כאדם מכור אני יכול גם לקבל תעודה של שקרן מקצועי. לא קל להיות שני אנשים בגוף של אדם אחד, וזה עוד בזמן שאני לא סובל רשמית מזכיסופרניה. העמדת הפנים הבלתי אפשרית הזאת אחרי כל נפילה, כמו גם כל השקרים לפני ואחרי הנפילה הפכו אותי לאמן השקרים. וביחד עם זה, ישנו שקר אחד שהוא החביב עליי מכולם.

השקר שאני מספר לעצמי כמובן (על מי עוד אני אני יכול לשקר?) שאם רק אשתי היתה יפה יותר - הכל היה בסדר, כאילו תמיד חשבתי שאשתי יפה, אבל ברור שיש נשים יותר יפות, ואולי זה כל מה שחסר לי בחיים. כעת בהלחמה אני מוצא את השקר הזה בגירסא מעודנת יותר והוא מופיע כאשר בזווית העין אני רואה אישה עם בגד מסויים ומחשבה מהירה חולפת במוחי שכזה בגד בדיוק אני צריך לקנות לאשתי... (הסאב טקסט כאן הוא שאם היה לאשתי את הבגד הזה לא הייתי רוצה להסתכל על נשים אחרות ולא הייתי צריך להיכנע).

(אגב, השקר הזה בגירסא לרווקים אומר שאם רק הייתי נשוי הכל היה בסדר ואני נופל פשוט כי אין לי אישה, אבל זה ענין אחר לזמנים אחרים).

איך מגלים שזה שקר? במקרה שלי זה עבד בצורה די פשוטה: קודם כל הפסקתי את השימוש בתאווה בלי תנאים מוקדמים, ורק אחר כך הסתבר שלשקר אין רגליים. כי בזמן שאני מסטול מתאווה, אני באמת יכול להיות משכונע בכל דבר לא הגיוני, כולל להאמין בכך שהתאווה תפתור לי את הבעיות או שכל מה שחסר לי בחיים זה להתחתן עם דוגמנית (ואז לחפש דוגמנית אחרת יותר יפה).

ואז, אחרי שהדי התאווה התחילו להתפזר ממוחי, התחלתי לראות את ההבדל בין חיבור לבין פנטזיה. חיבור אמיתי בין שני בני אדם לא הוא ההיפך הגמור מהפנטזיה שהיא למעשה ניתוק מעצמי ומאשתי. בחיבור אני יכול לראות את כל הדברים היפים שיש בי ואת כל היופי שיש באשתי ולהתחבר אליה כבן אדם, ואילו בפנטזיה אני בונה לעצמי דמות דמיונית שבאמצעותה אני מתנתק מכל העולם וכמובן מתנתק מאשתי.

הסתבר שהתאווה לא רוצה יופי ולא אסטתיקה כפי שהיה נדמה לי אלא רוצה אותי עבד. התירוץ היה שאשתי לא מספיק יפה, אבל אם הייתי מתחתן עם מלכת היופי, אז הייתי ממשיך לחפש נשים יפות אחרות. אז אצלי המחלה הממארת הזאת שיגעה אותי ושיגעתי את אשתי עם דרישות מטורפות שהיו אמורות להפוך אותה למלכת החלומות מהפנטזיות שלי, ולא הבנתי שזה לא יעבוד כי זה בכלל לא מה שאני מחפש. חיפשתי תאווה, ולכן גם אם אשתי היתה נראית בדיוק כמו בפנטזיה שלי - זה לא היה מספק אותי והייתי ממשיך לפנטז הלאה.

כשהפסקתי את הפנטזיה גיליתי חיבור וגיליתי אושר. גיליתי יופי פנימי שמקרין החוצה, וגיליתי שחיבור אמיתי נעשה בין שני אנשים ולא בין שתי דמויות פנטסטיות שלא קיימות. והחיבור הזה הוא אפשרי ומדהים, לעומת הניתוק הבלתי אפשרי והמכאיב.

היי סוד
בימי רווקותי חייתי בזוגיות אם כמה וכמה נשים יפות
שנראו בדיוק כמו שפנטזתי
ולאחר זמן קצר מאד
הם לא השתנו
אבל לי השתנתה  הפנטזיה ב180 מעלןת
פתאם נמשכתי בדיוק להפך ממה שהיה לי
אניאת השקר הזה גליתי לפני 25-20- שנה
ועד היום לא התבדתי
(לא שזה עזר לי )

תודה רבה סוד, גם אצלי זו הרמאות השכיחה ביותר. היא נובעת ממחלת 'העוד'. מהותו של חוסר הסיפוק.  נראה לי שזהו בדיוק ההבדל בין תאווה חולה לדחף מיני נורמלי - הרצון הבלתי נשלט, לקחת. להתמלא מיידית על ידי משהו חיצוני. הרדיפה אחרי 'הדבר הבא', האישה המושלמת שתסדר אותי...

רק להיום אלוקים מסדר אותי. אנסה להיות קרוב אליו ואסתדר.
בהחלמה.

תודה סוד.
אני משוכנע במיליון אחוז שאם הייתי מקבל כל מה שמגיע לי! אז הכל היה בסדר.
אם רק אשתי היתה נותנת לי... כיאה וכראוי... לא הייתי מחפש בחוץ.
ככל שהזמן עובר מתוך החלמה, אני מתחיל להבין שזה לא נכון.
עמוק בפנים אני עדיין תוהה, אולי הרעב שחוויתי הוציא את המכור שבי??
זו שאלה כואבת. מלאה ברחמים עצמיים. הכי גרוע אם אגלה שאני צודק.
בהחלמה למדתי, לקבל את המצב כמו שהוא.
רצונו יעשה.
אז גם אם זה שקר וגם אם זה אמת, אני מבקש שלווה לקבל את הדברים אשר אין ביכולתי לשנותם.
מתוך השלווה הזו יותר קל לראות את השקר שבדברים.
תודה רבה

זה לא משנה לי אם אשתי יפה או לא.
אני לא זקוק לה בכלל. אני רוצה תאווה. היא אשה בכלל, מה הקשר בינה לבין תאווה?

תודה חברים על התגובות.

באופן אישי, אני חושב שיש כאן משהו עמוק יותר מאשר הענין של תאווה מול אישה (דהיינו החיפוש של תאווה שלא קשור בכלל למין ולכן האישה רק מפריעה).

הרעיון הוא שאני מחפש את הפיתרון בחוץ, במקום להסתכל פנימה. לכן זה יכול להיות בדיוק אותו דבר גם אם אני חושב שהכל יהיה אוטופי אם רק אתחיל לעשות התעמלות או שאתפלל שלוש תפילות במנין. זה לא נוגע מה הרעיון אלא העובדה שכאשר אני מרגיש ריקנות אני מחפש את התשובות בדברים אחרים במקום להבין שאני כאן הבעיה ולכן אני צריך להתמקד בשאלה מה לא בסדר איתי.

פוסט מדהים של סוד