טוב, הנושא הזה כבר עלה פה כמה פעמים, מדובר על תסמונת הלגימה הראשונה. אני כותב עליו שוב כמו כל הדברים שאני כותב כדי ללבן אותם לעצמי, זו דרכי להפנים את הדברים יותר. כך קיבלתי מרבי בנושאים אלו, זלמן. (הוא ממש לא אוהב שקוראים לו "רבי" אבל מה לעשות, ובדברים שלמדתי ממנו הוא רבי, סליחה זלמן)
לפני זמן לא רב כשהתחלתי להתעניין בנושאים הנידונים כאן, היה קשה לי לקבל את העובדה שכדי להתגבר על התאווה אנחנו צריכים להתנתק ממנה בכל צורותיה. (יש אשכול שכתבתי על כך) הסיבה לקושי זה נבעה מכך, שבעצם הבעיה שבגללה באתי הנה היא האוננות לשלל צורותיה. ולא דברים אחרים (כך חשבתי) מה הקשר בין הרצון שלי להתגבר על הנטיה לאונן ובין ההתנזרות שלי מכל ראיה ומחשבה לכל סוגיהם?
בעצם כן הבנתי שיש איזה קשר, כי הרי "עין רואה לב חומד וכלי מעשה גומרים"... כמו שאומרים חז"ל. אבל בכל זאת, הרי הצלחתי להחזיק מעמד כמה שבועות למרות שהמשכתי להסתכל, עובדה. חוץ מזה זה נראה לי ממש טרוף הדעת לחשוב שאני צריך להתנזר מכל ראיה, זה ממש בלתי אפשרי לחלוטין, הרי שנים ניסיתי ולא יכולתי, זה דחף ממש חזק. בתוכי זעקה הרגשה נוראה שהעלתה לי את כל המלחמות והכישלונות שלי בתחום, שבעתי מרורים, ואני לא מוכן לחזור לאותם מקומות חשוכים ומתסכלים. בינינו הרי לא ממש שייך לא להסתכל. למען האמת אני כן רוצה להגיע לשלמות עם השליטה בתאווה, ואני גם יודע שאסור להסתכל, אבל זה משהו רחוק ולא ישים.
כך עברה לה עוד תקופה, בה קראתי איזה פוסט של (רבי) זלמן שכתב כי הוא חייב להפסיק עם התאווה לגמרי, הוא דיבר גם על התנזרות משימוש בתאווה גם בצורה המותרת (לכאורה) לדבריו, גם ביחסים מותרים שימוש בתאווה הוא מסוכן. כאן ממש כבר לא הבנתי, ברצינות? מה אתה סח. קצת נסחפת... חשבתי שיש גבול לגבול... ולא צריך להיסחף. אני ממש עומד יפה במטלות שרציתי, אני כבר נקי תקופה לא קטנה והכל בסדר וסבבה.
עד שהבנתי.
יחד עם המשך ההימנעות מהתאווה בצורה המעשית שלה. פה ושם עלו בראשי כל מיני מחשבות מדי פעם. כתבתי אתמול על התאווה המתוקה כל כך, והיא ממש כזו. אם בתחילה הרגשתי מלך העולם איך שאני יכול להסתכל כרצוני וזה כלל לא יגרום לי להגיע למימוש התאווה. (סיכמנו הרי שאני לא מאונן יותר, נקודה. אני ב 12 צעדים ומרגיש נפלא עם זה. מה פתאום שאני אפול שוב) ככל שעבר הזמן נבהלתי להרגיש איך הסתכלות פה ושם מכניסה לי לראש את המחשבה, אולי בכל זאת... כמובן שאני לא יעשה את זה. אבל איך אני יכול לחשוב על זה. רגע, בעצם ראיה ומחשבה מושכת אותי לעשות שוב את המעשה. איך זה יכול להיות?
מה לעשות וזה יכול להיות. דיברנו הרי על כניעה, ובכן אני נכנע! אני נכנע לפני כל ראיה ומחשבה ומעריך ומחשיב אותן מאוד. הם ממש לא השטויות שחשבתי אותן. אני נכנע ומבקש את סליחתן על הזלזול שזלזלתי בהן, ומקבל על עצמי מכאן ואילך לשמור על כבודן הראוי. מכאן ואילך אתייחס אליכן בכל הרצינות ואשתדל להימנע מכל קרבה אתכן.
וראה זה פלא, ההתגברות הפכה לקלה יותר. אנחנו לא שקרנים וצבועים ולא אומר שאין התמודדות יום יומית בעניין. אבל בכל זאת, משהו השתנה. ראיתי שאפשר לעמוד בזה. פתאום הבנתי יותר את מאמר חז"ל ש "כל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה כדי ליהנות ממנה כאילו הסתכל במקום התורף"... אין קיצורי דרך.
התנתקות מתאווה בכל צורותיה, כבר אמרתי?
