יהודי עני עם שק על הגב הולך לו בכבדות בדרך, לפתע עוצר לידו רכב מפואר, הדלת נפתחת והוא מוזמן אחר כבוד להיכנס פנימה. היהודי שמעולם לא ראה רכב שכזה מבפנים, יושב כפוף ונאנח במושב האחורי, וממשיך להחזיק בקנאות את השק הכבד על גבו. פונה אליו הנהג ואומר לו "רבי יהודי, האם אתה באמת חושב שאתה עוזר לרכב לסחוב את השק? הורד אותו מעל גבך, ותן למכונית לסחוב אותך ואותו, זה באמת לא משנה לה".
שנים רבות אנו כורעים תחת עומס התאווה המכבידה על חיינו. מיום ליום נוספו עוד ועוד משקעים ובעיות הממלאות כל חלל פנוי בליבנו ומוחנו. הערימה הולכת וגדלה, ואנחנו הולכים ונחלשים. עוד יום עוד שבוע עוד שנה... אנחנו כבר לא מאמינים שתבוא פעם הישועה, איך נתמודד עם זה?
הרגשה זו נובעת ממקור אחד. "אני הוא זה שצריך להתמודד". זו הייתה בעיה שלי ועלי לפתור אותה לבדי. ככל שהסתגרנו עם בעיותינו בתוך עצמנו ולא שיתפנו אף אחד, התחזקה לה ההרגשה שהבעיה תלויה בכוחותינו בלבד. שכחנו את הפסוק "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" הקב"ה לא מבקש מאתנו לעזור לו לפתור את הבעיות, הוא רק צריך שנמסור לו אותם והוא כבר יטפל בהם כמו שרק הוא יודע. חטאנו בגאווה, ואנו רוצים לפתור את הכול לבד. לבד פירושו גם ללא עזרת ה', וזה לא הולך.
מה שמזכיר לי את הסיפור על רופא תורן בבית חולים, שקיבל הוראות לפני שנכנס לתורנות. בכל בעיה לקרוא לרופא המתאים, לב, ריאות, וכו' באמצע הלילה אחד המטופלים קיבל התקף לב קשה ומיודענו הרופא רץ כאחוז תזזית והביא את כל המכשירים שרק היו בהשיג ידו, ועשה ככל יכולתו להצילו, אך ללא הועיל והחולה מת. כבר למחרת פוטר הרופא ממשרתו. הרופא הנדהם לא הבין מה חטאו ומה פשעו הרי עשה ככל יכולתו? אך כמובן שהוסבר לו כי לא התבקש לעשות ככל יכולתו אלא לקרוא לרופא המתאים שהוא יידע כבר מה לעשות.
בואו נוריד את השק מעל כתפנו ונמסור אותו לקב"ה, הוא כבר יסתדר איתו ואיתנו.
