בס"ד                                                             

יום(כ)פורים היה היום (כמעט) הכי שנוא עלי בשנה. עוד כמה ימים נחוג אותו, זו סיבה מספקת עבורי בכדי להיזכר בתחושות מפעם, להודות לאבאל'ה על מה שנתן לי היום. ולספר מדוע לדעתי חוויתי זאת בעבר, ואיך זה שהיום אני חש אחרת לחלוטין.

כיום הדברים די ברורים לי, למעשה הם מוזכרים בספר הלבן - "תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה למה שראינו בחיצוניות של אחרים", פורים הוא יום של פנימיות, שעות בהן היא פורצת לחוץ, מי שיכול להראותה ללא חשש נפתח, נותן לה לזרום, ומי שלדאבונו חושש, המפחד שידעו עליו ואודותיו, נשמר. הרי הוא רועד שיכנס יינו ויצא סודו. הרי לא יעלה על הדעת שערוות פנימיותו תתגלה לעין כל. מיום עומדי על דעתי חששתי שיתגלה קלוני, ולכן נשמרתי משתית אלכוהול. מאוד.

נואש, רציתי להרגיש שייך, להיות כמו (כתמיד, רוצה להיות שונה ודומה יחד) אז שתיתי, בכאילו, להשתכר ממש פחדתי, דאגתי שאריח מאלכוהול, שכל מי שאנשום עליו ידע ששתיתי, כשחקן מדופלם הרטבתי את בגדי בנתזי יין ובירה והתחלתי לקפוץ. התפרעתי והשתוללתי כשיכור שאבדה בינתו, שברתי בקבוקים כלי הגשה, התזתי משקאות פירקתי כיסאות והפחדתי אנשים בצרחות מזרות אימה.

אני נבוך מעצם כתיבת המילים הללו, אבל זו האמת גם אם היא לא נוחה לי, כשהרגשתי שישנו פיקפוק בעיני המתבונן הקצנתי את ההתנהגות המבישה שלי, אני יכול לחוש בצרבת המטפסת במעלה הוושט, תוצאה של הקאה (אמיתית) ממושכת כדי להשתחרר מהשיכרות המדומה שלי... ניסיתי להרגיש את מה שראיתי או חשבתי שיש אצל אחרים וזה לא הצליח.

נתקלתי בשיכור בוכה בברכת המזון? חיקיתי אותו, בתיאטרליות צווחתי – רחם נא השיים אלוקינו... הורדתי דמעות תנין בה-מ-ל-ך הטוייב והמייייטיב... התרוקנתי. הייתי חייב להתמלא אז הלכתי למה 'שתמיד' מילא אותי. השתמשתי. ורציתי למות, הרגשתי אומלל, לא הבנתי למה לעזאזל נגזר עלי לחיות בכף הקלע של המנודים מהחיים, כל כך רציתי להיות כמו, הרי עשיתי בדיוק את מה שהוא עשה, למה אצלי זה לא גורם את אותן התחושות (אחרי הפעולות ימשכו הלבבות, אה?)

כל כך כאב לי, שהפסקתי לנסות, אספתי רעל על היום הנפלא הזה, התבוננתי 'בשחקנים' הרמאים הללו במשטמה גוברת והולכת, חלקים נרחבים בנשמתי הושחתו על ידי הקביעה – זעקה, 'מנוולים'. אתם באמת מרגישים את מה שאתם מראים? 'המשקפיים' שלי התעוותו לחלוטין, ומגיל צעיר. בפורים של כיתה ד' קניתי את קופסת הסיגריות הראשונה שלי – ברודווי 100 ארוך (מכסף גנוב, אלא מה) למה דווקא את הסיגריות (המצחינות במיוחד) הללו? כי ראיתי מישהו מגניב שולף באלגנטיות את הקופסא האדומה עם פסי הזהב המדליקים מכיס חולצתו המעומלנת...

החלטתי שארגיש כמוהו ויהי מה, אצתי אל מערתי שבהרים (הבית שלי) מקום המפלט והמקלט הסודי שלי בימי ילדותי, ולמרות שהעשן הסמיך והרעיל הזה חנק אותי. הכרחתי את עצמי 'לקחת לראות', השתעלתי קשות, הליחה הציפה אותי, דמעות צרבו את עיני, מרוב עשן ועצבים. למה אני לא מצליח להיות מבסוט כמו הדגנרט שהצית לעצמו את אותה הסגריה בהנאה...

בחסד גדול לא עוד, כרחם אב על בנו, שלף אותי כל יכול עם פינצטה מחדר הקירור של הגריאטריה הנישמתית, ביד בוטחת לקחני והובילני בשדה המוקשים שזרעתי סביבי, בעזרת שליחיו הנאמנים למדתי להפסיק לנסות להיות מה שאני לא, להיות מי ומה שאני, ובאופן אישי, אני לא יכול לשתות לשוכרה, בגלל האלרגיה - לימדו אותי שלמכור כמוני האלכוהול יכול להוות תחליף לתאווה – ברחמים גדולים אין לי היום את החשש שמא אומר משהו למישהו לא במקום, בכל אופן לא מחמת סודות, אין לי יותר כאלו, התוכנית שינתה לי את הפנימיות, אני כבר לא מפחד שהיא תפרוץ לחוץ.

שמח לי גם בלי להשתכר, אני מתרפק על אבאל'ה אוהב עם אמצעי העזר הרגיל שלי, אני מבקש ממנו שיתן לי להתחבר אליו בדרכי, בדרכו. יש לי 'חייב איניש' משלי - חייב איניש להיות איניש... עד דלא ידע? לא ידעתי מספיק. בשביל חיים שלמים. בנוסף אני משתדל לזכור שאיני יכול להתמלא מבחוץ פנימה, גם הפעולות שמושכים לי את הלב אצלי חייבות להיות מתוך כוונת הלב, אני שמח בחלקי. ולא, איני דר עוד בכף הקלע, ארמון נייד הוא בנה עבורי, מקלט מוגן ששומר אותי מפני הוא מוליך עימי, בכל עת. שאמצאהו עכשיו. 

תודה לך אבא על שקראת לי המגילה, ששלחת לי מנות,
שנתת מתנות מרהיבות כאלו לאביון שכמותי.
אוהב.

אסירות
איזה פוסט יפה
מעניין, גם אני בתחילה פחדתי פחד מוות להשתכר
פחדתישכל הסביבה תדע מיהו השחקן שמסתובב בבגדי פנחס...
מעמדי השתכרות מזוייפים לא היו זרים גם לי
עד שאחר כמה נסיונות טעימת אלכוהול גילו לי שאני סובל מבעיה הפוכה
אינני מסוגל לאבד את ראשי יכלתי לשתות כמות של גמלה מיניקה ולא לפלוט אפילו מילה שלא תוכננה
היום הבנתי שהצורך שלי בשליטה מוחלטת על המצב, פשוט  מנע ממני להגיע לשחרור
נ.ב מעניין מאוד
האם בעצם אתה אומר שעלינו כמכורים להיזהר יותר מהשאר עם אלכוהול ודומיו, שמא נחליף התמכרות?

פוסט עמוק שעורר בי מחשבות שניות על העובדה שאני לא מצליח 'לסמפט' את הישיבשער'ס השיכורים, המשתוללים ומקפצים להם מבלי לשים לב לאף אחד. אני לתומי חשבתי שפשוט התבגרתי וזה 'עבר' לי, אך כנראה שיש כאן משהו עמוק יותר.

אצלי בתקופות הבחרות היו השתכרויות אמיתיות לחלוטין וגם אמיתיות רק בחלקן, אך תמיד הייתי בשליטה, וגם כשפעם אחת השתכרתי באופן מוחלט, פשוט נרדמתי מיד ולא נתתי לאף אחד "להנות" מהפנימיות האמיתית שלי.

בפורים הקרוב, אני הולך להשתתף במסיבה שהיא זרה לי.
אמנם משפחה וחברים, אך ליבי לא עמהם.
כמה הייתי נותן כדי להיות בחברתכם ברגעים מרוממים אלו,
כשהיין נכנס, הדעת יוצאת, וסוף סוף יש מקום לקב''ה להכנס אל חיי. הייתי רוצה מישהו שמבין אותי ברגעים אלו.
במחשבה ראשונה אני רוצה לברוח משם. לברוח... לא יכול להתמודד, לא רוצה להתחבר.
תבינו, אני לא רוצה להיות בודד, ולהתבדל. וגם לא רוצה להיחשף ריגשית, לא רוצה להיפתח ולהוציא את הפנים. מצד שלישי אני חייב לרצות את כל העולם...
במחשבה שניה, בעיניים של החלמה, זה המקום שבו אני צריך להיות, זה מה שה' הועיד לי, לא אחשוב יותר מדי. רק אכנע ואמסור לאלוקים איך שאני מבין אותו את חיי...
ובפורים, יש לי השגות חדשות,  מעל הדעת, באיך שאני מבין אותו...

תודה לך אסירות על חידוד המסר. מחכה לשמוע את אבא קורא עבורי את המגילה, לראות אותו שולח לי מנות, ולקבל ממנו מתנות, מהא-ל הגדול אלי האביון.

לחיים לחיים

פחות התחברתי לתחושות של הפחד והשקר עם ימי הפורים,
הרבה יותר התחברתי לעניין שכל תקופת ימי השימוש לא הייתי מסוגל להרגיש שמחה. הייתי גם מסתכל בהשתוממות על הבחורים ששמחתם היתה פורצת גבולות. גם הייתי מתרץ את זה בכך שכנראה הם שקרנים מעולים, או שתאוותם לצומי מעבירה אותם על דעתם.
כנראה שגם אני כמו מוישלה, לא פחדתי להשתכר. ידעתי שמרוב שהשקרים מובנים באישיות שלי, הם אף פעם לא יצאו ממני. (זכור לי פורים אחד שהשתכרתי בו כמו לוט (ומצאתי את עצמי בסופו בבית חולים), והלכתי עם חבר לחנות לקנות עוד בקבוק וודקה, ותוך כדי הליכה כשהו מחזיק אותי שאני לא יפול לאיזה בור, התחלתי להתווכח איתו בכמה כסף אני ימכור לו כל כוס וודקה שהוא ירצה לשתות. פשוט לא נתתי לעצמי לאבד את השליטה לרגע.)

אבל השנה בשונה משנים עברו אני מרגיש, שאני הרבה יותר מסוגל להרגיש את העוצמה של שמחת ימי הפורים.
אני פתאום מסוגל להבין מה הכוונה "קיימו וקיבלו מאהבה".
אני אסיר תודה לאבא שהוציא אותו מהמדמנה בה הייתי שרוי מאז היותי, ולקח אותי ברחמיו, שטף את גילולי נפשי, והוציא אותי מאפילה לאור גדול.
תודה אבא.
ושנזכה שימי הפורים האלה יהיו לכולנו מנוף לעליה, מנוף לפתיחות, להבנה, ולהכלה. אכי"ר.

תודה חברים, מוישל'ה, זה בדיוק מה שאני אומר, אחרי שנתיים וקצת בתוכנית הייתי בפורים אצל גיסי יחד עם ההורים שלי, שתיתי, לא השתכרתי, אבל פתאום שמתי לב שהנוכחות של אבא שלי והתגובות שלו פחות מפריעות לי... 

האלכוהול נתן לי כח, הייתי פחות ציני, כאילו השתיה שלי הנמיכה אותו, צימצמה את הממדים שלו לנסבלים, הפחד שלי ממנו (כמעט) נעלם, בחסד הבורא הייתי מחובר וששמתי לב לזה, בשיחה הבאה עם הספונסר הבנתי שאני ואלכוהול לא הולכים טוב יחד...

ונפרדנו לשלום.

נ.ב.
אפילו את החרוסת המדהימה של אבא שלי אני כבר לא אוכל בגלל היין, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

תודה. אסירות. עוד פסט משובח ומדהים.

אישית, אני פתאום מגלה שאני לא היחידי שלא מסוגל להשתכר. פוחד פחד מוות מהאלכוהול. יחד עם זה לא מסוגל שלא להשתכר. חייב להיות "כמו כולם". לא מצליח להיות "כמו כולם". אז מוכרח לפחות לשחק אותה "כמו כולם".

מרוקן אל קרבי בקבוק שלם. מרגיש קצת "היי". משתולל. מפחד מההקאה. (מלכתחילה עדיין חששתי מגילוי סודות אבל עוד לא גיליתי שאני מדבר בלי לדעת אז קצת נרגעתי) שואל את עצמי האם הבורא באמת ובתמים חייב אותנו להרגיש את הסחרור והבלבול (ובעיקר - את הבחילות) בפורים ולסחוב זאת איתנו גם לשושן. או שמא אני יכול "להקל" ולסמוך על הרמ"א שבשתיה קצת יותר מההרגל ושינה שמגיעה בעקבותיה יוצאים ידי חובה. אך מה אעשה שרוב אלו שאני מכיר לא מקילים עד כדי כך. רק מיעוטם. אז אין ברירה חייבים למצא דרך ממוצעת. לרוקן בקבוק ולהתנהג בצורה שתזכיר את השיכורים. שנה אחת הקאתי ליד הילדים והתחלתי לדאוג לשלומם. (זה לא מרנין לידים בגילאים 3-13 לראות את אביהם במצב שכזה) שנה אחרי הילדים התחילו וויכוח. א' ביקש שאשתה שוב והשני, מסוייט כולו, ביקש שאחדל מכך.

וגם שאלתי את עצמי, איך זה שבחורי ישיבה ששותים נכנסים לבית-מדרש ומתבשמים בשמחת פורים משותף לשמחת תורה ואני? היכן אני בתמונה? קופץ מבית לבית ללא ישוב הדעת רק שכולם יבינו שהשנה (גם) (כן) (מחק את המיותר) השתכרתי.

הזכרת סיגריות? בפורים לא כ"כ עישנתי אבל היה פעם שניסיתי לעשן. כמו כולם. והשאלות שבו וצפו. למה אני לא מסוגל להנות מהסיגריה? למה היא חונקת אותי?

בקיצור רציתי גם "לשתות כמו ג'נטלמן" (בפורים) וגם "לעשן כמו ג'נטלמן" (כל השנה) ושוב ושוב המציאות טפחה על פני.

אגב, אם כבר הזכרת ברכת-המזון, הרי שהשנה (אם אכן אשתכר) אכוון יותר במילים ונא אל תצריכנו ה' אלוקינו לא לידי מתנת (מלעיל). וידוע שבפורים כל הפושט יד נותנים לו. (ועוד חודש יש לנו ערב של וכאן הבן שואל... ואם אין דעת בבן...)

פורים שלי כל השנים היה אחד הרגעים המרוממים בכל השנה כולה.
מעבר לעובדה שאני מנגן, וזה ממש ממש מיוחד בשבילי לנגן בליל פורים מבוסם, וממש להזדהות עם הנגינה והשירה.
בשנים האחרונות היה לי מנהג - בערך בחצות, כטוב ליבי, אני יוצא החוצה, למקום בודד, ומדבר אליו.
אומר לו את המצוקה, את חוסר האונים, משתף אותו בכך שבאמת אני לא רוצה את הפורנו, למרות כל הטריקים שאני עושה כדי להשיג אותו.
ואז אני מתרחק קצת וצועק.
אני לא יודע אם יש אנשים שמכירים את זה, אבל בשבילי לצעוק זה כמעט בלתי אפשרי. להביע ככה רגש, חשוף, כואב, מרוסק, ושעוד יכולים לשמוע?
ומשנכנס יין, יצאה צעקה.
והיה בצעקה הזו סוג של שחרור, שחרור של הדברים ששמרתי עמוק בלב.
אולי אתם מכירים את התחושה הזו, כשפורקים בקבוצה עם החברים, או דווקא עם האישה, לפעמים אחרי שמפרקים מטעני חבלה רגשיים - ניתן להביט אחד לשני בעיניים בדממה כזו של קירבה, ולומר: אני אוהב אותך. למרות ואולי בגלל, בלא קשר ואולי עם קשר, ארור או ברוך, לא יודע.
אני יודע רק דבר אחד, אבא, לא משנה מה יקרה, לא משנה עד כמה מטורף אני אהיה ועד כמה רחוק אני אלך, אני יודע דבר אחד - אני לא אעזוב אותך.

והריקוד שאחרי תמיד היה בעיני כסוג של 'על חטא' כזה, כל תנועה משקפת הרמוניה.
***
כיום, אני יודע שהיה שם גם הרבה הדחקה. הרבה ניסיון לפצות. הרבה שנאה עצמית שהיה צריך לקלף. 
ומה יהיה בפורים הקרוב, כשאגש אליך, אבא, לדייט הקבוע שלנו בחצות, בלא משא האשמה? 
איזו שלווה תהיה אז, כשהמחיצות ביננו ירדו? כשאוכל לדבר איתך בלא להתבייש, על החסד שעשית איתי מכ' באדר תשע"ב? 
לאלוהים פתרונים 

צעיר לנצח, (ותיק לעד)
תודה על הדברים הנפלאים. לפעמים אני מרגיש משהו 10 שנים, אבל קשה לי לתרגם את התחושה.
ופתאום בא חבר, ובפוסט אחד שם את העצבע על הנקודה. תודה חבר.
כ' אדר תשע"ב. יום מהפכני עבורך, אני חש שיש לזה קשר לדייט שלך בתאריך י"ד (ט"ו) אדר תשע"ב.
הצעקה בחצות, ההבטה בעיניים, הריקוד של על חטא... הקילוף של השנאה העצמית, אלו היו השברים בקליפה העבה.
זכית, זכינו, לאור גדול יותר. קשר עם אבא, קשר של שלווה ולא של מלחמה. דוד נלחם כל חייו. שלמה ישב על כסא ה', בית המקדש נבנה בימיו.
זהו התהליך, חייבים את ההתחלה כדי להגיע לסוף. לא נסגור את הדלת על העבר.
בפורים הזה, גם אני אגיע שלו, נינוח, זהיר לא להיות זחוח, אצפה מעצמי לכניעה, למסירת החיים ורצון החיים לאבא אוהב, הולך להיות כייף.
אני הולך לשתות כוס יין, אני לא אצא החוצה, אני אשאר בפנים, לא אברח לשום מקום. ההיפך, אתחבר לכל מה שזז. אזיז כל מה שמחובר אלי.
אסתכל פנימה בנשמה של כל אבן סביבי, אתחבר לאנרגיה שמאחורי המסה... נשמע הזוי? כנראה אנחנו זקוקים לעוד כוס יין כדי להבין דבר זה על אשורו.
יש משהו אדיר בריקוד הזה של על חטא. אינני יודע אם אני רוצה לוותר עליו כל כך מהר. כי הריקוד הזה לא סותר את ההחלמה, את השלווה, את השלום.
זהו הריקוד שמבטא, שכל מה שהחשבתי בתוך תוכי לארור המן, התברר לי היום כברוך מרדכי...
אבל מי יודע מה יהיה ברום הגובה של פורים. החלטתי לא להתכונן יותר מדי. פורים זה חג של שמחה ספונטנית פורצת גבולות, חג של התחברות למקור החיים.
התכנון הופך את זה למשהו מתוכנת רובוטי צפוי. לראש השנה מתכוננים. בפורים צריך רק להשתחרר, לא להפריע לאלוקים לנשק אותנו.
אז נשאיר כמה תובנות פתוחות ליום הנפלא הזה, נתן לאלוקים להוביל אותי להיכן שירצה.
באשר תלכי אלך, באשר תליני אלון.
פורים שמח חברים
בהחלחייםה (אחרי 2 כוסות יין אני מתחיל לזייף טיפה    )

שוב פורים. שמח. ברוך ה' אני מפוכח ונוכח. מחובר ליום ולמצוותיו. לא מבן מאליו, לא התפוצצתי 'כבימים כתיקונם' מהאדיוט התורן שהחליט לקיים מצוות מחיית המן ממושכות ובהידור רב, לא חשבתי לקום ולנזוף בו קבל עם ועולם על שהוא מעדיף מנהג קלוש על פני דאורייתא של בן אדם לחברו והטרחת הציבור הרבה מעבר לכל נורמה.  שוחחתי עם אבשלי במקום. ביקשתי ממנו שלווה. תאמינו לי שזה עדיף.  הוא נתן לי. דברתי גם עם אבשלי (הביולוגי) בנעימות.

היו לי כמה רגעים שנחרטו בי בישיבה. אחד מהם זו השיחה של 'המשגיח' בישיבה בליל פורים - 'רבויתי, ביום הזה כל הפוישט יד נויתנים לו', ברוחנייע'ס כמובן'. זה הזמן לבקש. שנים ביקשתי ש'זה' יקרה. שאהיה נקי. שלא אסבול מהתאווה. לא הבנתי למה הוא לא עוזר לי. בדך כלל מיד לאחר שהבטחתי להפסיק, נשביתי שוב 'בקסמה', התרסקתי. לא הבנתי מה התאווה עושה לי, וגם כשבאמת רציתי לוותר עליה. בבדידותי לא ידעתי איך לגבות את הרצון בפעולה אמתית.

כיום, בהחלמה, ברור לי שאת מה שאני צריך אני מקבל. ואת מה שאני רוצה עדיף שלא אקבל. אז על מה אני 'פוישט יד'? על עשיית רצונו. שמונה שנים שבעה חדשים ותשעה עשר ימים הוא נותן. בחסד. ברחמים. זו 'פשטית היד'  שלי גם כעת - שאהיה קרוב אליך אבא. היום. עכשיו.   

עבורי פורים היה מאז ומתמיד יום של שחרור.
נכון, במסיבה בישיבה, בערב, לא הייתי שותה.
נכון. הייתי מסתכל על השיכורים המתנועעים בדבקות בסלידה המהולה בקנאה.
אבל, מדבר אחד השתחררתי. לפחות ברמה מסוימת.
במשך כל השנה אני משתדל לרצות את אחרים. מנוהל כל הזמן ממה שיחשבו עלי.
בפורים פחות איכפת לי. הרי ממילא כולם שיכורים. ואם מישהו במקרה מפוכח והוא יראה את מה שאני עושה - מקסימום הוא יחשוב שאני שיכור.
אז כן. הייתי 'זורק את השכל'. הייתי רוקד באמת כמו שאני רוצה. עוצם את העיניים. שוכח את כולם מסביבי ומתמסר.
הלוואי שיכלתי להיות כזה כל השנה.

בשנים האחרונות אני מתבסם בסעודת פורים, ואף למעלה מזה.
גיליתי שגם כאשר אני משחרר קצת שליטה, שום דבר רע לא קורה. נכון, אני מדבר דברים שלא הייתי מעז לומר ביומיום, אבל אלו לא דיבורים רעים. רק ביטויים של הרצון לקירבה לה'. כנראה שהפנים שלי הוא לא כזה רע כמו שאני חושב.
(מסתבר שגם פגמי האופי משתחררים. כשהזכרתי לאחי להכין דבר תורה לסעודת פורים, הוא אמר שבמילא אני לא נותן לאף אחד אחר לדבר בסעודה. טוב, הוא קצת הגזים. אבל העיקרון נכון. רק שבד"כ הרצון לרצות אצלי, החשש מה יגידו, מחניק את הצורך הזה שלי.)

בשנה שעברה, ניסיתי לשתות כדי להרגיש את איבוד השליטה. לא הצלחתי. הייתי שיכור לגמרי. אבל את ההקאה ואיבוד השליטה על הגוף עשיתי במקלחת. אחרי החג.
אמנם התנהגתי בצורה משוחררת יותר משנים אחרות, אבל בהרגשה הפנימית - הרגשתי כל הזמן בשליטה. הבנתי שעבורי האלכוהול לא יהווה פתרון. הוא לא גורם לי להרגיש את איבוד השליטה.
אני לא מתכוון לנסות את זה שוב.

אתמול בערב, בליל פורים, נפלתי.
התפללתי אח"כ לא-להים. דיברתי אתו. הבנתי שהנפילה לא אומרת שאני אפס. שיש לי מחלה. שאני מתקדם לאט לאט בהחלמה גם אם כרגע לא הצלחתי לשמור על נקיות.
רק להיום, מה שאני מבקש מא-להים בפורים הזה הוא שיעזור לי לזכור שאני לא יכול.,
להתנהג כמו חסר אונים.
אמן.

וואו. מעניין מאוד. ה' בחסדו הגדול איתי נתן לי כמה וכמה שנים טובות ונפלאות של פורים מלא וגדוש, כולל שתיה עד שהשתכר ודיבר בשכרותו בלי לפחד ולא היה סיבה לפחד.

השנה חששתי להתשכר מסיבה הפוכה לחלוטין, פחדתי שכל המסובים ישמעו ממני על התכנית על הצעדים ועל החיבור לקב"ה וכו'. החלטתי להרפות ולתת לקב"ה לנהל את העסק. ב"ה שתיתי כמה שהוא עזר לי לשתות, לא התשכרתי, לא היה עם מי ובשביל מה. אולי שנה הבאה ה' יעזור לי להזמין איזה חבר עם משפחתו לסעוד ולשתות ולהרגיש בנוח עם חברים שמכירים מקרוב.

הועיל לי שנה שעברה
גם השנה.
שיהיה לתועלת

תודה אור על ההקפצה.
פורים שמח