כולנו מכירים את הבעיתיות של הלגימה הראשונה, אותו מושג שטבעו האלכוהוליסטים ואומץ בחום גם אצלנו הסקסוהוליסטים, אותה לגימה שאחריה כבר אין דרך חזרה. מדובר בנושא רחב ויש המון מה ללמוד מהסיפורים המופיעים בספר הגדול (ספר הבסיס לתכניות הגמילה בשיטת 12 הצעדים) ובספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית הגמילה מהתמכרות לתאווה), וכמובן שכל אחד שנמצא זמן קצר בהחלמה יכול להוסיף בעצמו כהנה וכהנה מנסיונו האישי.

במסגרת הפוסט הנוכחי, לא אתיימר להקיף את הנושא אלא להצביע על זווית אחת בלבד, ודווקא הזוית שאני באופן אישי פספסתי ברוב הפעמים שנתתי את דעתי על המושג "לגימה ראשונה". המדובר הוא במצב הנפשי המוזר שמופיע לפני הלגימה הראשונה (ועוד חזון למועד לדבר על הכמיהה הנוצרת אחרי הלגימה, וכן על השאלה מהי לגימה וכן הלאה).

ובכן, בספר הגדול מסופר על ג'ים שנכנס לבר כדי לאכול משהו. הוא לא חיפש אלכוהול, הוא כבר היה במקום הזה פעמים רבות בלי לשתות והוא באמת חשב שהוא מוגן. אחרי שאכל והזמין כוס חלב, עלתה בראשו המחשבה שכדאי יהיה לערבב כוסית ויסקי בחלב. בסך הכל הוא על בטן מלאה, ואף אחד לא השתכר מכוסית ויסקי בכוס חלב. הסוף ידוע.

אבל כשקראתי את הסיפור הזה משהו לא הסתדר לי. בדרך כלל כאשר נפלתי היה ברור לי מאוד שאני הולך ליפול, אלא שכל כח הרצון שניסיתי לגייס לא עזר לי, ואילו כאן מסופר על אדם שנופל "בטעות". מתי נפלתי כך בטעות?

לקח לי זמן להבין שכך בדיוק התנהגתי ועודני מתנהג על בסיס יום יומי. פעמים רבות כל כך אני משכנע את עצמי שהויסקי הפעם לא יגרום לי להשתכר, וזאת רק בגלל שערבבתי אותו בחלב... הנסיון של אלפי הפעמים שמוכיח לי שאחרי הלגימה הזאת כבר לא אוכל להפסיק את השימוש בתאווה לא משכנע אותי, ואני נמצא במצב נפשי מוזר בו הידע לא מהווה כח עבורי ואני פועל בחוסר שפיות מוחלט.

אז נכון שיש דברים שעליהם כתוב בענק שהם תאווה ואם אלגום מהם אשתכר ואפול, אבל ישנם דברים רבים כל כך שבהם אני עדיין מצליח לשכנע את עצמי שאני חסין מפניהם. אתרי פורנו הם תאווה, אוקיי, אבל מה עם אתר חדשות ישראלי רגיל? נכון שיש שם תאווה, אבל הרי הויסקי הזה מעורב בחלב. ומה לגבי צפיה בקליפים שונים ומשונים ביוטיוב? (וכל אחד יכול לשנות את הדוגמאות כפי ראות עיניו). הרי הנסיון הוכיח שהדרך משם אל האבדון היתה קצרה וחלקה, אבל למרות זאת, ברגע שלפני הלגימה הראשונה אני משוכנע באמת ובתמים שהפעם אני חסין ואני יכול לעמוד מול התאווה מבלי ללגום.

מה הפתרון למצב נפשי מוזר שכזה? ראשית כל, להתנהג כחסר אונים. אם אני מודה שאני חסר אונים מול התאווה, אז לא אנסה לבדוק את הגבולות. כשאני מזהה פצצה בבית, אני לא מנסה לבדוק אם אני יכול לנטל אותה אלא בורח כמו מאש.

אבל עבורי זה לא יספיק. הבעיה היא שהמוח שלי מספר לי שוב ושוב שמול הדברים הפעוטים האלו - אני לא חסר אונים. לכן אני צריך את אלוקים לצידי, 24/7. בלי העזרה שלו - אין לי סיכוי להישמר מפני הלגימה הראשונה, ואילו אחריה - אני מת.

יישר כח גדול!
זאת תזכורת שתמיד טובה  וחשובה לי והבוקר במיוחד.
אז רק להיום אשתדל לא רק לזכור שאני חסר אונים אלא גם לתנהג כאדם חסר אונים.

סוד היקר
כתבת דברים נכונים ונפלאים.
מעניין אותי למה תמיד שיש לי קושי עם משהו, זה נופל שדווקא אתה תכתוב פוסט על זה. (אמיתי- אתמול שוחחתי עם חבר על קושי בהבנת המבט הראשון).
תודה לך. עכשיו הדברים בהירים ומאירים.

שמתי לב שאצלי הרבה פעמים המבט השני בא לי כביכול מהיותי עובד ב'משמרת הצניעות', אני רואה איזו שכנה שלא לבושה מספיק צנוע, ואני מייד צריך לבדוק למה לא צנוע, וכמה לא צנוע, ואוי ווי איך היא מתלבשת וכו' בלי תיאורים מפורטים. אךךךךךך איזו שקרנית התאווה הזאת.

תודה סוד. תזמון מדוייק עבורי. אולי כמה שעות מדי מאוחר. לא משנה.
אתמול היתה לי מעידה קלאסית של לגימה ראשונה.
התחיל ממצב נפשי, המשיך באתר חדשות נקי אך עם פרסומת רעילה בצידו, התדרדר לחיפוש אפליקציות תמים, וכמעט נגמר בבום!
אוי וי! לא משנה כמה חלב יהיה מעורבב, ברגע שאדי האלכוהול נכנסים למוח, המערכת מושבתת.
מי יתן... 24/7...
שוב תודה סוד על הכתיבה.

ואוו,

עד היום "עבדתי על עצמי" שלגימה זה הסתכלות קטנה לשם תאווה- לשם עוררות מינית. אם יש סיבה אחרת שאני קורא או צופה במשהוא אז זה בסדר. לא צריך סיבה מיוחדת גם סקרנות לחדשות זו סיבה נקייה.

אבל הפוסט הזה מקלף ממני עוד שכבה של רמאות עצמית. אני מערבב את התאווה עם חלב וחושב שזה בסדר. ידיעה חדשותית עם תוכן מעט מיני - זה בסדר, את זה אני יכול לצרוך כמו ג'נטלמן...

אבל האמת שלא את החלב אני צורך, אלא את הוויסקי. החלב רק מכשיר לי את השרץ.

אתמול הייתי זקוק לקצת תאווה אז התחלתי לצרוך חלב עם תאווה. אחרי כמה זמן התחלתי לחפש תאווה עם חלב- שיחפה על התאווה. בסוף התייבש החלב ונשארה התאווה....

הבוקר הגעתי למסקנה שאני לא ג'נטלמן. אני חסר אונים גם מול חדשות מסקרנות מעורבבות עם אגלי תאווה. וכשאני נכנס לפורום אני רואה פוסט יפהפה שלך בנידון.

אז מה שמדהים אותי כל פעם מחדש זה איך טאטע מנהל לנו גם את ההחלמה. שולח לנו את המסרים בדיוק ברגע שאחנו מסוגלים לקבל ולהפנים אותם.

תודה טאטע, תודה לכל השליחים הנאמנים שלו.

תודה רבה סוד. אתה בהחלט מומחה בלחשוף את הרמאויות הקטנות שאני מרמה את עצמי.
אבל בכל זאת אני מרגיש שנשארתי עם שאלה. הרי גם אם לא אכנס בכלל לאתרי אינטרנט, עדיין אצטרך להיות בקשר עם בני אדם, ולפחות 50% מבני האדם הם, איך לומר, ההיפך מגברים. שכנה, זבנית בחנות, או סתם הליכה ברחוב - כולם מזמנים לנו ניסיונות. לכן יש שתי אפשרויות:
1. להחליט שאני סקסוהוליסט מועד, ושכל דבר יכול להביא אותי לנפילה (גם האחיינית בת הארבע שלי), להימנע ככל האפשר מכל מגע שכזה, והיכן שחייבים לעשות "היכון לקראת" ולמסור את התאווה לה' וכו'.
2. להגדיר גבול שממנו והלאה אני יותר רגוע, ושזה בסדר לי להיות רגוע בו. השאלה איך מגדירים את הגבול הזה, ואיך ניצלים מרמאות עצמית. האם זה שאף פעם לא תקפתי ילדה בת 4 יכול לעמוד לזכותי? או זה ששיחה עם השכנה שלי לא מידרדרת להחפצה שלה?
אני מזדהה יותר עם אפשרות 2, כי אפשרות 1 נשמעת לי כמו חיים בצִלה של אזעקה מחרישה בלתי פוסקת. אבל אין לי מושג איך מגדירים את הגבול. אשמח לשמוע את דעתכם.

דוקטור

אני חושב שצריך ללמוד מנסיונות העבר והווה איפה נקודות התורפה שלך.
כל מעידה זה נורה אדומה לנקודת תורפה של לגימה מיותרת.

תודה חברים, תודה לאבא שבשמים שמחליט מה ייתכב ומתי ואיך.

דוקטור, את השאלה שלך שאלו האלכוהוליסטים בספר הגדול, וגם הקדישו תשובה מפורטת לכך. אתה מוזמן לקרוא בסוף הפרק עבודה עם אחרים. אשתדל לכתוב על זה פוסט נפרד בהמשך.

תודה סוד,  ולדוקטור, המציאות מגדירה את הגבולות, בכדי לראותה באור אמיתי כדאי להיות נקי ומפוכח. אני מאמין שהדרך יפתרו לך התהיות הללו. המבט שלי היום על עצמי יותר בהיר מאז.

אמרו לי בלי סוף בתחילת הדרך - תן לזמן זמן...

בהחלמה.

לצערי, ברור לי לגמרי שלגימה ראשונה מגיעה בלי הזמנה.
שלשום ראיתי הרצאה באינטרנט, מצגת, בנושא עסקי. לצערי ובלי שידעתי זאת מראש, היו שם דוגמאות לא צנועות ותמונות לא צנועות. לא יותר גרועות ממה שיש בעמוד הראשי באתר חדשות ישראלי, אולי אפילו קצת פחות, אבל לא צנועות. היה מבט ראשון. לא עשיתי את הדבר הנכון. רק הסתרתי את המסך, ולא יצאתי מההרצאה. היה מבט ראשון וגם מעט מבטים שניים.
מצאתי את עצמי חושב על הדוגמאות האלו למחרת בבוקר.
לא רציתי ליפול ולא למעוד. זה בכלל לא היה בכיוון. רק רציתי ללמוד משהו שקשור לעבודה שלי. אבל לתאווה זה לא הפריע. היא תקפה.
לפני שבועיים הייתי בסופרמרקט בבני ברק. נכנסה מישהי והעין שלי נתפסה עליה משום מה. מבט ראשון, שני, שלישי. לא חיפשתי תאווה בכלל, באתי רק לקניות. אבל אני חולה, אני לא שולט בזה.
אז מצד אחד, אני מפעיל את כל הסירנות והתותחים, את כל הפעולות של המצנח האוטומטי - מיד איך שהתאווה מתחילה. אפשר להגיד שאני בכוננות מתמדת.
אבל מצד שני, אני היום הרבה יותר רגוע מאשר בעבר. כי אני חסר אונים. אז מה יש לי לדאוג? הרי זה לא יעזור. זו לא אחריות שלי. זה של אבא. ברור לי שאני לא הולך לנצח בתחרות הזו עם התאווה, אז אני בכלל לא מודאג ממנה ולא נכנס אליה.
לי יש רק אחריות אחת: כשה' החליט שהתאווה תתקוף אותי, להפעיל את המצנח האוטומטי. זה הכל. בלי להבין ובלי לדעת, כי כשהתאווה מדברת - אני חסר אונים. במקרה הטוב אני עושה את הפעולות הנכונות. אני מתאמן על זה, וככל שברור לי שאני מחובר, אני יותר רגוע.

סוד יקר,
אמרת שהפנמת חוסר האונים מועילה לכך
אבל מה קורה כשהתחושה הזו מתקהה מול הידיעה שתכנית 12 הצעדים תעזור לי?
אני יודע שזה נשמע חולני (כי מי אמר שזה אכן יקרה) אבל זה מה שקורה לי...

הבסיס של תכנית 12 הצעדים היא בדיוק ההיפך מכך. לכן הצעד הראשון הוא "הודינו כי אנו חסרי אונים", אז לא שייך לעשות את התכנית ולחשוב שבעקבות כך אפסיק להיות חסר אונים.

מקפיץ