[dir=rtl]אז הנה, עוזר לי את האומץ לרשום ללא כל פילטור את סיפורי אם מחשבה מאיפה להתחיל...
אינני מגיע מבית דתי, יותר בכיוון של בית מסורתי ממוצע
גיל 10 זה הגיל בו לראשונה בעוונותי נחשפתי לתאווה ומאז ליווה אותי לאורך חיי, כשהבהתחלה לא ראיתי בכך פסול ולאורך בגרותי ואם ההתקרבות שלי לאמונה הבנתי שזה פסול כבר היה מאוחר מדי
כדי להבין מי אני אתאר את עצמי בכלליות, מאז ומתמיד חיפשתי משמעות בכל מה שעושה בחיים, בין אם זה לשירות משמעותי של כמה שנים תחת סיכון כמפקד בצבא מתוך ההבנה של להגן על המדינה, קידום יוזמות חברתיות עוד בימי בבית ספר למען טובת הכלל
אוהב לתת ולהעצים גם את הכפופים אלי ביום יום.
אך יש את הצד הזה שבי שכונן לאורך הזמן וגדל כמפלצת וזו היא התאווה שלפרקים מסויימים בחיים עליות ומורדות, פעם יותר ופעם פחות כוננה בתוכי
הייתה לי את התקווה שכשאתחתן שם זה כבר יסתיים בוודאות אך כפי שהרבה מכם תיארו זה לא קרה...
לאחר כמה שנים שנות נישואים הנני היום גרוש, סיבת הגירושין לאו דווקא בהכרח קשורה לזה ומצד שני בסוף הכל קשור אחד בשני, בדרך שה' מעביר אותנו.
בשנה וחצי האחרונות חוויתי המון(הגעתי לתחתית של התחתית, פרק זמן משמעותי בחיי) וניסיתי המון וחיפשתי את המהות בכל מיני רבדים והגעתי למסקנה שאני צריך להתעמת עם עצמי ועם התאווה הגדולה שבי.
מהות העיסוק שלי ביום יום זה עבודה והכוונה של הרבה מהסובבים אותי ואני מאוד אוהב את מה שאני עושה, אך מצד שני מאוד התביישתי בצד הזה שבי
מכיוון שלסובבים אלי אין ולו מושג קלוש לכל הצדדים שבי
כחלק מההתחזקות באמונה לקחתי על עצמי בנוסף לתקוף ולהתעמת עם החלק הזה בי שנהפך להיות משמעותי לאורך חיי
אני רוצה להיות אדם שפיו וליבו שווים, זה משפט שהיום אני מבין אותו בצורה כל כך עמוקה...
אני רוצה להיות אדם יותר טוב ואמיתי בכל הצדדים שבי
ופה הגעתי לנקודת האפס שהייתי בה בגיל 10, קצת יותר מחודש שאני נקי יש ימים שזה מחזק ויש ימים שזה מלחמה
אסיים ואומר, כילד שמנמן בצעירותי תמיד רציתי להיות לוחם ולהיות בעשייה בדרך לשם לא הייתה קלה ולפעמים נראתה גם בלתי אפשרית אך בסוף הצלחתי להגשים את החלום.
עכשיו אני רוצה להיות לוחם שוב רק במדרגה יותר קשה....אצלי בפנים, לכבוש את היצר מקווה מאוד להצליח, יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה
בעזרת ה' יהיה לי את הכוחות להגיע לשם
