בס"ד
סוכות היה מהחגים הנוראים ביותר. לא אהבתי אותו משלל סיבות. חטפתי והחטפתי בו המון 'כאפות', פיזיות ורגשיות. לא רק בגלל שהייתי משועמם ומרוקן מהנפילות ורבתי עם כל מי שהיה בהישג ידי. זה התחיל עוד לפני זה, כילד קטן, כשרציתי מאוד לולב. הילדים שהסתובבו עם ארבעת המינים נראו לי שווים יותר. אפילו שהאתרוג היה מצ'וקמק, הערבה וההדס עירומים מעלים והלולב דמה למטאטא קש. לי לא היה. אבשלי טען בהגיון שיש מצוות דאורייתא שצריך להקפיד עליהן קודם... (לא לצער את השני) כשבגרתי מעט וכן קיבלתי, לרגעים קצרים בלבד הייתי מיליונר. 'זה' כבר היה מובן מאליו. הקסם פג.
טרום החג מאוד רציתי לישון בסוכה. זה היה נראה לי כמו סוג של קמפינג. אבל גם כאן, אחרי כמה פעמים שהערתי בתזיזותי את אבא שלי משנתו, ההתלהבות שככה במהירות. חריקות המיטה המתקפלת והמזרון הלא נח, הנמלים היתושים ושאר הברחשים הלא מזוהים שטיפסו עלי מעת לעת עם קורטוב גשם שיכנעו אותי סופית שהסבל פוטר אותי מהסוכה.
עמוק בשנות העשרה ידעתי כבר מה אני רוצה להיות. מתופף. כן. את המקצוע הזה בחרתי לאחר צפייה מרובת שנים וארוכת שעות בתופפנים למינהו בכל 'שמחות בית השואבה'. זיהיתי את המתופפים הנחשבים בשוק. הם נראו לי חכמים חזקים ונבונים, ובעיקר קלילים וזורמים. כאילו הם יודעים על החיים דברים שאחרים לא. לרקוד, לא ידעתי. ולקפץ במעגל בחוסר קורדינציה לא חפצתי. וכשכן הצלחתי להשתלב בקצב, התביישתי. משהו בריקוד היה חשוף מדי. עבורי. כאילו כולם מתבוננים רק בי. (במיוחד מכיוון עזרת הנשים.) וכך מצאתי את עצמי מתבונן בריכוז במקלות התיפוף מכות במרץ על מגוון התופים. כמה רציתי לדווש על פדל הבס... למעט רביצה ממושכת ליד במת המנגנים לא התחברתי למפגן השמחה המאולץ הזה. דחילק, מים? לא ראה שמחה מימיו? נו, בטח. זה שמחה זה.
עוד לפני שהיה לי מושג תאווה מהי, לא התחברתי גם לחג 'שמחתורה'. לא סיימתי את התורה ולא שמחתי. לא הייתי מסוגל להאמין למי שקיפצץ בדבקות בשיר 'אנא עבדא דקודשא בריך הוא' בעיניים עצומות. ראבק, אתה באמת עבד?! כל כך רציתי להיות חלק, וללא הצלחה. כשבגרתי, במיוחד לאחר נישואי, סבלתי אף יותר. המעבר מהאינטנסיביות הלחוצה קודם לחג אל שפע הזמן הפנוי והריקנות שבמהלכו, פירקו אותי. כל משבצת זמן פנויה מולאה בתאווה. לא מעט מהקווים האדומים והשחורים נפרצו אצלי דווקא בימים הללו. אני יכול להמשיך ולתאר עוד את קשת התחושות השליליות שליוו אותי אבל נראה לי שהרעיון הובן - תלישות. חוסר השייכות הוליד ניתוק שנמשך כמעט שלושה עשורים.
בחג סוכות הראשון של ההחלמה הייתי עדיין 'מעוך'. לא הצלחתי להשתלב. חשתי מבוכה רבה 'משמחת בית השואבה' של המכורים. הייתי מבולבל; מחד, ההשתטות ההגונה של אחדים מהם על הבמה גבלה בפאדיחה של ממש. ומאידך, רציתי גם להיות שם. יכולתי לזהות את האותנטיות. את החופש להיות מי שבא לי. בלי 'לדפוק חשבון'. כן הבנתי שגם פה יש לי תהליך לעשות. 'להתפייס' עם החג הזה. שעלי לעשות הקפות שניות...
התחלתי לתגמל את הילד הקטן שבתוכי. לפצות אותו על 'הכאפות השנואות' מהימים ההם, ודרך הפיצוי התחברתי. לא ביום, ולא בשנה, לאט אבל בטוח זה הצליח. כל פיצפון קיבל ד' מינים ברגע שידע לנענע. מבלי להעיר להם על תזוזות, כולם ישנו בסוכה. ברגע שהתאפשר לי לבנות להם סוכה משלהם, בניתי. ולמרות ההרגשה שהמבטים מנקבים אותי הצטרפתי למעגל הרוקדים. לא עזבתי את הידיים עד שהמעגל התפרק. בתחילה רק גררתי ת'רגליים ועם הזמן גם למדתי להרים אותם. הלב התרומם יחד איתם.
אגב, גם שם, גם כיום, בריקודים, לא תמיד נעים. כמו בכל העסק הזה התחושות מגוונות. לצד רגעים שמחים מוארים ומחוברים
(המאפשרים לחבר מאמרים) ישנם אחרים, שבהם הרגליים שוב כבדות. הראש מייצר פגיעוּת - השנה עוד לא קיבלתי מהגבאים ספר תורה לרקוד איתו... אוף, למה אני לא מצליח להתחבר... (יודע מחשבות הושיעה נא) וכשהמועקה מזדחלת ללב, ומחשבת עבורי את הדקות לסיומן של 'ההקפות', אני מתפלל. מודה על היש. נזכר 'בחגים השמחים' מהעבר ומתעודד. התהליך נמשך. יש דרך. מבקש שאזכה להתבונן במה שעשה אבאל'ה אוהב איתי, ושאשמח במה שעוד עלי לעשות במחיצתו.
שנהיה נוכחים בהקפות שניות...
