מליון פעם הבטחתי לעצמי שלא אחזור על הטעות הקודמת שעשיתי כאשר שיתפתי כאן ובקבוצה על נפילה. הרגשתי זוועה. אבל השד יודע למה אני עושה את זה שוב... אולי זו גם התמכרות? לשיתוף והשפלה עצמית, מי יודע. בפעם הקודמת הייתה לי נחמה פורתא, נדמה היה לי שהשיתוף הוא זה שנתן לי את הכח להתחיל מיד למחרת, אחרי 182 יום של נקיות ויום אחד של נפילה זינקתי חזרה לתכנית, זו הייתה חוויה מדהימה. 

החזקתי מעמד עוד 77 יום, כמעט כולם  מדהימים ונקיים ללא רבב. היה לי קשה לשמוע את השיתוף של חברים בקבוצה שהתחילו יחד איתי ואני מתחיל שוב (ספירת הימים הארורה...) כל שיתוף של מישהו היה נשמע לי כהתנשאות וכקריאת נצחון מול אותם אלו המדשדשים עדיין בנפילות. אני יודע שזו התחושה הפרטית שלי הנובעת מפגמי האופי המזהירים שנחונתי בהם... מה יש? למה אסור לחברים שקנו את הנקיון בדם, יזע ודמעות. להצהיר ולקבל חיזוק? מה לעשות אבל אלו היו תחושותי.

ב"ה, הנותן ליעף כח, הצלחתי להתקדם בנצחון ההולך וגובר על התאווה, עשיתי עוד כמה פסיעות שלא עשיתי בנקיות שקדמה להם. עוד שבוע, חודש ועוד אחד עברו, ואני מחזיק מעמד, הו כמה נפלא! התבוננתי לאחור וציינתי בסיפוק את כמעט תשעת החודשים המקסימים ביותר שזכיתי להם מיום עמדי על דעתי. היו פה ושם קשיים, אבל בסיכום כללי היו אלו ימים מיוחדים בגשמיות וברוחניות כפי שלא חוויתי מעודי.

עד שזה הגיע שוב. מרוב קושי לכתוב ולשתף לפני שבועיים, פשוט פתחתי שם חדש בפורום "התנערי מעפר" ושם פשוט התפרקתי (פוסט בשם "הרהורים" למי שלא זיהה...) הרגשתי צורך לשתף אבל פשוט התביישתי. לא היה לי את האומץ להודות בכשלון. חשבתי שאוכל לשחזר את הקאמבק כמו בפעם הקודמת, אבל זה לא הלך. עוד יום ועוד נפילה, התאוששות ועוד נוק אאוט, לא פשוט לחלוטין. אל תדמיינו נפילות מזהירות, פשוט שטויות סתם נפילות מטופשות ומיותרות, אבל נפילות של מכור. עם הדחף ההרסני שלא נותן לך הסברים ופירושים. אני מרגיש כמו הנחש. שעליו נאמר שבאו כל החיות אליו ושאלו אותו מדוע הוא מכיש הרי אין לו שום טעם בזה. 

מאז, שבועיים פשוט לא בא לי להתאושש, כך זה נראה לי. פתאום כבר אין לי אימון בעצמי שאוכל לחזור לתכנית. פתאום אני משחזר את אלפי הנסיונות והכשלונות, ואני חושב שכבר הייתי בסיפור הזה של תקופות נקיון. הכל עולה וצף מחדש. אין לי ממש כח לשיחות העידוד והמוטיבציה, לקריאות העידוד, לשום דבר. אבל הקושי הוא מדהים. הקושי שבהשלמה עם מה שאני ומי שאני. ארס הביטול והזלזול חזר לפעפע בי, מנגנון מסוכן והרסני של חוסר אימון מופגן בעצמי... ובאחרים. מנגנון הרס עצמי המונע קבלת עזרה.

אך מעל הכל זועקת בי תובנה לא פשוטה. אמרתי את זה אין ספור פעמים, אך לא הבנתי את המשמעות. הנקיות וההחלמה הם חסד אל לא ברור מאליו, פשוט כך. כנראה שצריך לזכות לחסד הזה כדי להצליח. אולי נצרכות גם תכונות או פגמי אופי מיוחדים. מי יודע. מה שבטוח שגם אני לא ידעתי להעריך נכונה את מתנת הנקיון, היום אני כבר יודע...

אז חברים יקרים, אנא שמרו על המתנה מכל משמר, זה לא מובן מאליו.
.

לא מובן מאליו מה שעשית עכשיו, בפוסט הזה... זיהיתי אותך שם. הושטתי לך יד, גם עכשיו. לכל אחד יש את המסלול שלו. ולמרות כאבך הגדול מנשוא, דע שמסלולך זוהר. אינספור אנשים קיבלו תקווה ממילותיך. לא פעם אני, גם אתה.

אל לך להתחרט על מילה שכתבת, זאת אמת צרופה, שתעמוד לימינך בבוא העת. ונכון להיום העת היא כאן ועכשיו. היום. אני מאמין שהשיתוף הנוכחי יועיל גם הוא.

שנמשיך. יחד.

לבי אתך יסודו היקר,
אין לי מילות ניחומים להציע, לא הגעתי לכ"כ הרבה ימי נקיות כדי לחוש את הצער.
אבל את הפוסט הזה אני ישים בסימניה מיוחדת, וכל פעם שאני יתחיל להרגיש את תחושת המובן מאליו הכ"כ מוכרת אשנן לעצמי את המסר הזה.
מאחל, שכמו שחזקת אותנו עד היום עם התובנות המחכימות, כך תחזק אותנו ותַראה שאפשר להתנער מעפר.
בהצלחה!

עשיתי סמיילי?! בושות. הראשון שלי בפורום. לכבודך!

לא נכון, אין לך במה ובמי להתבייש. המחלה שלנו רוצה אותנו מבויישים, כמה שיותר, במצב הזה אנחנו שלה, לעולמים.

No more shame

אברכך במתיר אסורים.

האמת שהיה לי בראש פוסט מוכן בנושא הזה בדיוק של "חסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו". תכננתי להמתין עם הפוסט ולהתפלל אל אלוקים שיזכה אותי בעוד שבועיים של נקיות, כל יום רק להיום, ואז במלאות שנה לפרסם אותו, אבל כעת הוא כבר נכתב כאן וממקום הרבה יותר כואב ואמיתי מאשר המקום שממנו רציתי אני לכתוב. (במחשבה שניה זה לא סתירה ואפשר לכתוב את זה פעמיים).

ידידי היקר,

אני לא רוצה לכתוב מילות עידוד וגם לא מילות נחמה. מהצד השני אני לא מחפש לכתוב ביקורת ח"ו או עצות. אבל פטור בלא כלום אי אפשר אז אכתוב כאן ואשא תפילה לאלוקים שישים במקדלתי את המילים הנכונות.

אומרים שאת כל הצעדים אי אפשר לעשות באופן מושלם חוץ מהצעד הראשון אותו חייבים לעשות מושלם. עבורי לעשות את הצעד הראשון באופן מושלם אומר לקחת סיכון (פוסט נפרד בהמשך בעז"ה).

אסירותודה כתב כאן מספר פעמים על תקרת הזכוכית שיש לכל מכור, אותה תקרה שרק הוא יודע היכן היא והיא זאת שהוא חייב לשבור כדי לצאת החוצה. בלי שאנו מנפצים את תקרת הזכוכית, לא ברור לאף אחד מדוע אנחנו לא מצליחים להמשיך לעלות, ומכיון שהתקרה היא מזכוכית - אף אחד לא רואה אותה.

מתוך אהבה אמיתית אני כותב לך יקירי, שבור את תקרת הזכוכית!

על כך שר יהודה גלנץ: רק לצעוק אל ה', רק לצעוק אל ה', רק לצעוק אל ה'.

מבלי לדעת מהי, אכתוב שמנסיוני יותר נכון יהא לומר שברוב המקרים היא רק נדמית כמשוריינת, ובנוסף יש לנו לצידנו את הכל יכול, לא?

שניפול..?

אהה, אין הרבה דברים הפוגעים במשפחה יותר משימוש... גם במקרים מיוחדים יש מה לעשות.

סלח לי על הישירות, ואם היא לא נוחה לך נוכל לרדת מהפומבי, אך, נכונות יש לך? ובנוסף, לא מצאת או שמא הוא לא מצא חן בעינך?

יהי רצון שתתוקן בעיצה טובה המתאימה למי ולמה שאתה. בהצלחה.

אדם יסודו
אני לא יודע מה היא תקרת הברזל או כיפת הזכוכית.
דבר אחד אני יודע, שצריך לקום כל פעם ליום אחד בלבד, למחרת א-ללה ירחמו.
ואם לא שברנו את אותה כיפה הפעם, בסוף היא תישבר, אנו נדע שזה יגיע, נראה לי שגם סוד וגם אסירות זוכרים היטב את קול התנפצותה המחליא,
גם אני יודע בעצמי שלא התקרבתי לסדוק אותה, אבל זה לא פוטר אותי מלעשות מאמץ רק ליום אחד, ומן השמים ירחמו.
שלך בהערכה מרובה ובקנאה על ימי הנקיות המופלגים שזכית עד הנה
מוישלה

וואו אני מאוד מזדהה עם החשש. ועם הפחד מהנפילה והתחושה שאחריה שהנה ניסיתי הכל ובכל זאת....
אחרי שנקיים כמה זמן, הנה באה התאווה.
ולכן אני מסתובב כל הזמן עם איזה חשש, שכמו שהיא עבדה עלי בעבר, כך גם בעתיד.
האמת שאחד הדברים שעזר לי, אחרי נפילה, זה להזכיר לתאווה שגם פעם שעברה היא כמעט ייאשה אותי וה' האיר לי פנים ועמדתי (בצליעה) על הרגליים,(עובדה שאני מגיש שנפלתי!!) ואם איכשהו פעם שעברה ה' האיר לי פנים, גם הפעם זה יקרה!!!
אתם כולכם חלק מהארת הפנים שלי להיום. אתם פשוט נפלאים! כמה שאתם רוצים! מתקדמים ומתקדמים. וגם אם נופלים, קמים משתפים ומתקדמים. יהי רצון שתזכו להתקדם עוד, ושאזכה גם אני להתקדם!

רציתי להתייעץ
לפני מס ימים הייתי במקום עם אינטרנט לא מסונן. ולמרות תחושת השמחה שלי על הנקיון (13 ימים), פשוט הלכתי לשם והתחלתי לשוטט.
כתבתי את מילות החיפוש המוכרות ועלה אתר. והיה לי קשה להסתכל עליו אז כיביתי ועברתי למשהו אחר מוכר. ניסיתי להתקין נגן לצפייה, ואחרי דקה גם שם כיביתי, בקול ענות חלושה, אבל כיביתי.
וברוך ה' בהמשך היום לא נפלתי בשז"ל.
אני מתלבט אם עצם החיפוש נחשב נפילה?
אני מרגיש שאולי שאני עובד על עצמי שאני נקי.

ושאלה שניה: איך משיגים את הספר הלבן?
תודה

זלמן שלח לי את הספר, תשלח לי את המייל שלך ואני ישלח לך אותו בל"נ