לאחרונה דנו שוב פעם בפורום בנושא של חולה / חוטא, והאם הכלים הרוחניים של התורה עוזרים לנו או לא.
אני רוצה לכתוב משהו לגבי אחד שיש לו מול עיניו את התוכנית של הצעדים והוא לא עושה אותה כי הוא לא מבין איך יכול להיות שהתורה לא עוזרת לו ואילו הצעדים כן יעזרו לו, ובינתיים הוא ממשיך ליפול ולהשתמש עוד ועוד.
אני לא רוצה לומר שאותו אחד חוטא, ולא רק בגלל שגם אני עצמי הייתי באותו מצב במשך שנתיים וחצי, אלא כי אני מכיר מהסיפור שלי עצמי, שלקח זמן עד שהיתה לי נכונות להגיע לקבוצות וכו', וזה אלוקים עשה איתי נס אחרי שבמשך כמה שנים התפללתי שיכוון אותי בדרך, ושאם אני צריך להגיע לקבוצות שיכוון אותי להחלטה הזאת, והתפילות שלי התקבלו, והנס קרה איתי.
אבל מה שכן, אני ממליץ לכל חבר וחבר, שמנסה ולא מצליח, ואת הצעדים הוא לא עושה מחמת חששות כאלה ואחרים, שיתפלל לאלוקים שיכוון אותו בדרך הנכונה, ולנסות לשנות קצת כיוון.
כי להמשיך את החיים עם שימושים זה בודאי לא רצונו של אלוקים.
המחלה שלי זה הכחשה, אני יכול לעשות דברים חמורים בתאווה, וכיון שאני לא מסוגל לחיות עם המציאות הנוראית של מה שאני עושה, אני מכחיש את הדברים, או שאני מקטין את הדברים, או מעלים אותם לגמרי, או שאני מוצא לעצמי תירוץ לכל דבר שאני עושה, שזה לא באמת תאווה, או שרק קצת זה בסדר וכו' וכו'....
ההכחשה של המחלה שלנו היא אחד מהגורמים שמקשים עלינו לעשות את התוכנית, כיון שאנחנו בהכחשה מול המצב האמיתי שלנו, וזה לא מוביל למקומות טובים......
בסוף אני סובל ואף אנשים שסביבי יכולים לסבול מכך באופן ישיר או בעקיפין.
אז אני כותב לכל מי שמשום מה מוזר לו לעשות את הצעדים, שידע שהפעולה היותר גרועה מלעשות את הצעדים, זה לא לעשות אותם ולהמשיך להשתמש.
ולא סתם אני כותב את ההודעה הזאת בפוסט הנוכחי.
