבנה של מה שההתמכרות הזאת עושה לי. בספר הלבן כתוב שאנחנו לא יכולים לראות את מלוא ההשפעה של ההתמכרות לתאווה עד שאנחנו נמצאים מספיק זמן בהחלמה, ופתאום תפסתי שזה פשוט בגלל שאני שיכור. בפורים שנה שעברה שתיתי לא מעט, אבל זה לא הפריע לי לטעון שאני שפוי והכל בסדר ולנסוע לבית של חבר בצד השני של העיר. כל זמן שהייתי תחת השפעת האלכוהול לא הבנתי מה באמת עובר עליי ומה ההשלכות של המעשים שלי. רק כאשר הערפל החל להתפזר ממוחי, התחלתי לראות את התמונה המלאה.
גם עם התאווה זה אותו דבר. כל זמן שאני תחת השפעת התאווה אני לא מבין מה ההשפעה של זה על החיים שלי. הדוגמא הבולטת ביותר היא הקושי שלי להבין שהחיים שלי נדפקו. במשך שנים ארוכות הייתי בטוח שהחיים שלי דבש ויש לי "רק" בעיה אחת קטנה עם התאווה. אני מוכשר, מוצלח, איש משפחה וכל הדברים הטובים ואם רק אצליח לטפל בבעיה של התאווה - הכל יהיה בסדר. לכן כל כך הסתבכתי עם הצעד הראשון בדרך להחלמה "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". לא הבנתי מה רוצים מהחיים שלי ועל איזה איבוד שליטה מדברים איתי. הגעתי לכאן בגלל חוסר אונים מול התאווה - זה כן, אבל איבוד שליטה על כל החיים? ממש לא.
אותו דבר זה לגבי ההשפעה וההרס שהותרתי בתוך המשפחה ובעיקר ביחסים עם אשתי. תמיד הייתי בטוח שאני בעל נפלא ורק כאשר הזמן עובר ואני חי תקופה ארוכה יחסית של פיכחון, אני מתחיל לראות את מלוא ההרס שהותרתי שם. אפשר להמשיך לעולם הרגשי שלי וכן הלאה אבל הרעיון מובן.
התאווה למין הפכה אותי למסטול גמור. נכון שהסובבים אותי לא יכלו להריח את האלכוהול מהפה שלי ולא בדיוק ראו את התמונה המלאה, אבל זה לא משנה את העובדה שהתנהגתי בדיוק כפי ששיכור או מסומם מתנהג.
כן, אני יודע, רוב הקוראים יגידו שהם שונים. יכול להיות. אבל אם הייתי היום בתחילת דרכי בהחלמה, הייתי מעביר את זה הפוסט הזה לתיקיית "לגזור ולשמור", אולי בכל זאת אחרי תקופה של מפוכחות אגלה שהמטורלל הזה צודק.
