כולנו מכירים את זה וכולנו עבורנו בגדול את אותו תהליך. ההתחלה היתה במנות קטנות של תאווה, אבל ככל שעבר ועובר הזמן אנחנו צריכים יותר ויותר תאווה, בין אם זה בכמות ובין אם זה באיכות. בהתחלה אנחנו מקדישים לזה קצת זמן, אבל אנחנו מגבירים כל הזמן את המינון, ואם בהתחלה הסתפקנו ברמזים של תאווה, אנחנו ממשיכים לתאווה יותר ויותר מפורשת. ככה זה בפורנו וכך גם מעבר למסך. התאווה לא נשארת באותו מצב אלא דורשת עוד ועוד כל הזמן.
הסיבה לכך היא שמה שסיפק אותנו אתמול כבר לא מספק אותנו היום, ואם משהו פחות מפורש היה מספיק אתמול, היום הוא כבר לא מגרה מספיק ואנחנו חייבים לעבור לדברים מפורשים יותר. התופעה הזאת נקראת "סבילות", והיא באה לתאר את אותה תופעה בדיוק המתרחשת אצל מכורים לסמים שכל הזמן צריכים להגביר את המינון של החומר וגם לעבור לחומרים קשים יותר - כדי להגיע לאותה תוצאה שבעבר היו מגיעים אליה.
אבל למה זה קורה לנו, למה אנחנו צריכים יותר ויותר כדי להגיע לאותה תוצאה? הרי אם משהו היה מספיק חזק אתמול, אין סיבה שהוא יאבד את העוצמה שלו היום רק בגלל שכבר השתמשנו בו.
ההסבר לתופעה הזאת הוא במנגונני הפיצוי של הגוף שלנו. אלוקים ברא אותנו עם מנגונים מתוחכמים ביותר שתפקידם לשמור אותנו באיזון, והמוח שלנו פועל כל הזמן כדי להביא אותנו לכך. כאשר קר לנו מידי - אנחנו סוגרים חלון או לובשים מעיל, כאשר חם לנו מידי - אנחנו עושים את ההיפך. כאשר אנחנו רעבים מידי - אנחנו דואגים לאכול, וכאשר אנחנו שבעים מידי אז אנחנו מרגישים מלאים כדי שנפסיק לאכול. ישנן גישות פסיכולוגיות שטוענות שזהו למעשה הכח המניע היחיד של האדם - השמירה על היציבות (או כפי שזה נקרא - הומאוסטזיס), היא הסיבה לכל פעולה שהאדם עושה. אנחנו הולכים לעבוד כדי שיהיה לנו כסף, רק כדי שנוכל לקנות אוכל ולא להיות רעבים או שנוכל לקנות בית ולא יהיה לנו קר. (הגישה הזאת אמנם לא משכנעת במאת האחוזים, כי כפי שניתן לצפות, בן אדם הוא יותר מאשר מכונה לשמירה על יציבות ויש לו גם שאיפות להתפתחות וגדילה, אך בודאי שהשאיפה ליציבות היא לכל הפחות חלק חשוב מהמניעים של כל אדם).
נחשוב כעת על האדם שמתמש בסמים. הוא מתחיל עם מנה קטנה של סם בעל השפעה קטנה, וחווה שינוי גדול במצב רוח, אבל כאשר הוא מתחיל להשתמש בזה באופן קבוע, המוח מפעיל מנגונים שמפצים על השפעת הסם ועובדים קשה יותר להחזיר אותו למצב הרגיל שלו. לכן הוא צריך להשתמש בכמות גדולה יותר של סם, כיון שהפעם הסם צריך גם להתגבר על הפעולה המואצת של המנגנונים במוח. וככל שהמוח מתאמץ יותר להשאיר אותו במצב רגיל, כך צריך כמובן יותר סם או סם חזק יותר כדי להגיע לתוצאה שבהתחלה הגיעה באמצעות מנה קטנה.
וזה בדיוק מה שקורה אצלנו, כי ההשפעה של תאווה על המוח היא במהותה אותה השפעה שיש לסמים או אלכוהול והיא למעשה הצפה של חומר כימי בשם דופמין שכאשר הוא מופרש במוח שלנו אנחנו חווים את התחושה של העונג (שבגללה אנחנו ממשיכים כמובן לחזור לתאווה למרות הכאב שזה גורם לנו). בהתחלה מספיק קצת תאווה כדי לגרום להצפת דופמין במוח, אבל כאשר אנחנו ממשיכים להשתמש בתאווה, המוח עושה כל מיני פעולות כדי למנוע את ההצפה של הדומפין, ולכן אנחנו צריכים יותר תאווה כדי להגיע לאותה תחושת עונג שהגענו אליה בהתחלה.
[אם להסתכן בהפשטת יתר, ניתן להסביר את הדברים כך: בין התאים העצביים במוח ישנם מרווחים קטנים ביותר הנקראים סינפסות. חומרים כימיים הנקראים נוירוטרנסמיטורים מופרשים מתאי העצב אל הסינפסות, ואז אנחנו חווים את הרגשות השונים. יותר מידי או פחות מידי מאותם חומרים, אלו הסיבות לרוב מחלות הנפש. למשל עודף מתקשר לחרדה וחוסר מתקשר לדיכאון. לאחר שהחומרים מופרשים למרווחים הסינפסיים, חלק מהם נהרסים על ידי אנזימים המצויים שם וחלק נקלטים בחזרה בתאי העצב מהם הופרשו. סמים (או תרופות או תאווה וכן הלאה) פועלים להגביר או לצמצם את המצאותם של חומרים כימיים אלו במרווחים הסינפסיים. מנגנוני הפיצוי הם למעשה תגובות הפוכות של הגוף כנגד השפעת הסמים. למשל אם סם מסויים גורם להפרשה מוגברת של דופמין, המוח יכול להגביר את פעולת האנזים המפרק אותו כדי לנטרל את פעולת הסם].
