gidi כתב on 05 ינו' 2022 12:16:

אני חושב שהתמכרות לפוי' (פורנו) היא התמכרות מיוחדת שבה אנשים מכורים ולא מכורים נמצאים ביחד.

שאני נכנסתי לאתר הזה לראשונה בתור נער, הייתי זקוק לעצה טובה ופחות זקוק לפגישות של 12 הצעדים.

robinhood כתב on 05 ינו' 2022 13:12:

נכון! לעצה טובה וגם למילה חמה וקהילת חברים תומכת, אוהבת ומעודדת. זה תרם לי המון וזה היה הגורם המשמעותי לשני רצפי הנקיות הארוכים שלי (105 יום ו155 יום), בעיקר בשביל זה יש פורום.

לצערי 3 מהחברים שמתפלמסים איתי פה העידו שהפסיקו לשתף כאן מזמן... הם פה בעיקר בשביל החברים האחרים, לעצמם הם כבר לא זקוקים לפורום ולכן הדבר המשמעותי העיקרי שיש להם לעשות פה זה כביכול לכוון את חברי הפורום הצעירים בדרך הנכונה לדעתם...  כשחבר מגיע למקום כזה רק כדי לתרום לאחרים, מתוך תחושה שלו בעצמו כבר אין כ"כ תועלת לשתף פה, אז הוא בעצם הופך את עצמו לסוג של מטיף.

ולגידי היקר: דווקא אין בדבריך אלו וגם אלו שבהודעה הקודמת שום עקיצה (בניגוד לחברים אחרים ובניגוד אלי - שכן עקצתי פה ושם), הכל טוב ומותר לנו לא להסכים.

פנימה כתב on 05 ינו' 2022 09:48:

נהנתי מאוד מהסגנון המאופק והעדין. אני חייב לומר - שאותך (כחבר תכנית וותיק ומצליח שזכיתי להיות בקשר איתו זמן ממושך בהאנגאוסט) מעולם לא שמעתי פוסל שיטה אחרת או עצה כל שהיא, ובעדינותך הכלת אותי פעמים רבות והבנת את תחושותי (והסתייגויותי) בנושא עליו אנו דנים כעת. איך אומרים? "הלוואי וכל הדוסים היו כמוך"...  :-)

אני כלל לא נגד התכנית וגם לענ"ד אסור להילחם בתכנית ובפרט באתר הזה. כל נושא הדיון הוא על ההטפות בכל סיטואציה כל שהיא ועל כל עצה כל שהיא שחבר יכתוב בפורום. 

מתחיל שוב - וצועד לאלוקים כתב on 05 ינו' 2022 05:43:

שופט בבג"ץ לבן גביר: למה אתה נגד ערבים?
בן גביר: מאיפה אתה יודע מה אני חושב...

סוג של דברי התנשאות

חברים יקרים, שלום רב. לצערי ולשמחתי אני עסוק ועמוס בדברים חשובים וטובים. משתדל לסייע מאחורי הקלעים למי ולמה שצריך ככל יכולתי. הלוואי ויכולתי לבוא ולכתוב לפה יותר. מנהל 'שמור עינך', יחזקאל ביקש ממני להכנס, לקרוא ולהגיב. באתי. קראתי. ואכתוב כמה מילים, לא כמטיף. גם לא כיודע. כן כמי שמכיר מכורים והתמכרות פוגעים ופגיעות. ובעיקר כמי שהועלה על ידי הבורא על רכבת מיוחדת במינה לפני כמה תחנות. מתפלל שיצאו הדברים מלב אוהב וייכנסו ללבבות אהובים. יהי רצון מלפני אדון כל, שיביאו תועלת.

בחוויה שלי, האירוע הזה הוא מגה פיגוע. פיגוע עצום שמתגלגל ומתמשך. יש לו כל כך שלבים, כל כך הרבה היבטים וזוויות. קשת רגשות רחבה ועוצמתית של כעס זעם פחד חרדה תסכול חוסר אונים בושה אשמה ועוד ועוד. הסיכוי לדון ולהגיב בטראומה מורכבת שכזו (כן כן. הפרשה הזו היא טלטלה אדירה לכל חובש כיפה ולא רק), מתוך מקום יציב, מצטמצם בהלימה לנגיעה האישית. ולכולנו, מי יותר ומי פחות, אבל בכולנו הטרגדיה הזו נגעה.

ולכן ראשית, אציע לכולנו, בזמן השיח הזה - ולהבדיל מפרשת "המשגיח", כאן להבנתי נכון לדבר. נראה שאין ברירה. לא על האיש. אלא על הסערה. פחות על הידיעות והדעות. יותר על התחושות והרגשות. זהו צו השעה - אנא, בואו נתאמץ שהדיון יישאר מכובד ומכבד.

אנסה ב"ה לכתוב קצת בעצמי מחר.

מרים את הכפפה שזרק אסירותודה, 

לגבי התחושות שלי אעתיק משהו שכתבתי בשרשור של 'המשגיח' וההרגשה שלי היתה דומה עכשיו

"אני רוצה לשתף שמצאתי את עצמי עד לפני כמה ימים ממש נאבק בתוך עצמי, מצד אחד מנסה לא לרחם עליו לזכור את סבלם של הקורבנות, וכועס ממש על עצמי כשעלו בי רחמים ואף חלילה אמפתיה מסוימת כלפיו ומצד שני מנסה לזכור שאני בן אדם וקשה לי לראות מישהו מתייסר,
מצאתי את עצמי מתחבט ומתלבט עם עצמי מהי ההרגשה ה'נכונה' שאני צריך להרגיש,
מה ראוי על פי תורה,על פי מוסר והיושר, מביא ראיות לכל צד פורך אותם וחוזר וטוען,
מנסה להבין למה היום אני מרחם עליו,ולמחרת אני מלא בטינות על חברי תכנית שאמרו שהוא מסכן,

עד שיום אחד לפני כמה ימים באמצע שמונה עשרה ...נפל לי האסימון,
אני לא 'חייב' שתהיה לי דעה בעניין, אני לא חייב למצוא את ההרגשה הנכונה בדיוק, אני גם יכול לחוות דברים מורכבים וזה לא חידה שצריך לפתור,
אני אסירות תודה לא שופט או דיין ולכן אין לי את האחריות שבה אני צריך להכריע מה נכון להרגיש,
מותר לי להרגיש רגשות סותרים וזה לא סתירה...
מותר לי גם לנוע לפעמים בין רגשות שונים.. זה בסדר זה בסה"כ רגש, ורגש זה לא החלטה מודעת,זה רק רגש.
זהו אני יודע שלא חידשתי כאן משהו מדהים ותובנה שתעיף לכם את השכל.. אבל אני שמח שיש לי את ההזדמנות לכתוב קצת את אשר על לבי" 

דבר נוסף שחשוב לי לשתף.

לי אישית יצאו 3 נקודות אישיות שאני צריך לזכור לעצמי בעקבות כל הנושא הכאוב הזה,
לא דברים  לגופה של הפרשייה הזו..משום שזה לא בריא לי (וכך יעץ לי הספונסר) להתעסק בעצם הפרשייה וגרורותיה לחשוב שאני יכול לתקן את הציבור ולחשוף עוולות, אלא כמו שאמר הבעש"ט שכל חטא ומכשול שהאדם רואה נועד בשביל תיקון אישי שלי, 

אשתדל לקצר כי "ברוב דברים קול הכסיל".. (לפחות אצלי:blush:) 

1) הכל מתחיל בקטן,
נראה שגם הפוגעים הגדולים שהגיעו למחוזות מפחידים התחילו עם משהו קטן, חציית גבול מסוים שתמיד אמרו לעצמם שלא יחצו,צעד קטן לאדם וצעד גדול למחלה.. אני צריך להפנים שככל שהמחלה מתגברת אצלי הקווים נחצים יותר ויותר ולי אין שליטה ושכל לדעת איפה הקו נעצר. 

2) דברים לא ייעלמו להם...
המחשבה ש'כשאני אגדל זה יעבור לי' היא לא רק מחשבה מטופשת אלא מחשבה מסוכנת! אם אני לא מטפל ומקבל עזרה עכשיו זה לא יעבור, אני לא אקום יום אחד וזה יעלם לי. לצערי יותר מידי אנשים קיבלו את המכה בשלב שבו הנזק גדול מלהכיל.. ולכן אלוקים נותן לי הזדמנות עכשיו לעשות משהו, אם זה לא יקרה היום אין סיבה שזה יקרה מחר. 

3)(בעקבות משהו שחבר תכנית דיבר איתי)
'כוח זה מסוכן',
אם יש לי כוח ביד עוצמה גדולה מידי אני מחזיק רעל, אני חייב להשאר בענווה בעמדה שבה אני נותן דין וחשבון למישהו שהוא לא רק אני, כי הכוח הוא סכנה לאדם כמוני. 

תודה על הזדמנות לשתף מתוך החלמה.

תודה עשר שמעון! כתבת מדהים.
החוויה שלי בסיפור הכואב הזה - 
הרבה בלבול כמו כולם, אבל בעיקר מה שצף אצלי זה הכחשה! הכחשה פנימית שבאמת קרה מה שקרה [לא השמועות, העובדות]. כאדם שגדל על הסיפורים שלו והעריץ את הדמות, קול פנימי פשוט הכחיש את הטרגדיה. וזה ממש לא משנה מה מהשמועות נכון, העובדות כואבות לכשעצמן.
ושמתי לב שבתור מכור ההכחשה היא כח גדול שבלי משים שולט עלי ומנהל אותי. עד שלא עשיתי צעד 1 מפורט עם פרטי פרטים של מעשים לא שפויים שעשיתי, לא ידעתי כמה החיים שלי לא שפויים. בהוראת הספונסר כתבתי לפרטי פרטים מעשים שעשיתי לפני עשר שנים ויותר, מה שכתבתי בהתחלה כמשהו לא מחייב, כותרת סימבולית שנראית רק כמעידה של רגע, פתאום הפך למעשה הזוי ולא שפוי בעליל שהוכיח לי לצערי [ולשמחתי... מאז אני נקי..] איך עובד הראש שלי, איפה המחלה פגעה לי בחלק הרוחני הגבוה היכולת לחשוב נכון ולמוד נכון את החיים.
ההכחשה הזו לא נותנת להודות בחוסר אונים לא נותנת להיכנע באמת ולמצוא אושר באלוקים. 
וזה גם מה שאני מתפלל ללמוד מהסיפור, להפסיק עם ההכחשה, לראות את המציאות בעיניים גם אם היא כואבת מאוד. 
ועם זאת לדעת שעם כל הכאב והטרגדיה, אלוקים נמצא מאחורי הכל והוא מנהל את העולם.

תודה אסירותודה היקר,
אשמח מאד לקרוא את רחשי לבך על השבר העצב והטראומה שהרבה מאד מאיתנו עוברים בימים האחרונים. התחברתי לכל מה שנאמר ע"י עשר שמעון ואבי חזק, תודה לכם.
אני חש שהכלים שהתוכנית לימדה אותי - כמו החשיבות בהכנעה מול כוחות גדולים ממני, ההבנה שאף אחד לא חסין משום מעשה אם לא יעצור ויטפל עצמו, ההבנה שהגעה ל'תחתית' זה משהוא סוביקטיבי ולא משהוא מוחלט, כי תמיד יש עוד שלב ועוד שלב, עד שכבר אין שלבים, לפחות לא בעולם הזה, ה' ישמור, ומעל הכל האפשרות לעצום עיניים ולנסות להתחבר לאבי האוהב והרחום מתוך מקום של עצב ופגיעות, במין הרמת ידיים של 'אני לא מצליח להבין לפעמים מה קורה בעולמך, אבל אני בוחר להמשיך להאמין בטובך וברחמיך' - מאד עזרו לי להכיל את סערת הרגשות שבו הייתי נתון בימים הראשונים לאחר שהדי הפיצוץ הגיעו כמעט לכל לב חרדי פועם.
הנקודות שהדהדו בי היו:
1 - 'הכח משחית', מעצם טבעו. ואנשים גדולים נמדדים ביכולת שלהם להכיל את הכח שניתן להם ולהבין שזה מתנה מבוראם לצורך השליחות פה, ולא משתמשים בו לצרכם. לכן אולי הרבה מגדולי ישראל ברחו מהכבוד ומהניסיון של הציבור להפוך אותם לאנשים גדולים.
2 - סודות זה דבר מסוכן, בטח ובטח סודות שאני לא יכול להרשות לעצמי שייתגלו הן דבר מאד מאד מסוכן - בשבילי עצמי.
3 - הדרך הכי טובה, ויעילה, ובונה, לעזור לאנשים שסביבי ואולי לכל עם ישראל זה קודם כל ודבר ראשון - לתקן את עצמי. אצלי לפעמים הרצון והדרייב הגדול לעזור לאחרים מעיד על בריחה מהעבודה השחורה והלא 'נוצצת' שאני יודע שאני נדרש לעשות על עצמי ומידותי.
4 - 'לאחות' עד כמה שניתן בין התדמית לבין האישיות הפנימית שבי, שהמסיכה תהיה כמה שיותר שקופה. וזאת משימה לכל החיים.
5 - (אני מצרף את זה לפה, למרות שאנחנו כידוע 'חולים' ולא 'חוטאים', עדיין בהקשר הסיום המזעזע שבו הסיפור הסתיים, הדברים משום מה ניחמו והרגיעו אותי) הפנו אותי לרבנו ה'חפץ-חיים', שכותב דבר מעודד ומפחיד בהלכות יום-כיפור:"(תרכ"ב, ב'): בקשר לטעם מדוע קוראים במפטיר במנחה את ספר 'יונה': "שאין יכולין לברוח מן ה' יתברך (אחרונים)". ומוסיף שם ב'שער-הציון': "וכוונתם, כי האדם חושב כמה פעמים ליאש את עצמו שאין יכול לתקן בשום אופן, ועל כן יתנהג תמיד באופן אחד, ואם יגזור עליו הקדוש-ברוך-הוא למות ימות. אבל טעות הוא, שסוף דבר יהיה כל מה שהקדוש-ברוך-הוא רוצה מנפשו שיתקן מוכרח הוא לתקן, ויבוא עוד פעם ופעמיים לעולם הזה ובעל כרחו יוכרח לתקן, ואם כן למה לו כל העמל למות ולסבול חיבוט הקבר ושאר צרות ולחזור עוד הפעם? וראיה מיונה, שהקדוש-ברוך-הוא רצה מאתו שילך וינבא, והוא מאן בזה ונס לים, מקום שלא ישרה עליו עוד השכינה לנבאות כידוע, וראינו שנטבע בים ונבלע בדג והיה שם במעיו כמה ימים, ולפי הנראה בודאי לא יוכל להתקיים דברי השם יתברך, ומכל מקום ראינו שסוף דבר היה שרצון השם יתברך נתקיים וילך וינבא, כן הוא האדם בעניניו, וזהו שאמרו באבות: "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך, שעל כרחך אתה נוצר וכו".
6 - ברור אבל עדיין דורש ממני הפנמה - 'קל לדבר, ולכתוב, ולייעץ, ולשדר, ולפרסם - הרבה יותר קשה ליישם'. כמו שאומרים בקבוצות - שהיידע לא היה אף פעם כח בשבילנו להשתפר. טוב מעשה השתפרות קטן ממלא חפניים יידע וחכמה.

מרגיש מכל מיני מקורות שאנחנו לקראת תקופה לא קלה במגזר, עם זעזועי משנה, עוד סיפורים והרבה כאב שצבור מתחת לפני השטח יותר מדאי הרבה זמן. מתפלל עליי ועל כולנו לאבינו מלכנו בוראנו הרחום והחנון שימשיך לעוזרנו בשלווה ואמץ לתקן את עצמנו מתוך מקום רגוע בוטח ומחובר אליו יתברך. אמן.
באהבה
'פנימה'

אז ככה. לא הכל אני יכול לכתוב פה. וגם מה שכן, יכול להתפזר לכל כך הרבה כיוונים.. אחרי מחשבה החלטתי שאתמקד בהרגשה שלי. סביב פגיעות, נפגעים ופוגעים. לא שאני יודע משהו על מה (שלא) היה, אכתוב את התחושה שלי אל מול הפומביות של הנושא והשיח, אודות מוגנות שהפך לגלוי.

אני כותב את זה כנפגע בעצמי. מגיל שמונה עד גיל אחת עשרה. יותר פעמים משאני זוכר. על ידי אותו אדם. שוב ושוב. לא הבנתי מה נעשה איתי ולי. וגם כשהבנתי 'שזה לא בסדר', לא עשיתי עם זה כלום. כלום. כלום.

רק בשנות העשרה נפל לי האסימון, ויכולתי להודות בפני עצמי שהותקפתי. עוד כמה שנים ויכולתי לומר גם - נאנסתי. זה היה מסע לא פשוט. לא רק שהידיעה הפכה אותי חלש, ולי היה אסור להיות חלש, וזה גם היה מגעיל.. החלק המורכב ביותר לי הו א - "אני אשם". נכון לא אשם בהכל, אבל הסכמתי. לקחתי חלק בארוע.ים. שנים יחלפו עד שאצליח להפנים שנוצלתי. שתומרנתי. שצייד חולה זיהה את נקודות החולשה שלי וסחט אותי. שוב ושוב ושוב.

גם עמוק אל תוך העשור השלישי בחיי לא ידעתי בוודאות לומר איך זה נמשך כל כך הרבה זמן, ולמה לא עצרתי את זה..  ולמה ולמה ולמה. וכהנה וכהנה (בכנות, רק חמש וחצי שנים בטיפול לימדו דבר או שניים על זה), עד שהסכמתי להודות שהפגיעה המתמשכת הזו התמשכה בעיקר בגלל שלא היה לי למי ולאן לפנות. וזה לב הסיפור מבחינתי. להיות כתובת. עבור ילדיי ובכלל. כתובת שאליה ניתן לפנות. המעשים והעושים מן הסתם ימשיכו. זה העולם. כשיש לגיטימציה לדבר, ניתן לצמצם, לקצר. מחריד. זו האמת המפוכחת שלי.

שלושים וחמש שנים עברו. הפרשה הזו פוצצה לי את כל זה בפרצוף. בלי הכנה (כן. גם שנים של טיפול לא הכינו אותי לסערה הזו - כאילו שאפשר להתכונן. מצד שני, ברור לי איפה הייתי בלי זה. בלי התוכנית). בלי שינה. בלי כמעט אוכל. עצוב. מהורהר. ובעיקר מעורער. על מה שפגיעות עושות. כמה נפגעים נפגעים. שוב. רק מתפלל. אבאל'ה בבקשה. דיי. זה כואב. מדי. 

עניין נוסף, כבר כתבתי בפורום בכמה הזדמנויות. בעיני, התמכרות מינית ועבריינות מינית הם שני דברים שונים במהות. נכון שיש מכורים שעברו על החוק, נכון שכל מכור בעצם 'לוקח' בעיניו או.. אבל אינה דומה 'הלקיחה הזו ללקיחה הזו'. עבריינות מינית זו נישה אחרת לגמריי של 'הלקחת'. לתחושתי, טועה ומטעה מי שמזכיר את שניהם באותה נשימה. לא סגור את מה זה משרת, זו שגיאה חריפה שמערב מין בשאינו מינו (תרתי משמע).

אין ביטוח לאדם. ובהחלט ייתכן שמי שמיניותו (עוד נפגעת אנושה בפרשייה הזו. המיניות. מתנה מופלאה שניתנה לנו על ידי הבורא ושוב מוזכרת בהקשרים חולים. ולדראון. כמה צער), חולה יסטה לכיוונים מורכבים יותר ויותר ככל שלא יטפל  בחוליו, אבל . וזה אבל גדול מאוד.  לטעמי, זהו ערוץ אחר לגמריי. הוא פועל באופן אחר ולמען מטרות אחרות. משדרים שם תכנים אחרים.

עניין אחרון, לעת עתה. הספרים. הסיפורים. קניתי את רובם. ומה שלא, קיבלתי. כילד, שמעתי כמה מהם מכלי ראשון. זהו נוף ילדותי. כשהוא התאבד הוא חרץ לי את גורלם. לא משנה לי כל כך למה הוא עשה את זה, תכלס. לא יכול לקרוא בהם עוד. גם ילדיי לא. משלל סיבות. הפשוטה שבהם היא שהמסר, כבר לא עובר. בזמן אמת זה לא עבד לו. איזה נזק.

אסירותודה כתב on 10 ינו' 2022 20:05:

נגעת בי בלב אסירות תודה היקר.

תודה אסירותודה היקר ששיתפת,
אין לי מילים.
רק חיבוק ודמעות השתתפות,
בכאב לב של ילד שהרסו לו את התום ללא רחמים.
אתה אדם אמיץ ומיוחד מאד,
הוספת לי הרבה אור בנשמה ובחיים,
מתפלל שאבינו האוהב ישלח לך גם הרבה אור החלמה ומרפא,
ותזכה להאיר עוד הרבה לבבות דואבים, קטנים וגדולים. 
אוהב
'פנימה'

אהבתי מאוד את מה שכתב אסירות תודה על ההבדל בין עבריינות מינית להתמכרות מינית, בנוסח ישיבתי הייתי אומר שיש בן אדם לחבירו ויש בין אדם למקום, וכמו שהשוו חז"ל איסור אונס לרציחה הרי ברור כמה חמור העוון בחלק של הבן אדם לחבירו, וזה הרי יכול להזיק לנפגע למשך חיים שלמים.
הסיבה שאני כותב זאת כדי להזכיר לכולנו כמה זה שונה, כי לפעמים הפוגעים או המטרידים לא מבינים את עוצמת הפגיעה והבן אדם לחבירו שבזה.

אסירותודה כתב on 10 ינו' 2022 20:05:

השאלה מה ההיגיון של זה?
הרי גם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו, אז בגלל מעשינו בהווה או לפחות בעבר, נגיד שאנחנו לא ראויים יותר לחנך את ילדינו? נתפטר מהעבודה? נשרוף את כל המאמרים שכתבנו?
יש פה צד של אונס מסויים. 
הבן אדם טעה בגדול, אבל שלא לקרוא את ספריו זה מסר חריף מידי ולא מועיל.

המשתוקק כתב on 11 ינו' 2022 22:11:

אז איזה מסר אתה משדר לילדים שלך?
יום אחד הם יגדלו ויבינו את האמת המחרידה:
חיים ולדר אנס
חיים ולדר התאבד
אבא שלי ידע את שתי העובדות האלה - אבל המשיך להשאיר את הספרים שלו בבית שלנו 

אני זרקתי, והיה לי ממש קשה, אבל האמת צריכה להיעשות.

תודה רבה למברכים.
משתוקק יקר, אל תחפש בהיגיון. מראש ביקשתי והצעתי לשתף ברגש. בהרגשה. הגיונית, ככל הנראה בהכרח נתווכח. כי ההגיון שלי ושלך לא יכולים להשתוות. זה לא עניין של מנת משכל. אלו הם דפוסי מחשבה שהשתרשו שנים. 

יש בסוף ספר הגדול של AA סיפור מופלא בשם רופא אלכוהוליסט מתמכר. הוא מתאר שם את השיח והשיג שלו עם אשתו. כדאי לקרוא. שם שם שם. אחד הפלאות הגדולות שלא הכרתי הוא משפט שהפך לגישת מפתח בחיי, אכתוב אותו בלשוני: "אני יכול להתווכח עם הדעות של אשתי, אני לא יכול להתווכח עם מה שהיא מרגישה".

למדתי שנכון לי להרחיב את המשפט הזה עוד: אני לא יכול להתווכח עם שום הרגשה של שום אדם.  

ולשאלתך, אני מקפיד מאוד מאוד שלא "לחנך את ילדיי" באופן ובדברים שאני לא נוהג בהם. עוד יותר מכך, אני לא מאמין שילד באמת יעשה משהו שאבא שלו לא יעשה. ההפך. מאמין שהילד שלי מרגיש אותי. גם בלי מילים. זו אנרגיה שעוברת בין אדם לילדיו. ביו איש לאשתו. בין איש לרעהו וכו'. במידה ואדרוש ממנו משהו שאני לא עומד בו בעצמי, הוא יחוש בזה, ורק בגלל זה הוא יתרחק מבקשתי.

זה לא מוציא אותי ידי חובת חינוך. הטכניקה שלי אחרת. למשל, יש דברים שאני אומר לילדיי (הבוגרים ושאינם, בשנות העשרה והעשרים), מה שאני לא חזק בהם ולא כדאי להם ללמוד ממני. שהם לא צריכים להיות כמוני. זה עובד. אני לא מסתיר. הם לא מסתתרים. אנחנו מדברים (הם יודעים עליי ועל עיסוקיי - לא לפרטי פרטים. ידובר בזה עוד בל"נ).

ולעניין ההרגש מול הספרים. מעבר לכך שלהשאיר אותם (כמו גם להוציאם) זו אמירה. קשה לי איתם רגשית. מאוד. הייתי מעלה לכאן צילום מסך, אך אין לי אפשרות, אם יהיה לי את מספרך, אולי אשלח לך. הוא כותב על אחריות. איך לוקחים אותה. מה קורה כשכן, מה נהיה כשלא.. אשרי מי שתוכו אכל קליפתו זרק. איני ר' מאיר. לא יכול לפצל בין התוכן לעטיפה. יש עוד, אבל זהו התמצית של הסיפור שלי איתם.