היום היה יום קשה מבחינתי.
היום הרגשתי שתאותי מתגברת, ואילולי הנדר שנדרתי- מן הסתם לא הייתי מתגבר! בראש שלי עברה המחשבה, להפסיק לנדור - ואז לבצע את זממי, ואז העלתי במוחי את הרגעים הנעימים של החטא, ורציתי להיות שם.....אפי' פה ושם נכשלתי בשמירת העינים, דבר שבתקופה האחרונה בקושי הייתי צריך להשקיע מאמץ כדי להמנע ממנו. אח"כ דמיינתי את עצמי, שניה אחרי החטא, את התחושה של הפיספוס, של הריקנות, של מה זה מועיל בכלל?!
אינני יודע בוודאות, אבל אני מרגיש שה' נתן לי יותר כח.
אחד מהדברים שהתבוננתי בהם לאחרונה הוא שעזבתי את ה'! אני לא מתכוון חלילה שלא קיימתי את מצוותיו, או שהפסקתי להאמין בו, אלא שהוא לא מלווה אותי יום יום בהתמודדות שלי. אני חי ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה!" וזה לא טוב, כי כאשר נגמר הכח [והוא אכן נגמר לפעמים] אי אפשר להלחם יותר! כן, פשוט אי אפשר!!
אין לי תשובות לכל השאלות, ואני לא יודע כמה זמן אוכל עוד להתגבר, אך אני יודע שאני מנסה ומתפלל מכל ליבי שה' יעזור לי במלחמתי!
אני שואב עידוד מכולם כאן, כאשר אני רואה שהחברה פה נלחמים , ולא מוותרים, גם אם נכשלים.
אני מנסה לשנן לעצמי, את מה שאני אומר לאחרים, לחשוב במונחים של יום יום של לחימה. לא לחשוב במושגים של תקופת חיים שלמה, כי זה גם מיאש, ויותר מכך זה לא נכון. כל מאמץ של אדם אל הקדושה, הכל נחשב הכל נרשם. הקב"ה יודע את יצרינו "כי אתה יודע את יצרם, כי הם בשר ודם!", ודווקא משום כך עלינו להעריך כל מאמץ להתקרב אליו.
בעזרת ה' , נעשה ונצליח! תודה לכם חברי!
)