שלום חברים,
700 איש נרשמו לאתר הזה והם אינם עוד איתנו.
מדוע?

הפוסט הזה נועד לשמוע את דעתכם ולהציע דרכים שונות כיצד עלינו להתיחס לחדשים ולהאיר אליהם את פנינו.
אני מקווה שמסיעור המוחות נוכל לבנות מערכת שתכיל את מקסימום הפונים לפורום שישארו עימנו להחלמה מלאה.

אודה אם כל אחד יביע כאן את דעתו (רצוי לא באריכות, זה פוסט פרקטי...) הכוללת את מה שהפחיד אותו ומה שגרם לו להשאר כאן.

רק טוב
נעם

מה שהשאיר אותי כאן בפורום היה ההרגשה שאני יכול גם להועיל ולא רק לקבל תועלת. הסתובבתי כאן קצת כשהמקום היה שמם ואז די נעלמתי. אחרי תקופה קצרה נכנסתי לבדוק מה חדש ונתקלתי באשכול שפתח ידידי מוטי תחת הכותרת "המשטרה מבקשת את עזרת הציבור", הוא הוא התלונן על כל אלו שבאים ונעלמים ושם הוא כתב את ההודעה הבאה:

אז למה כל אלו שכתבו כאן לפני כמה חודשים ואפי' לאחרונה נעלמו ?
איפה ר' . . נעלם ?  אני אוהב לקרא את החכמה שלו ,הייתי שמח להתכתב איתו .
היכן ר' זלמן שקיבל אותי כ"כ יפה כשנכנסתי ,
ועוד רבים וטובים
איכם

תודה נועם תודה סוד
השאלה אכן מטרידה מאוד, וכמו שהזכרת אני מתחבט בה רבות,
כשגיליתי את הפתרון חשבתי לעצמי שאת זה אני לא עוזב,
והייתי בטוח שכל מי שנזקק לפתרון ומצא אותו ישאר כאן
ואז ניסיתי ללמד זכות, שכל אותם חברים המשיכו הלאה לSA וכבר אינם זקוקים לפורום.
אבל בSA גיליתי שהתופעה חוזרת על עצמה, חברים מבליחים ונעלמים,
למרות שסיפרו עד כמה הם נואשים לפתרון,
והשאלה היא למה??? למה הם לא נשארים? כ"כ טוב להם בבוץ?

בקבוצות אומרים "זה נס גדול להגיע לתוכנית, ונס עוד יותר גדול להשאר..."
כנראה שהדברים נכונים גם ביחס לפורום.

לכן נועם ידידי תמיד חשוב לעשות חשבון נפש איך לגרום לחברים להשאר,
אבל אל תלקה את עצמך על הנוטשים, אנחנו לא אשמים (בדר"כ)
הם פשוט לא זכו

בידידות
מוטי

שלום, הנושא הזה מציק לי מאוד. באופן אישי במהלך השנים שאני בקבוצות החיות ראיתי מאות רבות של אנשים. חלק נכבד מהם לא נשאר ולא ברור לי איך אנשים עוד מתלבטים מחלה או לא כשהטירוף מבעבע מול עיניהם.

לעצם העניין, הייתי מפריד בין כל ה 700... מנסיוני לא ניתן להתייחס אל כולם כיחידה אחת. יש כאלו, שבאו לגיחה או שתיים ונעלמו, הפחד שיתק אותם, זו הרי מחלת הפחד. באופן אישי הכי כואב לי על אלו שהיו, הצמיחו שורשים התחברו, ואז התאיידו. על אלו אמר לי הספונסר שלי שהמחלה הזו תוקפת את כח הרצון, זו הסיבה שבמסורות נכתב שחבר הוא מי שאומר שהוא חבר, וכדרישה לחברות יש רק צורך רק ברצון להחלים.

המחלה הזו משפיעה על החשיבה הרציונלית ועל כל תהליך קבלת ההחלטות, לא מעט מהמכורים פצועים רגשית ברמה חמורה, אני מדבר על עצמי ועל המכורים שאני מכיר (שאף אחד לא יפגע פה עכשיו - ומי שכן, שיערב לו) נקודת המבט שלנו מאוד ספציפית, היכולת לתפוס את המרחב הרגשי של הסובבים אותנו באובייקטיביות, לוקה בחסר. חלק נכבד מאיתנו חווים רגשות קשים של נחיתות תוך מתן פרשנות מוטעית לארועים סבירים שהנורמטיבי מעביר כלאחר יד, מכור כנה עם עצמו יודע שדברי אמת, לקח לי זמן להבין שאנשים הם לא נגדי אלא בעד עצמם.

יש עוד קבוצה של אנשים, ששם באמת ניתן להשתדל יותר, אתן לך דוגמא ממני, באתי לכאן כדי להעביר מסר, לאחר תקופה משמעותית בתוכנית S.A. בימים הראשונים שלי בפורום, ממש כשבאתי לכאן, ראיתי מישהו מצליף בעצמו ללא רחם, כתבתי שם שגישה כזו גרמה לי להליך הפוך, וכחבר חדש בפורום לא הכרתי עדיין את השיח, בל נשכח שאני מכור עם פגמי אופי מוכחים, וככזה הרשיתי לעצמי להיות נוקב וחד, היה מי שלקח את דברי צעדיים קדימה והעיר לי על כך שאני בא לגרש את החושך במקלות... יכולתי לראות את השגיאה שלי, ולפנות אליו באופן מחלים בפרטי, והוא לקח את דבריו בחזרה, סביר להניח שאם הייתי חדש - לא רק בפורום - גם בהחלמה, הייתי נסוג לאחור לחלוטין מהאתר. (לאחר התכתשות פומבית)

כן, יש מה לשפר, תמיד, אך לא מתוך הלקאה עצמית, אחרי שנזכור שמכור עבר את גבול העזרה האנושית (זה מה שנכתבב מפורשות בעמ' 52 בספר הגדול)  נבדוק מהי ההשתדלות בעבורנו, אתן דוגמא נוספת: לפני זמן ניגש אלי בנאדם בקבוצה ואמר לי שהוא רוצה לעשות איתי צעד 9... נו, שאלתי, על מה? אני לא מכיר אותך, מה עשית לי? אני לא זוכר מאומה... הוא סיפר לי סיפר הזוי (שבאמת הצריך צעד 9)  - לפני 4 (!) שנים היית מזכיר הקבוצה, לא התייחסת אלי מספיק יפה ואני הלכתי להשתמש בגללך, יש לי טינה עליך שבגללך השתמשתי ואני רוצה לבקש ממך סליחה על שהיית מושא הטינה שלי... הפסדתי כמה שנים של החלמה בגלל הטינה הזו...

לא אפרט מה רציתי לעשות לו באותו רגע, כל בר דעת יכול להבין לבד... נסער התקשרתי לספונסר שלי, בתחילה הוא צחק, רק כשקלט כמה אני כועס, ניסה להרגיע אותי, מה שהוא אמר לי בתמצית הוא - שלא כדאי להעניש את עצמי על טיפשותם של אחרים, הרעיון הוא שמכור לא צריך סיבות להשתמש ולברוח מהאמת, זה המצב הכי טבעי אצלו.

לסיכום נראה שיש מה לשפר, לדוגמא. הצעתי את זה גם לסוד: לעשות לשונית של שאלות נפוצות שם יהיו במרוכז השאלות שחוזרות על עצמן כדוגמת חולה חוטא וכד', שתהיה לשונית נוספת ל 'רעיונות החלמה' שמנחה הפורום יהא רשאי להעביר לשם אשכולות איכותיים בלבד.

והכי חשוב, להתארגן עם תפקיד קריטי כמו שיש בקבוצות החיות, 'אחראי חברים חדשים', בקבוצות החיות זהו תפקיד שנותנים אותו למי שנקי לפחות שנה...

שיהא לכולנו בהצלחה בעשיית רצון אבינו האוהב.

יש מושג בפסיכולוגיה שנקרא נקודת הנוחות.
בנקודת הנוחות זה המקום של ההספקות בנוחות הקטנה, ואי הכח לקום לטובת המאמץ שביצירת התקדמות למקום אמיתי וטוב יותר.

כולנו מכירים את זה, הרבה יותר קל לשכב במיטה בבוקר בעצלות ולהסתפק בנוחות של השינה מאשר לקום ולתקשר עם העולם, למרות שאנחנו יודעים ש"יש בשביל מה לקום בבוקר".

אשרינו שזכינו להתחיל לעשות משהו עם עצמנו.

נתפלל שכל עם ישראל יקבל כוחות, איתנו ביחד (שאנחנו יודעים כמה כוחות אנחנו חייבים להשקיע כל הזמן).

שלום חברים.
תודה לאסירותודה :-). נראה לי שקלעת לאחת הנקודות המשמעותיות ביותר - אנשים מגיעים לכאן, ומגלים שגם כאן יש אנשים שפוגעים בהם, לדעתם.
אני רוצה להתייחס לשתי נקודות נוספות, האחת שלדעתי ראויה לתיקון גדול, אולי אפילו בבחינת 'תיקון אלול' שלנו.
הראשון (התיקון): מכיוון שאחוז די גדול שלנו צועד בהחלמה בתוך הפורום כבר תקופה, אנחנו שכחנו את ההתחלה, שכחנו שכאשר אדם מגיע לפורום, הוא נדהם לגלות שיש אחרים כמוהו, הוא רוצה לפרוק, והוא לא יודע לעשות את זה. אז בתור מגננה, הוא מתחיל אם מה שהוא יודע - בין אם זה קטע חסידות, בין אם זה דרך להתמודד. במקום לקרוא בין השורות ולהבין שכל מה שהוא רוצה זה שנתחקר אותו וסוף סוף נוציא ממנו את 'הסוד האפל' שלו, אנחנו מתייחסים ברצינות תהומית למה שהוא כותב. חברים, לעתים קרובות מה שנכתב הוא רק 'סימן' ולא 'סיבה' (אם תרשו לי להשתמש במושגים האלה). על כן, אנשים לא מצליחים לפרוק כאן את המטען הכבד שלהם, הם רואים בפורום 'עוד משהו נחמד' ועוברים הלאה.

סיבה נוספת, עמוקה יותר לדעתי: אצל הרבה מאוד מהחברים, ולכל הפחות אצלי, ההתמכרות מבוטאת בחיים כפולים. אנשים מעדיפים לשמור על החיים הכפולים שלהם, ולהיאחז בחצי התקין (לדעתם). על כן הפורום מהווה מעין 'נקודת שבר' אבל לא חוזרים אליו. מדחיקים אותו ביחד עם כל שאר הכאבים...

לילה טוב.
נתן

שלום
אני יכול לתת את דעתי
רציתי לכתוב את זה כתגובה לסוד הכניעה, בפוסט הצג את עצמך שם כתבתי לראשונה ומאז השרשור שלי מתנהל שם, אבל זה בדיוק נוגע לנושא אז אני עובר לכאן.
יש שלש עקרונות  חזקים מאוד שחוזרים על עצמם בפורום שוב ושוב, ולמעשה כל התגובות שנכתבו אלי, וככה אני רואה גם לחלק מאלו שהגיעו אחרי, הם פחות או יותר אחת משלש:
1. הגעת? ברוך הבא, חיבוק חזק. אל תיעלם, ותקשיב לנסיוננו, כי באמת יש לנו נסיון (מה שנכון ומדוייק)
2. אתה לא חוטא, אתה חולה
3. 12 הצעדים.

עכשיו, אולי אני קצת חריג בנוף המקומי, מכל מיני סיבות, שהעיקרית שבהם שאני לא נמנה על החוג החרדי, בוודאי שלא החרד"לי, וגם לא בדיוק ציונות דתית קלאסית. גם החטאים שלי הם קצת שונים ממה שאני מתרשם. פורנו לא מעסיק אותי במוצהר, אוננות היא לא הבעיה העיקרית, וזה אף פעם לא חרג מגבולות המסך. או שאולי סתם אני אוהב להרגיש מיוחד.

בכל מקרה, ביחוד לאור התגובה האחרונה של סוד הכניעה לגבי, ואחרי כל ההקדמות הלא מיותרות שהייתי צריך להאריך בהם לגבי כמה שהפורום הזה הוא נס, ולא נברא אלא בשבילי, חזק ומועיל וחשוב ואני חייב לו את נקיוני כבר 13 יום, ו אחרי כל התודות, בייחוד לסוד הכניעה שלוקח גם אותי וגם כל אחד בחום ומחבק אותו כבן יחיד (ואין כאן טיפת ציניות, אלא הערכה רבה והערצה), כמה מחשבות:

אני מסרב, לבינתיים בתוקף, להכיר בכך שאני חולה בכיוון שאתם מתארים (לא התעמקתי ב12 הצעדים עדיין). אני מאמיןן כי למרות הנסיונות הלא מעטים שלי לצאת מזה, ולמרות הכשלונות, הכל עדיין תלוי ברצון, ואני יכול על התאווה הזאת. לאורך כל ההתמכרות, ולאורך כל סיפוק התאווה, והתחושה הנעימה הרגעית והמקומית שהרגשתי בכל פעם שהשגתי את הדבר הספציפי שחיפשתי (אחרי שעות של בהייה מול המסך), כל הזמן ידעתי ואני עדיין יודע, שעוד מעט אני מפסיק עם זה, ובקרוב תהיה הפעם האחרונה. תהנה כל עוד אתה יכול, כי זה באמת לא אתה, וזה באמת בזבוז זמן, וזה באמת מיותר וחבל.
עכשיו, אני רואה את כל ותיקי הפורום, שועלי קרבות, אבירי רצון, לוחמי תאווה שיודעים דבר או שניים על יצר, תאווה, נפילה והצלחה, מנידים את ראשם, מצקצקים בלשונם ומחייכים בעצב: הנה עוד אחד, תמים, שנפל ברשת. שעדיין לא מבין. שעדיין לא תפס. שעדיין לא שם. מסכן. עוד תבוא לו הנפילה הכואבת כל כך והוא יבין וילמד. או-הו כמה שהוא ילמד. עוד אחד מאלף שחושב שהוא גיבור גדול. והאמת, רוב הסיכויים שהצדק איתכם ולא איתי, ושכנראה עוד ניפגש פה בעוד איזה זמן כשאני ממרר בבכי מול המקלדת, במכנסיים דביקות, ומורט את שערות ראשי מבושה, תסכול, ועוד בושה, ועוד בושה. הסטטיסטיקה לפחות איתכם, ולא רק היא, אלא נסיונכם האישי המר, והמומחים שמלווים את הפרוייקט הזה, ואפילו המשתתפים שבאים ונעלמים, כמו שאתם מתארים.
אז אם כל זה נכון - למה אני מתעקש לא 'לזרום' עם זה? או. שאלה טובה, כמה תשובות ותירוצים יש לי. הדברים בסערת רגשות, וקצת מבולבלים, אני מקווה שתמצאו בהם הגיון.

אין לי את הזמן להתעסק עם 'השטויות' האלו, נגמרו המשחקים. נפלתי בחטא התאווה, לא מעט זמן, וזה קרה בהשתלשלות ארועים די מקרית שלא הייתי חכם מספיק לעצור בזמן. אבל זהו, זה נגמר. עד לפני כשלש שנים הסתדרתי בלי זה, ואני מתכוון להמשיך כך. נהנתי (כאילו) וזהו. לא הפכתי לחולה כי נכנעתי כמה פעמים, פעמים רבות מדי, ליצר שלי. חטאתי, נפלתי, והיום אני קם ומנער את הזוהמה מעלי. יש לי קופת שרצים ענקית ומגעילה שאני סוחב על גבי לכל מקום, ואני הולך להפוך אותה לאות של כבוד, כפי שכבר כתבתי בעבר. הזדונות עוד יהפכו לזכויות, וכל יום עד סוף ימי שאחזיק את עצמי יהפך לעוד יום שאני בגדר של בעל תשובה, שמעלתו גבוהה אפילו מצדיק גמור. ואני לא אומר דברי גאווה, אלא דברי חיזוק לעצמי. החיים קצרים מדי. ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה, ורהבם עמל ואוון. להכריז על עצמי לפני קבוצה מסויימת (הפורום, אישתי, משפחתי) - אני חולה וצריך טיפול, ידרוש לעשות עצירה מלאה של כל תהליך שיש לי כרגע בכל תחום, והתכנסות נפשית אדירה שתדרוש מן הסתם עליית מדריגה בטיפול, וקריאת הספר הלבן אני מניח, והצטרפות לקבוצה טלפונית, ואז קבוצה חיה, שתדרוש ממני החשפות שאני פוחד ממנה פחד מוות ולמעשה לא מסוגל לעשות אותה, ואז כבר אתה בתהליך נפשי ארוך שמן הסתם לוקח אותך אחורה, להכרה מלאה במצבך, ואז תהליך איטי וארוך של ריפוי, שדורש סבלנות מהסביבה, ותמיכה, ונפילה וקימה, ושוב נפילה, ותמיכה ועידוד, והתערטלות רגשית ונפשית - ממש כמו לעמוד ערום מול כולם, כביום הוולדי - הנה אני, חולה שהזדהם, קחו אותי, חבקו אותי, טפלו בי, ואם תנקוני כמרף כסף - לא יישאר ממני מאומה. וואז גם להרגיש צורך (אני מניח) בלעזור לאחרים, ולהשתתף באופן אינטסיבי בפורום - פעם נופל ופעם קם, פעם מעודד ופעם מתעודד - ומה עשיתי? החלפתי פרה בחמור. הייתי קבור ביצר התאווה, ואני עדיין עוסק בו, גם אם מהכיוון השני.
די, אני גוער בעצמי. זה לא הזמן והמקום. כפי שכבר ציינתי, במקום אחר, ואני לא יכול לפרט מדי למרות שהייתי רוצה, כי אני מאוד מפחד להחשף כרגע, יש לי יותר מדי להפסיד: אני איש של עשייה, בידיים ולא רק בידיים, אני מלא וגדוש בעיסוקים, תחביבים, תחומי עניין, רעיונות, בשיפור ובהתקדמות, בימים כתיקונם אני ישן ארבע שעות בלילה לא בגלל תאוות אלא בגלל עשייה ברוכה ויצירתית. אני גם קשור לספורט אתגרי שעוזר לי להתגבר ולהוציא אנרגיות, אני פעיל ומעורב, ובאופן אישי אני מתחיל עכשיו כמה התחלות אישיות ומשפחתיות חדשות ומשמחות (שלצערי לא אפרט כדי לא להחשף) - שפשוט לא תשאיר לי זמן, בתקווה לא ליצר, אבל גם לא לתהליך רגשי שיתבע ממני לטבוע בים של התכנסות פנימית. כנראה שאני חי בתחושה (באשליה, בטח תאמרו) - שהתעוררתי מספיק בזמן שאני עוד מסוגל. שאני יכול. קראתי לעצמי וויל, באנגלית, כי וויל זהו רצון, כוח הרצון, שפעם היה אצלי חזק מאוד (הייתי ביחידה מובחרת בצבא, ועברתי גיבושים קשים מאוד, וניצחתי במכות אנשים חזקים וגדולים ממני בהרבה רק בזכות כוח רצון חזק) והיום הוא קצת נחלש, אבל הגחלת עדיין לוחשת עמוק בפנים. ולא סתם וויל, אלא וויל ויין, עוד ינצח, כי במלחמה הזאת אני מתכוון לנצח, אחת ולתמיד.
אני לא מנסה לצייר תמונה שהכל 'קטן עלי'. האמת שזה קשה, אבל עם תנופת ההתחלה, ועם התמיכה שקיבלתי כאן זה (לבינתיים, אני יודע) יותר קל משחשבתי. האמת, אני יכול לתאר את זה: כל פעם שאני לבד מול המחשב, אני חובש על עצמי חליפת הצלה מדומה. כאשר באים אנשים לתכנן מוצר חדש לקבוצה של אנשים שהיא מוגבלת, נניח מוצר לזקנים מעל גיל 80, ישנה חליפה מיוחדת שחובשים, שהיא עשוייה מבדים מיוחדים וריפודים מיוחדים, והיא נותנת בדיוק את התחושה של אדם בן 80. היא מגבילה את התנועות, מכפיפה את הגב, מכבידה על הצוואר. כדי שיהיה ניתן לדמות בצורה מדוייקת פעולות בסיסיות: כניסה לרכב, עלייה למדרגות וכו'. אז ככה אני מרגיש מול המחשב, היום כשאני שומר על עצמי להשאר נקי: אני מאט את הנשימה, מאט את החשיבה, חושב שלש פעמים  לפני כל קליק על העכבר. אני מודע לחלוטין לרצף הפעולולת שכבר הפך לשגרה אצלי, שיכניס אותי לעולם התאווה: לחיצה על שורת הכתובת, כמה אותיות, להוסיף נקודה קום בעזרת CTRL+ENTER, והנה אני שם. שלש שניות ואני טובע. אז כדי למנוע את זה, שהפך לאוטומט אצלי, אני מפיל על עצמי מסך מעמעם, מכניס את עצמי לתודעה שקטה יותר, איטית יותר, חושב על הפורום, על דין וחשבון, ועל מה לא. אז הפעולה הכי בסיסית לקוחת לי פי ארבע זמן, אבל לרגע אין לי ספק שזה שווה את זה.
אני מעדיף, לפחות לבנתיים, להקרא חוטא, ולא להכניס את עצמי למערבולת אדירה של 'חולה', כי אז הטיפול יהיה כואב, ועמוק מדי, וקשה מדי, וידרוש ממני מחיר יקר שכרגע אני לא מוכן לשלם. והלוואי ולא אתבדה.
אוהב אותכם, אנשים יקרים ואנונימיים. באמת. ואני לא רוצה להעלם. אני רוצה לדעת שלפחות ניסיתי בדרך שלי, ושלפחות בפעם האחרונה - האמנתי בעצמי. עד הסוף.
יהיו לרצון אמרי פי
תוה וסליחה,
וויל

וכשאני קורא את מה שכתבתי עכשיו שוב, לאור התגובות שלכם הקודמות, אני מבין שאני בדיוק 'המקרה הקלאסי' של מתחיל שלא מבין מימינו ומשמאלו. אוי לי. אויה על נפשי.
רק אל תלעגו לי, כוונותי טהורות. לפחות הם.

הדברים שלך עמוקים וחשוב לדון בהם, רק שמעט חבל לי שהם מסיטים את הנושא של הדיון כאן.

אומר לך את מה שאמרתי לכל החברים שקדמו לך כאן והתכתבו איתי במשך חודשים על הנושא הזה: אדרבא, תנסה ואני מתפלל שתצליח. לא רק שלא אמתין מהצד כדי שתיפול אלא ההיפך, אני מתפלל שתצליח ותוכיח לך ולנו שאתה לא מכור ושתפסת את עצמך בזמן. יחד עם זה אני מוכרח לומר לך שמהנסיון של המוני מכורים, אם עברת נקודה מסויימת - שום כח רצון לא יעזור לך. שוב: אני מתפלל שאתה לא בנקודה הזאת, אבל כדאי שתזכור שישנה כזאת נקודה, כך שאם תראה שכח הרצון שלך לא מספיק - כדאי שתשקול את העובדה שאתה חולה.

שלוש נקודות נוספות:

א. אין שום הבדל בין חרדי לבין חרד"לי לבין ציוני דתי או אפילו חילוני. לגבי המחלה הזאת - כולנו שווים. בקבוצה שבה אני משתתף (כאן בחו"ל) רובם גויים וזה לא משנה. אנחנו סובלים מאותה מחלה ועובדים על אותו פתרון.

ב. אין גם הבדל איזה סוג תאווה אתה צורך. כולנו כאן אוכלים גלידה ולא משנה באיזה טעם.

ג. כל המחשבה כאילו ההחלמה תגזול לי את החיים היא מוטעית. לא רק שההחלמה לא גוזלת לי את החיים אלא דרכה קיבלתי את חיי במתנה. אני מודה לה' על כך שאני מכור כי רק כך זכיתי במתנה הנפלאה של החיים בהחלמה שכל דבר בהם הרבה יותר טוב מכל מה שיכול היה להיות לי בלי המחלה ובלי ההחלמה.

תכל'ס: למרות כל מה שאתה כותב - נשארת איתנו. וכאן נשאלת השאלה של נועם, מה גרם לך להישאר במקום לברוח?

willwin1 כתב on 03 ספט' 2012 20:01:

חברים, אני מתנצל שאני גולש מנושא הפוסט, אבל תגובתו של וויל סחטה ממני מחשבה שאני מרגיש צורך גדול להעלותה על הכתב:

וויל, חבר אנונימי יקר. גם אני דתי לאומי, ולא מן הזן השגרתי, גם אני פוחד פחד מוות בכל פעם שאני צריך לחשוף את עצמי בחולשותי, וגם אני, במשך עשר שנים הרגתי את הנשמה שלי כי העדפתי להיקרא חוטא ולא לקחת את עצמי בידיים. אתה יודע, וויל, היה שלב ששמרתי את הפורום ב'מועדפים' באינטרנט כי הייתי במבחנים ולא היה לי זמן, ולא רציתי להיכנס לזה. שלוש שעות של פורנו שצצו משום מקום, והתחילו כשקמתי לשירותים בשלוש בלילה הוכיחו לי שטעיתי. אני מפחד, וויל, אני מפחד שעד סוף החיים שלי אני אהיה קבור שם, שעד סוף החיים שלי אני ארגיש שבור, מלא בושה וכלימה אל מול אלוהים שהעניק לי כמעט את כל מה שאפשר היה לבקש. משפחה, ילדים, שכל, אהבת תורה, כושר התמדה, כושר אומנותי ועוד כל כך הרבה מעלות שהוא העניק לי בחסדו, וכל מה שאני מחזיר לו בתמורה זה אישיות שבורה, חסרת נשמה, אגואיסטית, שתלטנית. אני מפחד.
ואתה יודע, וויל, הדבר המרכזי שלמדתי כאן, הוא שהדבר שאני הכי מפחד ממנו בעולם זה ממני עצמי. לקחת אחריות על החלקים המגעילים שלי. אחריות במובן העמוק של המילה, וויל, לא להגיד לעצמי 'זהו, מספיק'. זה לא אחריות, זה הכחשה. להגיד לעצמי: זה אני. אותו 'אני' שהולך לסיים את הש"ס בקרוב ומצטיין בלימודים באוניברסיטה הוא זה שעושה פרצופים תאוותניים אל מול מקלדת בשעה שלוש וחצי בלילה. אותו 'אני' שנחשב לרגיש ומתחשב, הוא 'האני' שממשיך לנסות לאונן גם כשהילד שלו בוכה במיטה. ואתה יודע מה זה אומר וויל? זה אומר שהאתגר שלי לא עומד בכלל במישור של להאמין בעצמי שאני יכול לסגור את האינטרנט.  האתגר שלי הוא להאמין שהחיים שלי משמעותיים ויקרים בלא שום קשר למה שאני עושה איתם.
אתה מבין, האינטרנט הוא הסימפטום. רק כשאני אפסיק לשנוא את עצמי, בין בגלל 'שימוש' או סתם בגלל שלא קמתי מוקדם בבוקר כפי שתכננתי (כמו שקרה לי היום...) - אני אהיה נקי באמת.
אתה יכול לקרוא לזה חולה, אתה יכול לקרוא לזה חוטא. הכינוי כלל אינו משמעותי. השורה התחתונה שאני רוצה שתצא איתה מהדברים שלי פשוטה: רק כשהבנתי שהפורנו הוא סימפטום של בעיות אחרות, התחלתי לטפל בעצמי. עם הרבה פחד. הרבה כאב. וברוך ה', עד היום, גם הרבה הצלחה.
מקווה שהועלתי.
נתן

אני רק בן 26,

נתן יקירי
אני כ"כ שמח שאתה איתי בדרך,
העומק הרגשי שלך פוצע תהומות ליבי,
רק ע"מ שיעלו ארוכה,
אני אסיר תודה לעקרונותיך.
ולוויל אומר זאת ,
ידידי החדש השאר נא עימנו,
תמשיך לחפור
סביר להניח שתצמא אוצר,
שלך או שלנו.
כולנו מאוחדים
בכאב, בכח, ובתקוה
בהצלחה
מוטי

שלום לכם, זו הודעתי הראשונה, ומקוה שלא אהפך להיות חלק מסטטיסטיקת 700 החברים...

על מנת להתחיל את צעד ראשון בשתים עשרה הצעדים, והוא הודאה בחוסר אונים, שהוא השלב הראשון המבטיח נקיון אמיתי וארוך טווח יש להגיע כשנמצאים בתחתית. כנראה שחלק ניכר מה-700 חברים שביקרו כאן, הגיעו מתוך פרסום כזה או אחר, מתוך מניעים חיצוניים שסחבו אותם, אך הם עדיין לא הגיעו לתחתית האישית שלהם. לצערנו, כל זמן שהם בדרך למטה, יש עליות מדומות שגורמות לאדם לחשוב כאילו הוא לא מכור, או לתת לו הרגשה טובה כלשהי, דבר הגורם להם לנטוש את הנקיון, את הרצון לנקיות, ולהעלם בתהום הנשיה.

כולי תקוה, כי הם לא ייאלצו להגיע לכאן מרוסקים לגמרי...

שלום חבר וברוך הבא,

הענין של הקרקעית הוא כמובן חלק חשוב בכל הסיפור הזה אבל בודאי לא הנושא היחידי. היו כאן חברים שהגיעו גם הגיעו לקרקעית, ובכל זאת נעלמו כאילו בלעתם האדמה. חלקם הגיעו לקרקעית אבל פשוט לא הסכימו להכנע, אבל אצל רבים רבים אחרים גם ההסבר הזה לא משכנע ומשהו עדיין חסר.

ועוד נקודה. הפורום כאן איננו פורום לשיטת 12 הצעדים, למרות שברור שזאת השיטה המרכזית לגמילה. לכן, גם חברים שלא מוכנים להצטרף לצעדים, עדיין יכולים למצוא כאן מקום לפרוק ולשתף בנוגע להתמודדות שלהם עד שימצאו את הדרך שלהם (כפי שאכן ישנם כאלו שעושים, אבל הרוב פשוט נעלם אחרי מספר הודעות נמוך).

לכן אני מודה לנועם על הדיון החשוב הזה כדי שננסה למצוא מה משאיר כאן חברים ומה מבריח ואולי נדע טוב יותר כיצד לעזור לחברים חדשים שזקוקים כל כך לעזרה.

הצעה פרקטית.

אומר בכנות שלא היה לי זמן לקרוא את כל התגובות הארוכות כאן. רק ראיתי מה הנושא.

בנוגע לעצם העניין, אלה שעוזבים (לצערנו, והלוואי והייתי מתבדה) זה לא בגלל שהם החלימו כבר לבד, או משהו בסגנון...

מדובר על 700 חולים שזעקו לעזרה, ואחרי זה היצר המחלה ברחה מהעזרה שהציעו להם.

לכן, מה שנראה לעניות דעתי זה לעשות בהרשמה תווית של מייל, דהיינו שבשביל להרשם חובה להכניס כתובת מייל (אנונימית כמובן) ובאופן אוטומטי יישלח ליהודי היקר שביקש עזרה 'החיזוק היומי' וככה גם אם הוא יעזוב יהיה לו תזכורת כל הזמן שיש דרך החוצה.

בהצלחה!

שלום חברים,

אכן זה עצוב לשמוע על חברים שבאים והולכים.
בעקרון אנו יודעים שרק מי שצריך עזרה ורוצה לקבלה ומרגיש שכאן המקום לקבל אותה, יישאר.
(שנאמר: "הקם תקים עימו")

אני בהחלט מסכים עם הניתוח של אסירתודה.
אכן יש מקום לשיפורים בפורום.
ואם כבר מדברים על שיפורים, מאוד יעזור לסדר התרעת אימייל לתגובות על הודעות.
כך שהתגובה למי שמבקש עזרה או למי שיש שאלה בפורום תעשה בזמן קצר יחסית.