לא נעים להודות אבל האמת היא שמרגע שגיליתי את התאווה (או שמא היא גילתה אותי), אני חי בסרט. הצורה שבה אני חווה את המציאות כשיש בה איזשהו מגע עם תאווה, לא מציאותית. לא משנה מה מתרחש באמת, מבחינתי יש שם משהו מיני - ההתמכרות שלי לתאווה מעניקה לכל משפט, מילה, הינהון או אפילו מבט, גוון תאווני.

בדרך כלל זה עובד ככה: נדמה לי שעוררתי עניין או רושם אצל... אני מרגיש מיד איך זה ממלא אותי. פשוט נעשה יותר חי. כאילו מחט עמוסה באדרנלין נתקעה לי בווריד. במצב הזה אני הרבה יותר יעיל. לא די שההספק שלי מכפיל את עצמו והיכולות שלי נוסקות, תאים רדומים במוחי מתעוררים ואני הופך ליצירתי במיוחד.

תחילה אני חצוי, למרות שאני רוצה תאווה, יש בי גם את ההבנה (הקלושה) שייתכן וזו פרשנות המתרחשת רק בין האוזניים שלי. אבל אחרי רגעים ספורים זה לא באמת משנה לי. קול נוסף - שגם הוא נמצא בתוכי - מתעצם וגורם לי להשתכנע ברצינות שזה לא רק בין האוזניים שלי, שמה שקורה לי, או שנדמה לי שקורה לי ונאמר לי, קורה גם ממול. והוא לא "תמים". יש לו משמעויות "נוספות". הפעמים בהם הוכחה "צדקתי" מוסיפים שמן למדורת התאווה שלי. לך תוכיח לבנאדם שמשוכנע שהוא הוא הצדק בהתגלמותו שהוא טועה. פטאלית.

שנים חשבתי שהעולם מלא בריות שכל מה שנכנס למוח שלהם עובר דרך "מסננת" של מין... ובמילים אחרות, "שלהרבה אנשים יש את זה". עד שהבנתי שהתובנה הזו רק העמיקה את הקבר שלי, ובכל מקרה היא לא תופסת במקרה שלי. כי אחד מהשניים, או שבאמת כל מי "שיש לו את זה" זקוק לעזרה. או, וזה יותר מסתדר לי, שיש כאלה שיש להם את זה ויש כאלה "שיש להם את זה". ההבדל הוא שיש שבוחרים להיות אלו "שיש להם את זה", ויש כאלו "שזה" בוחר בשבילם. קרי, אין להם בחירה. רוצים או לא, יש להם את "זה" וזהו. וזה מי ומה שאני. אין לי אפשרות לבחור שלא לראות שם משהו מיני. יש בי חלק שמאוד לא רוצה לראות אך בכל זאת, רואה את המין לפני האדם.

חתיכת סרט, ובמציאות? אני מבלבל ומחליף בין אמפתיה חום והערכה ל... תשוקה ומיניות. ככה התרגלתי מילדות. חיפשתי חום אמפתיה והערכה ומצאתי אותם בתשוקה מודחקת ומיניות מעוותת.

במציאות, למרות שאני מניח שביום יום אני פוגש גם כאלו שמתאווים אליי, ברור לי שתאווה היא לא הדבר היחידי או העיקרי העומד בראש מעייני הבאים איתי במגע. לא הגיוני לי שבכל אינטראקציה שיש לי עם אנשים הם יהפכו למושאי תאווה. כתבתי זאת בעבר (המגנט), ואכתוב זאת גם כעת: כשאני "משדר על תדר" מסוים, הוא נקלט על ידי אלו שמשדרים את אותו התדר או חפצים בו. זה לא אומר שכל מי שבא איתי במגע משדר על אותו הגל.

ובמילים ברורות, אם אני חפץ להפסיק לחיות (או למות, הכול בעיני המתבונן) בסרט, עלי להתחבר למציאות. בדרך כלל, כשאני מדבר עם מישהו כמוני על מה שיש לי בראש, הסרט נגמר.

יאללה, תדליק ת'אור...

תודה רבה (אם כי קצת קשה לקרוא כי ההודעה חתוכה בצד שמאל, כנראה איזשהו באג באתר).
אחת הפעולות ההזויות שלמדו אותי בתוכנית זה להתפלל על מושאי תאווה שעוברים לידי.
בגדול זה נראה שזה יפעל בדיוק את הפעולה ההפוכה וזה ישאב אותי פנימה עוד הרבה יותר חזק.
ולא, ברוב הפעמים, כשאני מתפלל על מושא תאווה או טינה אני מתחיל לגלות אמפתיה לבן אדם הזה, ואז אני משתחרר מרגש התאווה.
האמת היא שזה כל כך חזק, שאפילו במקרים שהצד השני באמת מתאווה אלי, התפילה שלי עליו יכולה להביא אותי למקום של אמפתיה, ואני לא ישתמש איתו בגלל שאני חס עליו.
מבחינתי זהו השינוי גישה הכי ניסי שאני חווה בתוכנית. כי באמת כמו שכתבת מגיל מאוד צעיר הראש שלי מתוכנת לפרגן את כל הקורה סביבי בהקשרים של תאווה.
פעם אמרתי לחבר שיחשוב על זה שלפעמים כשאני יוצא חתיך ומבושם לאיזה אירוע, ועובר לידי גבר שנמשך לגברים, הוא בטוח שהתלבשתי והתחתכתי במיוחד בשבילו... אבל אני לא...
ככה זה הרבה פעמים עם נשים, אני בטוח שכל מה שהן עושות זה רק בשביל למשוך אותי, זהו שלא.
אבל הלואי שאני יצליח רק בחלק מהפעמים להשליט את השכל על המחשבות שלי.
בנתיים כל זמן שאני חולה, אני ממשיך להתפלל לאלוקים שיתן לי למצוא אצלו את מה שאני מחפש בתאווה.

וואו, תודה. חיפשתי שמישהו כבר יגיד לי שנגמר הסרט. תארת את זה במדויק, ממש כמו בסרט.
אתמול היה לי סרט כזה בו בצורה ברורה, מוכחת, מדעית המפורשת נאמר לי בידי כל הסימנים בעולם שהצד השני לא רוצה בתאווה. ואני בשלי, רק נתחיל וזה כבר יילך, גם הצד השני רוצה, הוא לא נותן אפילו הזדמנות, זה לא שאני מכריח אותו, נכון? , נראה לי מתאים עכשיו, לא?!
לא!
ואחרי, אני מסתכל וחושב על ההסברים שלי ושואל- אתה דפוק? אתה לא רואה שלט אין כניסה ממולך? זה לא מספיק אדום?
ומתקשה לקבל את עצמי כזה, אחד שמתאבד שליטה, אחד שחי בסרט בכל מפגש עם תאווה, אחד שלא רואה את המציאות, אחד שמתעקש לראות הפוך, די צא מהסרט.
תודה שאתם עוזרים לי להדליק את האור, אין ספק שאני לא יכול לבד.

ואווו מדהים